שאלה:

האם אגנוסטיקן יכול להיות יהודי טוב? אני בטוח שלא יכולה להיות הוכחה משכנעת לקיומו של בורא העולם. האם יש לי עדיין מקום ביהדות?

תשובה:

אתה אגנוסטיקן ביחס לאלוקים, ואני עדיין לא משוכנע ביחס למציאות בכללותה. לכן, באופן אישי, אני חושב שגם אלוקים עצמו הוא אגנוסטיקן. הוא יושב שם כל זמן ותוהה האם הוא קיים או לא. מתוך שאלותיו נוצר עולם שלם – עם יצורים כמונו המסתובבים ושואלים, "האם זה אמיתי או לא?"

אני בטוח שאתה אומר לעצמך "זה ממש שיגעון. מדוע שהא-ל (אם הוא קיים בכלל) לא יהיה בטוח האם הוא עצמו קיים או לא?"

ובכן, חשוב על הדבר הבא: מי העלה את כל רעיון הקיום מלכתחילה? כמובן, האתאיסט מניח שהקיום פשוט קיים. הוא לא מתאר לעצמו שיתכן מצב בו אין קיום כלל. זהו האתאיזם במלה אחת (או בעצם, בשלוש מלים...): הדברים פשוט קיימים.

אבל כיוון שאתה שואל רב אומר לך שאין דבר שמוכרח להיות קיים. אלוקים הוא שיצר את עצם רעיון הקיום. למעשה, זהו תרגום הוגן של שמו העברי של אלוקים, כפי שכתבתי לאיזו נשמה אומללה אחרת שחשבה גם היא שתוכל לקבל ממני תשובה פשוטה ולבסוף נשארה מבולבלת, בדיוק כפי שאתה תהיה מבולבל אחרי שתקרא את תשובתי זו. שמו העברי של הא-ל פירושו "זה המביא לידי התהוות".

הא-ל העלה את הרעיון שדברים מסוימים יכולים להיות קיימים ואילו אחרים – לא. נקרא לשתי אפשרויות אלה אפשרות א' ואפשרות ב'. לאחר מכן היה עליו להחליט אם הוא עצמו ישתייך לאפשרות א' או לאפשרות ב'. ושם התחילה כל הבעיה: אלוקים עדיין צריך להחליט אם הוא משחק את משחק הקיום ומהווה חלק מעולמנו, או שיש לו דברים טובים יותר לעשות בזמנו החופשי. (למעשה, זמן מהווה גם הוא אחד מן הדברים השייכים לאפשרות א', אך המשפט הקודם נשמע טוב, לכן השתמשתי בו).

רעיון זה אינו מרחיק לכת עד כדי כך. הרמב"ם – אותו חכם בן המאה ה-12 שסיווג את מה-שאנו-מאמינים ואת מה-שאיננו-מאמינים-בו-רק-כדי-שכולם-יוכלו-להתווכח-על-כך-למשך-אלף-השנים-הבאות – כתב שאי אפשר לקרוא לאלוקים בשם קיום או הוויה. קיום יש לו הגדרה מסוימת, כלומר, "קיים בתור מה?" אם אלוקים היה קיים, כך אומר הרמב"ם, אזי משהו היה צריך לגרום לו להתקיים – ופירוש הדבר היה, שהוא לא היה אלוקים. לכן אלוקים, על פי הגדרתו, אינו קיים".1

עובדה: האם ידעת שכאשר הרומאים היו דנים אדם למוות על כך שהתגייר והצטרף ליהדות, הפשע היה מכונה "אתאיזם"? כיוון שאת הא-ל היהודי לא ניתן לראות או לתאר, הם החשיבו אדם זה כאילו אין לו אלוקים בכלל. מכאן כי היהדות קרובה יותר לאתאיזם מן התאיזם של רוב האנשים. כפי שהביע זאת פעם רבי שלום דובער מליובאוויטש, "הא-ל שהאתאיסט אינו מאמין בו, גם אני לא מאמין בו".

להלן ראיות נוספות לכך שאלוקים הוא אגנוסטיקן:

1. בחירה חופשית. בחירה חופשית פירושה שאלוקים לא קיים. אילו היה קיים, אזי – כיוון שהוא ישות חובקת-כל וכל-יכולה – הוא לא היה מותיר כל אפשרות לבחירה חופשית. אין מקום לשתי האפשרויות גם יחד. בחירה חופשית, במלים אחרות, פירושה שאני קיים, שאני עושה החלטות משלי ושאני מנהל את חיי העצמאיים. אם אני קיים, אלוקים לא קיים.

