בחרתי להיות אמא ואני לא מתחרטת לרגע

כשסיימתי להניק את בני התינוק הפעוט, צלצל הפעמון ולבי זינק בהתרגשות – חברתי הטובה ובעלה הגיעו לבקר אותי. מזה שלושה שבועות שהייתי בבית (או שעליי לומר – בחדר השינה שלי, מחוברת לכרית ההנקה) עם התינוק שלי, וייחלתי לחברת מבוגרים.

חמקתי בשקט מחדרי (התינוק ישן סוף סוף) כדי לברכם לשלום. בטרם היה לי צ'אנס לחבק את חברתי, שמעתי את שאגתו הרמה של בני בן הארבע – אילן. הוא פירק את אוניית הלגו של בני בן השבע, זכריה – אונייה שעליה עבד בשעתיים האחרונות. זכריה זורק פיסת לגו על אילן, אילן נושך את זכריה, זכריה נושך אותו בחזרה, המטפלת מזנקת להצלה, צועקת עליהם ברוסית, הם צועקים בחזרה באנגלית, ונכנסים לתחרות "מי צועק יותר חזק". הכלב מתעורר ומזנק בהתרגשות על זכריה, אילן והמטפלת, וכעת כולם יחד צועקים לו להפסיק. התינוק מתחיל לייבב, וכשאני רוצה לחדר השינה לקחת אותו, אני דורכת על הכלב ההיפר-אקטיבי שלי, נופלת לכל אורכי וחוטפת מכה בראשי מפינת המיטה. ואז הכלב מבחין בחתול המנמנם על מיטתי, ובנביחה רמה מתחיל לרדוף אחריו סביב הבית. אני זועקת שיביאו לי קרח לשים על המצח, אבל בבית המשוגעים הזה, אף אחד לא יכול לשמוע אותי. כמה דקות מאוחר יותר, כשראשי עטוף במגבת לחה והתינוק צמוד לחזי, אני מבחינה בפניהם של חבריי – 'איפה אנחנו? בקרקס, בגן חיות או בסרט אימה?!'

"זה בסדר, תיכנסו חברים" אני אומרת, עוצרת את נשימתי. "זה ערב נורמלי בבית משפחת אגרנוביץ'". אני מנסה להתבדח, אך לא מצליחה. הם לא מבינים את חוש ההומור שלי. והם צודקים. לזוג שילדיו כבר בוגרים והרגילים ליהנות מערבים רגועים ושקטים ליד האח הבוערת עם כוס יין מתוק ופיסת שוקולד מריר משובח, אין זה מצחיק כלל.

בביתי, שארית הערב ממשיכה כפי שהחלה – ללא שליטה במתרחש, עם ילדים מייללים ומבוגרים עצבניים. כלים ובהם ארוחת ערב שהתקררה בינתיים נותרו על השולחן כמעט בלא שנגעו בהם, שכן לאף אחד מאתנו לא היה צ'אנס לשבת בשלווה למשך זמן ארוך יותר מחמש דקות. שעה אחת מאוחר יותר, ידידינו נזכרים לפתע בדיפלומטיות מעודנת כי יש להם אירוע חשוב שעליהם להגיע אליו בזמן. אני מבינה לחלוטין – אילו הייתי במקומם, הייתי נמלטת על נפשי כבר מזמן! אני צופה בדלת הנסגרת מאחוריהם, וכמעט מייחלת כי הייתי יכולה לצעוד החוצה אל החופש יחד אתם – בדיוק כפי שיכולתי בטרם היו לי ילדים. ההורמונים של אחרי-הלידה מתחילים לפעול פעולתם ואני מתחילה לבכות, מוצפת לפתע רחמים עצמיים, ותוהה מה אירע לחיי הנושנים ומה אני עושה בחיי אלה.

לפני כמה שנים, כשהיו לי רק שני ילדים בוגרים יותר ועצמאיים למחצה, עבדתי כרופאה במרפאה משלי, הייתי עסוקה במקצוע שלי, הלכתי לסדנאות ולכנסים, רצתי על החוף עם הכלב שלי ונסעתי עם בעלי לכל מיני מקומות. עכשיו, כשיש לי שלושה בנים נוספים, אני מרגישה כמו פשטידה – כולם רוצים ממני חתיכה. ובכן, בהדרגה נגמרות לי גם ה"חתיכות" וגם השפיות שלי. לבכות זה עוזר. זה גורם לטשטוש ולערפול התודעה ומקהה את הרגשות.

בעלי לוקח את הילדים לחדרם, מכין אותם לשינה. אני יושבת בכיסא ליד החלון כדי להניק את התינוק, מתנדנדת לאטי קדימה ואחורה. שקט שורר בחדר השינה, ואני רוצה עוד ועוד מן השקט הזה. מחלון חדר השינה שלי אני רואה מאות בתים המכסים את הגבעות. אורות בוהקים בחלונותיהם מפזזים בחשכת הלילה בין הכוכבים. אני תוהה: מה עושים האנשים החיים בבתים הללו עם חייהם? אילו מאבקים יש להם, אילו אתגרים עומדים בפניהם? האם הם שמחים להיות היכן שהם? עיניי מתערפלות ואני נכנסת למצב דמוי-חום, שוקעת עמוק יותר לכורסא הרכה. כשתינוקי מכורבל עליי, אני נמסה לתוך חומו המתוק, כאילו אני נמצאת ליד אח מבוערת ונעימה בעיצומו של חורף קר.

