הפטרת החג הראשון של סוכות היא נבואת אחרית הימים של זכריה הנביא (פרק יד). הנבואה מתארת התגלות גדולה של הבורא על הר הזיתים, ולאחריו בקיעת ההר. ובמרכז ההפטרה מופיע הפסוק הכה-מפורסם "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

הנבואה הזו, כמו מרבית נבואות הגאולה, היא מעורפלת, ולא-ברורה. בעזרת השם כאשר יתרחשו הדברים, במהרה בימינו, נבין את פשרם. עד שזה יקרה, נותר לנו רק להבין מה משמעות הדברים בדרך האלגוריה. בתורת הסוד שלנו ישנם הסברים למכביר. משום כך השבוע נלמד מעט קבלה...

העולם כפי שאנו מכירים אותו, בנוי שכבות שכבות. יש חשוב וחשוב פחות, "לא סובל דיחוי" ו"לא דחוּף", יש עקרונות ויש "לא נורא". כזה הוא העולם שלנו. העולם הענק הזה מורכב גם ממליארדי סגנונות וצבעים שונים, קשת ענקית של רגשות ושל מחשבות שונות ומנוגדות.

באחרית הימים, וזה לא רחוק, יוסר לפתע הלוֹט, ובבת אחת תתגלה לנגד עינינו מציאות חדשה. פתאום נבין שכל מיליוני הדברים שאנחנו מכירים אינם אלא פסיפס אחד גדול היוצר מציאות אחת, שלֵמה.

על כך בדיוק מתנבא הנביא זכריה. נלבש לרגע משקפי-קבלה, כך נוכל להבין מעט מנבואת "סוד הר הזיתים הנבקע".

-

וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם־הַהוּא עַל־הַר הַזֵּתִים

שמן-הזית כמו האור שמופק ממנו, מסמלים ביהדות את החכמה. החכמה מאירה, היא הופכת את המציאות לברורה.

אלא שבתלמוד ובקבלה, מופיע הזית המר, מקורו של השמן הצלול והאור המבהיק, כמשהו שהוא יותר מחכמה:

בתוכנו יש תת-מודע שכלי, המקום שממנו "נופלים לנו הרעיונות" כשאנחנו מחפשים אותם. "נפילת הרעיון" היא תופעה שאי אפשר בלעדיה, אבל כמעט ואי אפשר לחקור אותה, שכן היא כה חמקמקה, מתרחשת בפתאומיות, תוך כדי חשיבה: "אאורקה, יש לי רעיון!". הכח הנפשי הזה מכונה: "כֹּח המשכיל".

"הר הזיתים" – הוא המקום שעליו גדלים הזיתים מהם מופק השמן. והוא מסמל מקום עמוק עוד יותר בנפש פנימה. ובהתחשב בכך שהקבלה רואה ב"חכמה" את החלק הכי עליון בנפשו של אדם, אז "הר הזיתים" זו הנקודה העמוקה והפנימית ביותר שקיימת בתוך כל אחד מאתנו.

בעת הגאולה, "רגליו" של הקדוש-ברוך-הוא (שאין לו כמובן גוף או דמות הגוף) "יעמדו", יבואו לידי גילוי, "על הר הזיתים" – על גבי המקום העמוק והפנימי ביותר שיש.

זו התגלות השכינה שתהיה אז, באחרית הימים, ובאותם רגעים יתבטל כל הסדר המוכר לנו, של חשוב ופחוּת, קודש וחול, מרומם ונחות. ההיררכיה לא תתקיים עוד. כאילו תסור מהעולם איזו מסכה, איזה פרגוד – ולפתע יהפוך הכול להכי ברור שאפשר. נבין לפתע המון דברים בלי לשאול שאלות. סוג של הברקת ברק מדהימה, שחושפת מציאות שהייתה לנו תמיד מול העיניים – אך לא יכולנו לשים לב אליה.

באותם רגעים יתגלה לעינינו כי אין חשיבות עליונה לדבר אחד על רעהו, כי כולם כולם נבראו ונוצרו רק על מנת לשמש את הקדוש-ברוך-הוא, ומכאן חשיבותם, ועל כן מעלתם זהה.

וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד

ביהדות (בשונה מהמקובל בעולם) המפה מסודרת כשהמזרח מלפנים והמערב מאחור. המזרח מכונה גם "קדם", והמערב "אחור". הקו שמוליך ממזרח למערב הוא קו אורך היורד ממזרח למערב. ועל כן, בקיעת ההר "מזרחה וימה" מסמלת את ביטול וטשטוש הקו האופקי, קו המידה היוצר מעלה ומטה, גבוה ונמוך, חשוב ופחות. כי כאשר "עמדו רגליו על הר הזיתים" – יראה הכל שוה.

אך לא רק המעמדות של ברואי העולם ישתוו. גם האופי והצביון השונה של הדברים הקיימים בעולם, יקבלו פתאום גוונים אחרים. דברים שנראו לנו סותרים זה את זה ייראו בעינינו כמשלימים. משלימים את רצונו של בורא העולם. ואין בהם שום העדפה או מעלה.

וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה

אם "קדם" הוא מזרח, אז "צפון" הוא צד שמאל, ו"דרום" – ימין. הצפון הקר, מסמל את השמאל, את כח האיפוק והתוקף, היראה והשליטה. הדרום החם, מסמל את הימין, את החסד והאהבה, הספונטניות והנתינה. העולם כולו יושב לרוחב סגנונות שונים שמושפעים משתי תכונות היסוד – חסד וגבורה, צפון ודרום. אך באחרית הימים, במהרה בימינו – יבוטל ההר החוצץ בין הכיוונים ומבדיל בין צפון לדרום, וכך נראה כי הכול אחד.

וכפי שזכריה עצמו ממשיך להתנבא:

וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד

או-אז, באותם ימים מופלאים, תהיה מלכותו של ה' "על כל הארץ" – גלויה וברורה. הכול ידעו ויראו על שום מה נבראו, מדוע נוצרו, ומהי תכליתם בעולם. כל הנבראים כולם, כל המערכות הקיימות, דומם, צומח, חי, מדבֵּר, עולם המוזיקה ועולם הצבע, עולם השכל, עולם הרגשות ועולם המעשה, מלאכים ושרפי עליון, ספרות רוחניות – כולם-כולם יהיו התגלות מושלמת של רצון השם. לא רק שה' יהיה "אחד", אלא גם "ושמו אחד", האחדות המופלאה הזו תתגלה בכל דבר.

רק שנזכה כבר!