ילדים זה דבר נהדר, אך גם מפחיד. מן הרגע שבו הורה מביא לעולם עולל זעיר, ההורה מתחיל לדאוג. "האם יש לו את כל האצבעות והבהונות?" "האם הוא נושם בסדר?" "למה הוא עושה את הקולות האלה?" "למה הוא בוכה כל כך הרבה?" הדאגות משנות את צבען ואת טעמן ככל שהילד גדל: "היא עדיין לא מדברת – זה נורמלי?" "המורה אומר שיש לו בעיה לעקוב אחרי הוראות – האם משהו לא בסדר אתו?" "אין לה הרבה חברים". "הציונים שלו נמוכים". "איזה מין קריירה תהיה לה אם היא לא תתקבל לאוניברסיטה?" "הוא עדיין לא נפגש עם בחורות". אפילו למי שאינו נוטה לדאגה, יש אינספור דברים שאפשר לדאוג בגינם, ולאלו הנוטים לדאגה מטבעם יש אף יותר סיבות לדאוג.

לכן, אנו עשויים לראות את אתגר ההורות כקרקע הפורייה ביותר לצמיחת אמונה – אמונתנו שאלוקים הוא המנהל את העולם ומניע אותו. שהכל – כל אותם דברים הנראים טוב ומרגישים טוב וכל הדברים שנראים ומרגישים רע – כל אלה באים ממקור אחד. אלוקים הוא זה הגורם להתרחשות כל הדברים. האמונה היא התחושה שאלוקים גורם לכל דבר להתרחש לטובתנו ולרווחתנו, אפילו כשאיננו מבינים זאת. כמו ילדים הבוטחים בהוריהם למרות שההורים לוקחים אותם לרופא ושם דוקרים אותם במחט, או לרופא שיניים לעקירת שן! איננו אוהבים זאת, איננו תופסים זאת, אך עדיין, אנו סומכים על כך שהורינו פעלו לטובתנו.

כשאנו דואגים ביחס לילד שלנו, אנו יכולים ללמוד להכניס את אלוקים לתמונה. לדוגמא, נניח שילד לא הגיע לנקודת ציון מסוימת בהתפתחותו. הוריו מתחילים לדאוג: "האם הוא בסדר? מה יהיה אם הוא לא בסדר? מה יקרה לו? איך נסתדר?" ההורים עשויים לייחס את הבעיה למזל רע או למטען תורשתי פגום, אך אז הם סובלים בלי כל נחמה. אולם, אם ייחסו את הסיטואציה הזו לאלוקים, אזי הם יוכלו לעלות על דרך ההתפתחות הרוחנית והריפוי הרגשי. "אלוקים ברא סיטואציה זו לתועלתנו ולתועלת הילד. כל האתגרים הם לטובתנו. אלוקים נותן לנו בעיה ואז ממתין שנפנה אליו לקבלת הפיתרון לה". ההורים יכולים אז לפנות לאלוקים ישירות: "אנא עזור לנו לעבור את זה. אנא עשה שהבעיה תיעלם כלא הייתה. אנא עשה שהרופאים יעזרו וידריכו אותנו בצורה נכונה עד שהילד יירפא לחלוטין". למעשה, אלוקים נותן לנו אתגרים במיוחד כדי שנפנה אליו לקבלת עזרה. הוא רוצה שנפתח עמו מערכת יחסים חיה ואמיתית.

פיתוח אמונה אינו דבר קל. איש מאיתנו לא נולד עם התכונה הזו, אפילו לא מי שנולד למשפחה שומרת מצוות. כל אדם צריך לעבוד על עצמו כדי לפתח את יחסו לאלוקים. אנו יכולים להתחיל במשימה זו על ידי כך שנבקש מאלוקים לעזור לנו להגיע לרמות אמונה עמוקות יותר, בדיוק כפי שאנו יכולים לבקש מאלוקים כל דבר אחר שאנו רוצים. קיימים גם צעדים אחרים שאנו יכולים לנקוט. למשל, אנו יכולים לסייע לעצמנו בכך שנתחיל – בתור טכס יומיומי – לקרוא קטע על נושא האמונה (קיימים ספרים רבים בנושא זה). אנו יכולים להתחבר לנשמתו של מלך האמונה – המלך דוד – שכתב את ספר תהילים. על ידי אמירת פסוק תהילים אחד מדי יום נפתח בהדרגה את ה"שרירים" הרוחניים שלנו. לבסוף, אנו יכולים לנהל "יומן אמונה": רישום של הדאגות הספציפיות שלנו ושל מה קרה בכל אחד מן המקרים והתחומים שבהם דאגנו. למשל, אם לילד עשויה לרשום ביומנה: "הקטן עדיין לא הוציא שן ראשונה ואני מודאגת שמשהו לא בסדר אתו". לאחר מכן תבוא תפילה לאלוקים לעזור לילד להתפתח באופן נורמלי. לאחר חודש יכולה האם לכתוב: "הקטן הוציא את השן הראשונה שלו – תודה לא-ל!". על ידי רישום כזה של הדברים הטובים שאלוקים עושה עבורנו, תגדל אמונתנו באהבתו ובתמיכתו שבעתיים. אנו יכולים גם לרשום ביומננו כיצד עזר לנו אלוקים לעבור תקופה קשה, כדי שנוכל לראות את אהבתו ואת תמיכתו בכל המצבים והנסיבות.

הפנייה לאלוקים בזמני לחץ ודאגה הייתה מאז ומתמיד דרכם של היהודים. פיתוח הרגל זה בשלב מוקדם של המסע ההורי עשוי לסייע להורים להתמודד טוב יותר עם הקשיים והסערות הכרוכים במסע זה ובו-בזמן לסייע להם לפתח את שיעור קומתם הרוחני.