אבל רגע! מהו הדבר שלגביו יש לי בחירה חופשית ויכולת החלטה? כדי לעשות החלטה כלשהי, משהו צריך להיות בעל משמעות שעליו יש להחליט. משמעות, מטרה, ערך בסיסי – אלה הן רק מילות-קוד אחרות לאלוקים. אם כן, הבחירה היא אם לעשות את מה שאלוקים רוצה שאעשה, או לא. מכאן, שאלוקים קיים. מסתבר שמושג הבחירה החופשית הוא אגנוסטי מאוד.

2. רוע. מהו רוע? אם אלוקים קיים, לא יכול להיות רוע. כיוון שרוע הוא היעדר טוב – ואם אלוקים הוא כאן והוא טוב, כיצד יתכן שקיים כאן משהו מלבד טוב? אם כן, קיום הרוע פירושו שאלוקים לא קיים.

אך חכו רגע: כיצד יתכן שקיים רוע אם אין אלוקים? מה רע בזה? זה בדיוק קיים כמו כל דבר אחר. לכן, קיום הרוע מניח כי הא-ל קיים.

שוב, אלוקים קיים ואינו קיים, בעת ובעונה אחת. לפיכך, מושג המוסר אף הוא אגנוסטי מאוד.

3. קיום. הבה נרד ללב הסוגיה ממש. כיצד קיים דבר כלשהו? אך ורק הודות לכך שהוא נישא על-ידי אלוקים, המביא לידי התהוות (כמתואר לעיל). לפיכך, כדי שדבר כלשהו יתקיים, אלוקים עצמו מוכרח להתקיים אף הוא.

אבל, לאט לכם... מהו הדבר שאותו מביא-לידי-התהוות המביא-לידי-התהוות, יתברך? יהא הדבר אשר יהיה, אין זה הוא עצמו – שכן, אילו היה זה הוא-עצמו, אזי הוא לא הביא לידי התהוות שום דבר, נכון? הקיום מוכרח להיות דבר שאינו הא-ל. צמצמו וקבלו: אלוקים לא קיים.

הקיום עצמו הוא אם-כן מצב אגנוסטי, עוד אחד מהחתולים של שרדינגר היושבים בתיבה חיים או מתים בלי אף טיפה של מצב ביניים. זהו הדבר שפיזיקאי הקוונטים קורא לו "סבך קיוביטים" או "מצב בלתי מוגדר". כיוון שאלוקים הוא אגנוסטיקן, אף הקיום עצמו אגנוסטי.

עוד עובדה: קחו את כל האנרגיה הקורנת ביקום (כמו אור, חום וכו') והפחיתו ממנה את כל האנרגיה השלילית (כמו כוח הכובד), ומה תקבלו? אפס. אם כך, האם היקום קיים או לא?

עכשיו, כשאתם מבולבלים בדיוק כמו כולנו ואף יודעים זאת, אמרו לי בבקשה: מי יתיר את סבך הקיוביטים, יפתח את הקופסא, יקבע את מצבו של העולם ושל אלוקים ויפתור את הבעיה הכבירה שלו? מי יניח לו להיכנס לתוך היקום שלו ולהתקיים כאן ביחד אתנו?

ישנו רק גיבור אחד בסיפור הזה שעליו אני יכול לחשוב, והוא – אנחנו. למעשה, אנחנו מצפונו של אלוקים, המחליט אם עליו לחיות במקום הזה שאנו קוראים לו מציאות, או לא.

לכן, אם נחליט שזהו מקום חסר א-ל שבו יכול כל אדם לעשות ככל העולה על רוחו, החזקים יכולים לבלוע את הענווים, הערמומיים לטרוף את התמימים, היופי הוא רק עוד פריט מעוטר של חושי האדם והאינסטינקטים שלו, הדברים קורים פשוט מפני שהם קורים ולבסוף כל המקום יתאדה בכל מקרה, מאז שהפעילו את חוק האנטרופיה – אזי זהו העולם שבו אנו מחליטים לחיות, וכזה הוא עולמנו. כמו שכתוב בתורה (ויקרא כו, כג–כד) "ואם... הלכתם עמי קרי (כלומר, התייחסם לעולם כאילו אין אלוקים), "והלכתי אף אני עמכם בקרי (כלומר: לא אהיה אלוקים והדברים יתרחשו בדרך מקרה)".

אבל אם נחליט שאי-צדק באמת ירתיח אותנו, שהיעדרו של אלוקים באמת יפריע לנו, שנהיה באובססיה עם היופי שבו קורן אלוקים בעולמו, מרותקים ונדהמים נוכח כל תא חיים וכל יצור כמו נער בן עשר בביקורו הראשון בתחנת רדיו; וכמהים לכך שבעתיד, אלוקים, התכלית, המשמעות והחיים יזעקו אלינו מכל ענף, סלע ופוטון...

או-אז נשכנע את אלוקים להאמין בעולמו, בנו ובקיומו-שלו. או-אז יהיה עולמנו עולם אמיתי.

זוהי הבחירה הנקראת "יהדות". אז תצטרף אלינו או לא?