כשהגנב חילק צדקה...

יעקב תמיד התקשה להתפרנס, ופעמים רבות מאוד נאלץ לעקור עם אשתו ועם בנו הצעיר למקום אחר, עד שלבסוף התיישב בעיירה האוקראינית הקטנה סוסוב. מזלו לא האיר לו פנים גם שם, וזמן קצר לאחר שעבר לשם חלה באורח טרגי והלך לעולמו.

משה לייב, בנו הצעיר, שקופח בבת אחת מן האפשרות לילדות שלווה ולהשכלה ראויה, מעולם לא הפסיק לחלום על היום שבו יוכל להתמסר ללימודיו. במקום זאת, הוא נאלץ לעבוד כדי לפרנס את עצמו ואת אמו.

יום אחד השיגה אמו סכום כסף עצום שאיפשר לו להפסיק לעבוד – אך לא היה איש בעיירה שיוכל ללמדו, בחור חסר השכלה, את עיקרי התורה. לכן, ברשות אמו, עזב משה לייב את העיירה.

מסעותיו הביאוהו לניקולשבורג שם הוקמה ישיבה גדולה. אך משה לייב לא ידע איך ללמוד והיכן להתחיל. יהיה צורך באדם מיוחד שיוכל לעזור לו.

בית פתוח

ביתו של הרב הראשי של ניקולשבורג, הרב שמואל הורביץ (1726–1778), הידוע בכינויו "רבי שמעלקי מניקולסבורג", היה פתוח תמיד. אורחים רבים היו נכנסים אליו מדי יום, והרב ואשתו נהגו לברכם לשלום ולסייע להם בצרכיהם, יהא זה בעצה טובה או במעט מזון.

משה לייב הצעיר מצא את דרכו לשם שם קידמו את פניו בברכה ונהגו בו כאילו היה בנם. הוא הצטרף לישיבה של הרב והפך לנער טיפוחיו. הוא הוסיף לחיות באושר עם משפחת הורביץ ונטל חלק בפעילויותיהם ועזר להם בעבודות שונות.

יום אחד הסירה אשת הרב את טבעתה כדי שתוכל ליטול ידיים טרם אכילת הלחם. בעודה נוטלת ידיה גנב ונוכל ידוע שהיה במקום חטף את הטבעת וברח. כיוון שההלכה אוסרת לדבר לאחר נטילת ידיים בטרם נגיסה מן הלחם, הצליח הגנב להימלט. ברגע שנגסה מן הלחם היא החלה לצווח "הגנב ברח עם טבעתי! היא שווה 100 מטבעות כסף!"

מציבת רבי שמואל שמלקי מניקלשבורג

הגנב נותן צדקה

בראותו את מצוקת אשתו אמר הרב למשה לייב: "רוץ מהר אחרי האיש. כשתתפוס אותו, אמור לו שהטבעת היא מתנה עבורו אך היא שווה לא פחות מ-100 מטבעות כסף".

משה לייב ציית למורו האהוב ואץ רץ אחרי הגנב. הוא ידע כי משימתו היא אך ורק להעביר את המסר מאת הרב. רגליו הצעירות השיגו את צעדי הגנב ותוך זמן קצר תפס אותו ואמר לו את מה שאמר הרב.

הגנב היה המום. הוא ציפה כי הבחור הצעיר יתפוס אותו, ילקה אותו נמרצות ויכריחו להשיב את הטבעת לאשתו של הרב בבושה וחרפה.

מבולבל ונדהם ממה שאמר לו משה לייב, אמר הגנב, "אם הרבי הוא אדם כזה, אני לא רוצה לקחת שום דבר מרכושו. אחזיר את הטבעת".

משה לייב הביט בו מהורהר ואמר, "אני חושב שאתה טועה. מן הזמן הקצר שאני מכיר אותו, למדתי שכל מלה שאומר הרבי, יש לה משמעות והוא אומר אותה בכנות גמורה".

משה לייב הסביר שהרבי לא אמר את המלים הללו כדי לשכנע את הגנב לתת את הטבעת חזרה. הרב התכוון לכל מלה שאמר. הוא לא יקבל את הטבעת חזרה – זו מתנה השייכת כעת לגנב.

"שמע לי", אמר משה לייב, "קח את הטבעת, אבל אל תמכור אותה בפחות מ-100 מטבעות זהב. בכסף שתקבל, קנה תכשיטים לכלות יתומות".

"ואז הרב ישמח", חתם את דבריו.

דבריו של משה לייב חדרו היישר ללבו של הגנב. הוא הקשיב לעצתו של הנער וקנה תכשיטים לכלות יתומות.

גנב העיר היה אדם אומלל שהיה לו קל יותר לגנוב מאחרים מאשר להשיג עבודה כדי לפרנס את משפחתו. הוא מעולם לא למד מה ערכו של הכסף, כי אף פעם לא הרוויח אותו בעבודתו.

אך כאשר נתן את הצדקה בפעם הראשונה בחייו, חווה הגנב סיפוק עצום. הוא תהה כיצד הוא יחוש אם ירוויח משכורת רגילה, יתקיים באמצעות כספו שלו ואף יעניק לצדקה דרך קבע.

גנב העיר למד את הלקח. מן אותו היום ואילך הוא עמל ללמוד מקצוע ועבד קשה לפרנסתו. אך הדבר שגרם לו הנאה רבה ביותר הייתה לתת מכספו שהרוויח בעמל לצדקה, ולפתוח את דלת ביתו לרעבים.

באשר למשה לייב, לא זו בלבד שגדל בתורה ולבו היה חם ופתוח כשל חסיד אמיתי, אך השיעור רב העוצמה שלמד באותו יום נחרת בלבו לכל ימי חייו.

אחרית דבר: הרב משה לייב מסוסוב הפך לימים למורה חסידי בזכות עצמו, שנודע במיוחד בזכות מאמציו לפדות אסירים יהודים מכלאם בכל רחבי מזרח אירופה. הוא מייסד שושלת סוסוב ששמה נודע לתהילה.