בדיון בחודש שעבר בחנו את ה"קסם" שבשאלות.
בכל מערכת יחסים – של גבר ואישה, של מורה ותלמיד, של הורה וילד – אחת הדרכים הטובות ביותר להרגיע מצב קשה או מתוח היא פשוט לחשוב במונחים של שאלת שאלה במקום להטיף, לנדנד, להתחנן, לתת פקודות, לצוות, לאיים, לבייש, לצוות.
שאלה מנוסחת היטב היא שאלה הדורשת כבוד ליכולת החשיבה של האדם האחר. היא בונה קשר ולא מרחק. היא יוצרת שיחה, חיבור, ופתרונות מציאותיים המסוגלים לבנות מערכת יחסים באמצעות פעילות הדדית של נתינה וקבלה. שאלה "טובה" היא שאלה שלא ניתן לענות עליה בתשובה "אני לא יודע" או ב"כן" או "לא". שאלות פרודוקטיביות פותחות את הדלת להתנסות בדרך הסתכלות שונה, המסייעת לך להירגע ועשויה להוביל אותך להתבונן בפחדיך, באמונותיך ובדרכי ההתנהגות שלך ולבדוק אותם יותר לעומק.
לאחרונה ייעצתי לסבתא אחת (אם לתשעה ילדים), שתלונתה העיקרית הייתה שאחת מבנותיה הנשואות לא מוכנה לקבל את מה שבעיניה שלה הוא ביקורת "בונה", החל בשאלה איך היא מתלבשת, מבשלת ומנהלת את משק ביתה, ועד לאופן שבו היא מתנהגת עם אחרים במשפחה, עם אורחים וכולי. ברמה השכלית, היא ידעה שהשליליות שלה הורסת את היחסים ביניהן, אך היא חשה שאינה מסוגלת לחדול מכך. ככלות הכל, כך הצדיקה את העניין בינה לבינה, מי "ילמד" את בתה אם לא אמה מולידתה? איך תלמד בתה אי פעם לכבד את בעלה כיאות? מי יהיה האדם שיעז להראות לה בכנות את כל פגמיה וחולשותיה?
לאחר דיון נוסף בשאלה, התברר שלשתי הנשים הללו הייתה היסטוריה ארוכה של קשיים ביחסיהן, עוד זמן רב לפני נישואיה של הבת. (כששאלתי אותה מה יקרה אם תחדל מלנסות "לאמן" את בתה, השיבה האם שהיא חוששת שחתנה יתגרש מאשתו כי לא התנהגה אליו יפה).
אף שהבת חשה תרעומת כלפי אמה, היא שהתה בביתה של אמה כמעט כל יום ותבעה ממנה תביעות לא סבירות, הן ברמה הכספית והן ברמה הרגשית. האימא לא קלטה, שבכך שהיא מוסיפה לקחת אחריות על רווחתה של בתה, היא גורמת לה להישאר לא בוגרת וחסרת אחריות. כשנוצרת תלות, אזי האדם המתפקד יותר מבין השניים מתפקד יותר ויותר טוב ("נוטל פיקוד") ואילו רמת התפקוד של האדם הפחות מתפקד יורדת עוד יותר, וכך נוצר מעגל של תלות – עוינות – ירידה נוספת ברמת התפקוד.
כדי לעזור לאישה הזו להבין לאן מובילים אותה פחדיה, התחלתי לשאול אותה שאלות:
1. אילו שינויים גרמה הביקורת שלך בהתנהגותה של בתך (ב-22 השנים האחרונות)?
2. איזה סימנים יש לך המראים שאכן יש בעיות בנישואיה של בתך?
3. מדוע את חשה אחראית להחלטות שעושה בתך?
4. כיצד משפיעה על חייך הדאגה הבלתי פוסקת לבתך? כיצד משפיעה דאגה זו על הפרודוקטיביות שלך... על יכולתך לטפל בתחומי האחריות הממשיים שלך, במשפחתך ובעבודתך?
5. האם את רואה את המצב הזה כלא נוח או כמסוכן? עבור מי?