בחלומי, אני רואה אישה-מלאך מופיעה לפניי. היא שואלת אותי איזה מין חיים הייתי רוצה לחיות. אני נבוכה – אינני יודעת מה לומר. היא מבטיחה לי שכל דבר שאבחר בו יכול לקרות. עדיין אני מבולבלת – זה כל כך בלתי צפוי. היא מתחילה להראות לי אפשרויות שונות... אני אישה רווקה עצמאית ומצלחה מאוד; לבעלי ולי אין ילדים ואנו חופשיים לעשות כאוות נפשנו; לבעלי ולי יש רק ילד אחד בוגר; אני מורה ליוגה, רזה וחטובה... הסרט ממשיך לרוץ אך אינני מצליחה להגיע להחלטה. כל החיים האלה נראים מסעירים ונהדרים, אולי די קלים, אבל אני לא מתחברת אליהם – הם לא שלי. האישה-מלאך אומרת לי שהזמן שלי תיכף נגמר. היא מצפה ממני להחליט, או שהיא תבחר בעבורי. לפתע פתאום, נשימתי מואצת, קיבתי מתכווצת ואני מתמלאת בפחד, מאובנת מפחד כמעט, לאבד את מה שיש לי כעת – את חיי המבולגנים, הכאוטיים והרועשים! דומה כאילו רוחי מתחילה לזרוח דרך חשכת התודעה ולהראות לי את הכל באור שונה – באור הכרת-התודה וההערכה. אני מתעוררת כשאני רועדת מפחד, מתפללת שלעולם לא אאבד את מה שיש לי. אני מחזיקה את תינוקי צמוד לחזי ומודה לאלוקים במעין חמת טירוף על כל הברכות שחיי שופעים בהן, אף שלא תמיד אני מצליחה להכירן בשל עטיפותיהן והמסכות שהן לובשות.

זכריה ואילן, שניהם בפיג'מות שלהם, רצים לתוך חדרי לומר לי לילה טוב. אני כל כך שמחה לראותם, כאילו לא ראיתים כבר ימים על ימים! זכריה נותן לי חיבוק ומנשק את התינוק. הוא שואל אם אני רוצה מסאז', ובידעו מה תהיה תשובתי, מתחיל לשפשף את צווארי חזק ככל שביכולתן של ידיו הקטנות. אילן יושב לידי בשקט, תלתליו הרכים נוגעים בלחיי, ואני יכולה להריח את ניחוח הדובדבן של שמפו התינוקות הנודף משערו. עם שלושה ילדים, בניי שלי, מסביבי, אני מבינה כי אין שום מקום אחר בעולם שהייתי מעדיפה להיות בו מאשר כאן, בדיוק כאן, בכסא הנדנדה הזה, כשאני מלאה עד מחנק בהכרת תודה על מה שניתן לי ובפחד שאאבד אפילו מעט מזה. אין שום דבר אחר שהייתי מעדיפה לעשות מאשר להניק, להגהיק, להחליף טיטולים, לנקות ולסדר את הבלגנים של הילדים, להקשיב ליללות שלהם, לטפל בהתפרצויות שלהם ולגלות הבנה כלפי פחדיו ודאגותיו של בעלי, וכל אלה על בסיס יומי, סביב השעון.

אז מה אם אני צריכה לארגן לי בייביסיטר כדי להתקלח ושכבר מזמן הייתי צריכה ללכת לעשות פדיקור? אז מה אם חליפת העסקים שלי פינתה מקומה לחולצות הנקה? אז מה אם הטיול למכולת עם בעלי הוא עבורי שיא ההנאה השבועית שלי? ואז מה אם אני כבר לא רופאה עסוקה – אלא רק אמא? אז מה??

אני מקבלת את חיי כמות שהם, מושלמים בחוסר מושלמותם, ונותנת לעצמי להתאהב בהם בטירוף, בדיוק כמו עם התינוק שלי – החל בלילות חסרי השינה שבלתי אפשרי להתמודד עמם, ועד להינמסות אל תוך חיוכו חסר השיניים. רק בכך שאני חיה את החיים הללו, את חיי שלי, אני חשה באמת חיה, על הקצה, חסרת נשימה מניגודי הרגשות שחיי מביאים לי.

באותו לילה נרדמתי בלב קל ושמח, ביודעי שלא יהיה לי איכפת להתעורר חמש פעמים בלילה כדי להאכיל את התינוק ולהחליף לו. וזה היה הלילה שבו הוא ישן שש שעות ברצף בפעם הראשונה!