אני פסיכולוגית. אני סופרת. זכיתי למידה מסוימת של הצלחה בשני התחומים הללו. לעתים אני פוגשת אנשים שאני נראית להם מוכשרת ומצליחה במיוחד. לפעמים אני פוגשת אנשים שהישגיהם מאפילים על שלי. לפי כל אחד מן המדדים הללו, הערכתי שלי עולה ויורדת בהשוואה לאנשים אחרים. אני אשת מקצוע אחת מני רבות, השואפת להכרה בתחום מסוים, בין קולות מתחרים רבים.

אבל אני גם אמא. כשאני סוגרת את דלת ביתי, אין שם אף אמא אחרת. בשביל ילדיי, אני האמא היחידה בעולם כולו, האמא היחידה שהם יכירו אי פעם. כאן, בעיני ילדיי, אני מיוחדת, ייחודית לגמרי, ובלתי ניתנת להחלפה.

הפור נפל, ונועדנו זה לזה. אין מילים אחרות שתהיה להן משמעות כה רבה עבורם או שתיחקקנה על לוח לבם עמוק כמו מילותיי שלי.

כשאני אוספת את ילדיי מבית הספר, נראה כאילו אני סתם עוד אמא הממתינה בשעת הסיום. ברגעים האלו, קל לבטל בלא כלום את מה שהנני. ראשי מתמלא בקולות שונים, מלאי פגמים ותוכחות, הנוזפים בי על כך שמבוגרים פרודוקטיביים לא עומדים ומפטפטים מחוץ לבנייני בתי ספר כשהשמש עדיין עומדת גבוה בשמים והעבודה נערמת על השולחן.

אבל אני נשארת שותקת, לא משה נוכח קולות הלעג הללו – שכן אני יודעת סוד. עבור ילדיי, יש רק אמא אחת העומדת מחוץ לבניין בית הספר. יש רק אמא אחת שאותה הם מחפשים כשהם יוצאים כחלק מן החבורה הרועשת. בעיניהם, אני היחידה הראויה לענות לשם "אמא".

אף פעם לא אוכל לדווח על הרגעים הללו שאותם ביליתי בלהיות אמא שלהם. הזמן זרם לתוך מימד אחר ולא הותיר מאחור אף משפט אחד שהיה יכול להתווסף לקורות החיים שלי.

למרות שאמהות עושות המון, אמהות אינה קשורה בעשייה. תמצית האמהות היא בהוויה. הרשיתי למישהו אחר להפוך אותי למרכז עולמו, ולהיות בעצמו למרכז של עולמי שלי. לקחתי את האחריות הכבירה הזו, נחושה שלא לאכזב אותם או לפגוע באמון שהם נותנים בי.

לא תמיד אני זמינה. אני משתנה, כמו כל האמהות, נתונה לתנודות במצבי הרוח וברמות האנרגיה שלי. אני חדורת השראה כמו כל הסופרים, חדורת התלהבות לפרויקט התורן שלי, ולחוצה נוכח הדד-ליין המתקרב. אני בפגישות טיפוליות כמו כל פסיכולוג, מסורה זמנית לאדם אחר השובה כליל את תשומת לבי.

אך אפילו כשאני עושה משהו שאמהות לא עושות בדרך כלל, עדיין אני כל כולי אמא, השמש שסביבה סובב עולמם הקטן של ילדיי, הנסתר מן העין באופן זמני, אך העומד לעשות סיבוב נוסף.

סיבובים יומיים אלה הם המרכיבים את מקצב הימים שלנו, מקצב שקט כשירו של הצרצר ושניתן לשמעו בקלות דווקא בשעת בין הערביים, כשהיום מתקרב לקיצו, והמולת ילדיי משתנה והופכת לנשימת שנתם הקצובה. הם ישנים בבטחה, מרוצים ביודעם כי יום נוסף יגיע ואמם תחכה להם שוב כדי לקדם את פניהם.