כשבחנו את השאלות הללו בזו אחר זו, הסתבר לאמא הזו שהיא עסוקה במנהג הרסני ביותר. למרות שהיא טענה זאת לגבי כל ילדיה, הרי רק עם הבת הזאת היו לה בעיות, והיא הודתה שהיא נוטה להיות אמא מגוננת ושתלטנית מדי. "אבל אני רק רוצה מה שהכי טוב לה!" בכתה ברוב תסכול. היא לא הייתה מודעת כלל לכך שמגיל בר- או בת-המצווה, מתרחש תהליך פרידה טבעי שעוברים ילדים כדי לבסס את זהותם העצמאית, את תחושת הביטחון ביכולתם-הם ואת הכבוד העצמי שלהם. תהליך זה הוא לרוב כל כך עדין ומתרחש בשקט ובהדרגה כה רבה, שהורים רבים נדהמים לפגוש לפתע התנהגות מרדנית ותוקפנית או לחילופין נסיגה וחוסר תקשורת מצד הילד. השינוי שנדמה כאילו הוא כה "פתאומי", למעשה אינו פתאומי כלל. הוא "התבשל" במסתרים תקופה ממושכת למדי. אם הילד לא מקבל תמיכה ועידוד לצמיחתו ולהתפתחותו, הוא יאחז בכל אמצעי הישרדות ויעמיד פני בוגר בטרם עת.
שאלתי אותה על חווייתה של אמא שלה במשפחתה המקורית. היא סיפרה לי את הסיפור האישי שלה עם אמה, וכמה חנוקה ואשמה היא חשה תמיד. היא הייתה הבת הבכורה מבין שמונה ילדים, ואף פעם לא הצליחה לעמוד בסטנדרטים הגבוהים והפרפקציוניסטים של אמה. מעולם לא הייתה לה ילדות אמיתית, אלא היה עליה להפוך ל"אמא קטנה" בגיל מוקדם מאוד, ולקחת אחריות עצומה ביחס לאחיה ואחיותיה הקטנים. תמיד היה מדובר בעניינים "רציניים" ובעבודה בלתי פוסקת, והיה לה מעט מאוד פנאי להנאה ולמשחק או לקחת זמן לעצמה. בגיל צעיר מאוד היא למדה לקחת אחריות על אחרים ולנהל את חייהם.
דיברנו על האפשרות של ויתור על "עבדות מצרים" (דפוסים והרגלים ישנים) על ידי חקירת אמונות, פחדים ומחשבות שיתכן ופגעו במערכות היחסים שלה בעבר. הזהרתי אותה, שלאורך הדרך היא תזדקק לשאול את עצמה כמה שאלות קשות מאוד.
1. מה עוצר בעדי מלעשות את העבודה שלי ולדאוג לעצמי?
2. מה יקרה בעצם, אם אפסיק לנהל את חייהם של אנשים אחרים?
3. איך אוכל לראות "אי-עשייה" כחסד?
תהליך השחרור מפחיד ומרתיע בדיוק כמו לעזוב את שפת הבריכה כשלומדים לשחות. המחשבה הראשונה שלך עשויה להיות שאת טובעת! יש צורך בניסיונות רבים ובתרגול מתמיד כדי לעשות סוף סוף את הצעד לעצמאות ולביטחון עצמי.
אישה זו, החדורה כוונות טובות, החלה בהדרגה לקבל את העבודה שהדפוס השתלטני שלה יוצר מצב של אי-תפקוד במשפחתה. היא הבינה שהחסד הגדול ביותר שיכלה לעשות הוא לעזור לבתה לעמוד על רגליה שלה ולהפוך עצמאית יותר. האם החלה להתמקד בעידוד בתה להכין ארוחות ערב בעצמה, לעשות החלטות בעצמה, להעריך את מעלותיה ואת הישגיה האישיים. היא אפילו הצליחה להתחיל לשים גבול לביקוריה של בתה ולא להיות כל כך זמינה בכל פעם שבתה שידרה לה רמזים על צרכיה (דבר שלמדה לעשות לעתים קרובות מאוד). הבלבול והשליליות הרגשית שעטפה את מערכת היחסים שלהן פינו מקומם להיווצרות סיטואציה מאוזנת ובריאה יותר.
כתוב תגובה