יומנו כהורים מורכב ממשימות רבות, החל בהקמת ילדינו בבוקר ועד להשכבתם במיטותיהם בלילה. בהתחלה, כשאנו מביאים הביתה תינוק מבית החולים, יש לנו משימה אחת בלבד: לאהוב את החבילה הקטנה הזאת בכל מאודנו! אבל איכשהו, מהר מאוד זה מפנה את מקומו למשימות גידול הילד/ה, עיצוב התנהגותו/ה, בניית מיומנויות, לימוד ערכים וכל השאר. כמובן, אנו ממשיכים לאהוב את הילד לכל אורך הימים והלילות של מסע ההורות, אבל לפעמים זו יותר תחושה בלבנו מאשר מסר ישיר שאנו אומרים לילד.
כיצד נוכל להיות בטוחים שילדינו מרגישים באהבתנו? עלינו להעביר את האהבה מלבנו לשפתותינו ולגפיים שלנו! לשפשף בעדינות את גבו של בן-עשרה, לתת לילד שלפני גיל ההתבגרות נשיקה על האף, לחבק ילד קטן חיבוק דוב גדול – ושאר צורות של תקשורת עדינה דרך מגע – כל אלה מעבירים באפקטיביות את מסר האהבה שלנו. חום הלב שלנו זורם דרך זרועותינו ומועבר – מילולית – אל גוף הילד. תינוקות, הזקוקים שיחזיקו אותם ממש על חזה ההורים מבקשים את האהבה הזו באופן ישיר, אך ילדים בוגרים יותר עשויים שלא לבקש אותה ולכן עלינו להציע אותה להם בעצמנו.
באופן דומה, שפתינו יכולות להעביר אנרגיה אוהבת דרך עוצמת הדיבור. הדיבור הוא הביטוי של הנפש בקול – תהליך ההעברה של הבלתי-מוחש שנמצא בתוכנו פנימה והפיכתו לתקשורת קונקרטית מחוצה לנו. הבנה וקבלה הן איכויות של לב פתוח. הבעת האיכויות הללו במלים מאפשר לאנרגיה אוהבת לזרום מן הלב הפתוח שלנו ללבו של האחר. הילדה לא אוהבת את הארוחה שבישלת לו? את מבינה זאת. את מכירה את תחושת האכזבה והתסכול. את מביעה סימפטיה (אך לא מציעה לה כל תפריט חלופי). אולם, הקבלה שלך את רגשות הילדה, האופן שבו את מאפשרת לה להיות אנושית – קבלה זו מהווה צרי מרפא. לא שמותר לה לדחות את הארוחה עליה עמלת בגסות – גם הילדה צריכה ללמוד להביע את עצמה בדרכים של אהבה ונועם. אולם, לאפשר לה להרגיש את מה שהיא מרגישה, זו מתנתך הגדולה אליה. קבלה זו תיחווה על ידי הילד/ה כאהבה.
התגובה ההפוכה על רגשות – שיפוט, ביקורת, התקפה והאשמות – את כל אלה חווה הילד כדחייה. דחייה פירושה חסימת האהבה. אם אינני רוצה לקבל את מה שאתה רוצה לומר לי ("אל תגיד לי שאתה לא אוהב את ארוחת הצהריים אחרי שטרחתי כל כך להכין אותה!"), אז אני בעצם לא רוצה לקבל אותך. אחרי הכל, התקשורת שלך היא ההתגשמות המוחשית של הנשמה שלך – של רגשותיך, של מה שמתרחש בנפשך. לדחות את רגשותיך פירושו לדחות אותך. הורים צריכים לפעמים, שוב ושוב, לדחות את ההתנהגות של ילדיהם במהלך תהליך הגדילה, שכן פעילויות שונות שנעשות על-ידי הילד במודע עשויות להיות מתאימות או בלתי הולמות וצריכות להיפסק. אולם הורים לעולם לא צריכים לדחות את רגשותיהם של ילדים, שכן אלוקים הוא זה שנתן אותם, והם בוקעים באופן לא מודע, ספונטאני, ללא כל רצון מודע מצדו. הרגשות משותפים לכולנו, הם תמיד נורמליים ותמיד ניתן להבינם – אם רק ננסה להבין אותם ולהתייחס אליהם. כעס, פחד, עצבות, תחושת בלבול ומבוכה – כל אלה מתרחשים לצד רגשות שמחים יותר בתוך תערובת יומיומית של חוויות שעוברות עלינו. מרגע לרגע משתנים הרגשות. הערה פוגעת מ"ידיד", שיעורי בית משעממים... שפע של רגשות. הורה מסוגל ליצור קשר עמוק עם הילד פעמים רבות מדי יום פשוט על ידי כיוונון לרגשותיו של הילד והכרה בהם. זוהי אהבה.
לקרוא לרגשותיהם של ילדינו בשם, לקדם את פניהם בברכה ולקבל אותם – זוהי הדרך מלאת החמלה לקראת בניית קשר אהבה שיחזיק מעמד.
כתוב תגובה