ספקן: איכפת לך אם אשאל אותך שאלה די פשטנית?

מאמין: בדרך כלל הן השאלות שהכי קשה להשיב עליהן.

ספקן: מדוע?

מאמין: כי לשאלה פשוטה יש לרוב תשובה פשוטה. ותשובה פשוטה היא התשובה שהכי קשה לקבל אותה.

ספקן: מכל מקום, הנה השאלה שלי. מדוע אתה תמיד מדבר על עולם עתידי מושלם במונחים של המשיח, האדם? אם לאנושות יש גורל ותכלית, אם ההיסטוריה היא האבולוציה לקראת מצב של הרמוניה ושלמות, למה צריך את האדם המסוים שאתה קורא לו המשיח?

מאמין: הבט ב-5,000 השנים האחרונות של ההתנסות האנושית. כל תנועה גדולה לשינוי, חיובי או שלילי, מועיל או הרסני, התמקדה סביב אדם מסוים. הדתות שהשפיעו עמוקות על חייהם של מאות מיליונים של בני אדם, המלחמות ושפיכות הדמים עלי אדמות, התנועות למען הנדכאים, המהפכות הגדולות בפילוסופיה, באמנות ובטכנולוגיה – כולן נסבו סביב אינדיבידואל מסוים. תמיד היה מנהיג שנתן לחסידיו השראה ומוטיבציה ושהשפעתו בסופו של דבר התפשטה אל מעבר לקהילתו ולדורו.

ספקן: מה שאתה אומר הוא שככה אנחנו, שזוהי עובדה בלתי נמנעת של הטבע האנושי. אך מדוע אנחנו בנויים ככה? האם ככה זה אמור להיות? האם אין זו רק חולשה מצדנו, שאיננו יכולים לעשות כלום בעצמנו, אלא עלינו להיות מובלים בזרוענו כמו ילדים קטנים?

מאמין: העובדה שאנו מקבלים השראה ממנהיגים, אין פירושה שאנחנו "לא מסוגלים לעשות כלום בעצמנו". אף מנהיג לא יכול להניענו לעשות משהו שאיננו רוצים בו כבר, במישור כלשהו, ואף אינו יכול לאפשר לנו לעשות דברים שלמעשה אין לנו כבר היכולת והכישורים לעשותם. אנחנו הם אלה העושים את הדברים הללו, דברים שאותם כבר רצינו לעשות ושכבר היינו מסוגלים לעשותם.

תפקידו של המנהיג הוא תפקיד של מדליק מנורה. כאשר מדליק המנורה ניגש למנורה, כל הציוד הדרוש ליצירת אור קיימים כבר: השמן, הפתיל, הכלי שנועד להכילם ולשמור על הלהבה מלכבות. מדליק המנורה לא מוסיף שום דבר מהותי. הוא רק נוגע בפתיל בלהבה שלו וגורם בכך לשחרור האנרגיה החבויה ופוטנציאל התאורה שמכילה המנורה.

המשיח לא בא כדי לעשות את עבודתה של האנושות. הוא רק הניצוץ שמצית את נשמתו של כל אדם וכל אישה עלי אדמות. המשיח הוא אדם שעתיד להצית את הפוטנציאל הטוב שבתוך כל אחד מאתנו ויהפכו למציאות לוהבת.

ספקן: אם כן, אנו זקוקים לאביר לבן על חמור לבן כדי להדליק את נשמותינו. כך ברא אותנו אלוקים. אבל מדוע? מדוע עלינו להיות תלויים במישהו אחר? האם לא היינו יכולים לקבל את הכלים "להצית את הפוטנציאל שלנו" בעצמנו?

מאמין: החיים נוצרו באמצעות מערכת היחסים שבין איש לאישה. כעת, הבה ניקח את טבע ההוויה חזרה לנקודת הפתיחה: מדוע אנו זקוקים לזכר ולנקבה? הרי אין ספק שכל היצורים יכלו להיברא עם היכולת להתרבות בעצמם!

ספקן: ובכן, תודה לא-ל שלא כך עוצבו פני הדברים. הרי אילו היו כך, היו מקפחים אותנו מאחד ההיבטים היפים והמספקים ביותר של חיינו.

מאמין: זה הרבה יותר מאשר אחד מהיבטי החיים: מערכות יחסים – כלומר, מושג השותפות של נתינה וקבלה – הריהן עצם מהות החיים עצמם. הבסיסית והברורה ביותר מאלה היא בריאת החיים באמצעות האיחוד שבין הנותן והיוזם, הגבר, לבין המקבלת והמטפחת, האישה. אך זה מתרחב וכולל גם לאל שאר תחומי החיים. בלבה של חברה המתפקדת היטב מצויה זרימת המשאבים והחומרים בין בני האדם השונים באותה חברה: מסחר, עסקים ואשראי הם יסודות שלא ניתן לוותר עליהם בחיים המוכרים לנו. צדקה ונדיבות טבועות עמוק בנשמת האדם: כל אדם החושב נכונה מאמין באחריות אלו שיש-להם כלפי אלו שאין-להם. שוב, אלוקים ודאי היה בורא אותנו כיצורים המסוגלים לספק את כל צרכיהם-הם. אולם כפי שאמרת, החיים היו אז ריקים ובלתי מספקים בעליל.

זה נכון גם ביחס לרמה השכלית והמוסרית. אנו איננו כל אחד עולם לעצמו – אנו נותנים ולוקחים, מלמדים ולומדים, משפיעים ומושפעים. כל אדם הוא מורה בעל היכולת להעניק לאחרים תובנות ואיכויות המיוחדות וייחודיות לו לבדו. אך עושרן של מערכות היחסים בחיים הוא שהם כוללים גם יסוד פאסיבי ומקבל. כל אדם הוא לכן גם תלמיד, אדם הנמצא בצד המקבל והממתין ל"ניצוץ" שיצית בו את הפוטנציאל הגלום וחבוי בו.

ספקן: ובכל זאת אני שואל: מדוע צריך "ניצוץ מצית" זה לבוא מאדם? אתה אומר שהתורה היא ההנחיות לחיים שהעניק לנו אלוקים. אם כן, מדוע איננו יכולים להגשים את הצד ה"מקבל" של חיינו על ידי פתיחת ספרים ולמידה היישר מתוכם?

מאמין: מדוע אתה מעדיף ללמוד מספר מאשר מאדם?

ספקן: כיוון שכל אדם יש לו אתגרים משלו. במי תוכל לבטוח בימינו? מה כבר אפשר להרוויח ממשיח בן תמותה?

מאמין: כל הורה יגיד לך שבסופו של דבר, הדרך היחידה לחנך ילד היא באמצעות דוגמא חיה. תוכל להשתמש בכל מיני דרכים והמצאות כדי להעביר מסר או רעיון כלשהו לילד, אך מעל לכל, הילד ילמד מאופייך ומהתנהגותך שלך. ספרים ושאר אמצעי תקשורת עשויים לעודדנו ולתת לנו השראה, אך לעתים נדירות בלבד הם מניעים אותנו לפעולה – במיוחד לפעולה התובעת את כל כולנו. המשיח הוא "ספר" שאלוקים סמך עליו את ידיו – אלא שאינו ספר עשוי נייר ודיו, אלא הוא ספר בשר ודם. זהו אינדיבידואל המגלם באופן המוחלט והבלתי-מעורער ביותר את מה שהאדם נברא להיות. כתורה חיה ונושמת, המשיח הוא הכלי האופטימלי (ובסופו של דבר, הכלי היחיד האפשרי) להוצאה לאור של הטוב ושל השלמות שהם טבעה ומהותה של נשמת האדם.