שהמצוות לא ירבה מספרם במספר הימים שתתחייב בהן המצווה ההיא, מן המבואר כי יש מצוות שהן חובה בזמן ידוע. פעמים נמשכת אותה תקופה זמן רצוף, כגון הסוכה והלולב; ופעמים יהיה החיוב בימים ידועים כגון הקורבנות.

וכמו שנאמר, על דרך משל, מוסף ראש חודש היא מצווה אחת, והוא הציווי שציוונו שנקריב קרבן מוסף כשתתחדש הלבנה.

ואם יאמר אומר: למה זה לא ימנה מוסף כל חודש וחודש מצווה בפני עצמה?

נשיבהו אם היה זה כן, מנה גם כן תמיד כל יום מצווה בפני עצמה, והקטרת הקטרת בכל יום מימות השנה מצווה בפני עצמה, והטבת הנרות התמידות כל יום ויום מצווה בפני עצמה. ואחר שלא תמנה אלא העניין המצווה בו, התחייב באיזה זמן שהתחייב, כן לא תמנה מוסף ראש חודש זולת מצווה אחת, ומוסף שבת מצווה אחת, וכן מוסף כל מועד ומועד מן חמשה מועדים. ואף על פי שהוא מתחייב בימים רבים דבקים זה אחר זה. כי הוא כמו שאמר "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים" כן אמר "שבעת ימים תקריבו אשה לה'". וכמו שמצוות לולב אחת, כן מצוות מוסף פסח אחת, וכן כל מוסף כל פרק ופרק.

ומזה יתבאר שהחגיגה גם כן מצווה אחת, ואף על פי שהיא חייבת בשלושה פרקים.

וכן הראיה והשמחה.

וזה מה שלא יטעה בו אדם, ולא יטה לדעת אחרת. אבל טעו במה שנתלה בשורש הזה טעות גדולה מאוד ומגונה. וזה שהם מנו המוספים כולם מצווה אחת: מוסף שבת ומוסף ראש חודש ומוספי מועדות.

ועל הדרך הזה מהמניין היה ראוי להם שימנו שביתת כל יום טוב מצווה אחת, ולא עשו כן.

והשם יודע שאין ראוי לתפוש אותם בדבר מזה, כי הם לא חייבו מנינם סדר אחד בשום פנים, אבל יעלו שמים ירדו תהומות. והאמת המבואר הוא מה שזכרנו לך, כי כל מוסף ומוסף מצווה בפני עצמה, כמו ששביתת כל יום ויום מצווה בפני עצמה. וזהו הסדר הנכון.