'משולח' אחד שאסף צדקה ביקר פעם בביתו של איש עשיר בתקווה לקבל תרומה הגונה. העשיר הסביר בנימוס כי הוא היה שמח מאוד לעשות זאת אך הוא לא יכול שכן הוא נתן די צדקה השנה. כראיה הוא הצביע על ערימת קבלות שנחה על שולחנו.

המשולח הביט סביבו והבחין ברהיטים המפוארים ובבית הנאה של העשיר. בנימוס ובכבוד הוא שאל את מארחו אם ירשה לו לומר לו דבר חוכמה מן התורה. האיש העשיר הסכים והוא פתח ואמר:

"בתקופת בית המקדש בירושלים, בעל עדר בעלי חיים היה חייב לתת מעשר מעדרו. הוא היה אוסף את הבקר במכלאה ופותח את הדלת. בעוד הפרות יוצאות הוא היה סופר אותן: אחת, שתיים, שלוש וכו'. כאשר ספר את העשירית הוא היה מסמן את הפרה בצבע אדום, ואלה שסומנו באדום הובאו לאחר מכן לירושלים.

"ההליך נראה מסובך למדי", המשיך המשולח. "מדוע להטריח את האיכר לאסוף את בעלי החיים למכלאה ולהוציא אותן דרך השער? מדוע לא ניתן פשוט לקחת עשרה אחוז מן העדר, להוסיף עוד כמה בהמות כדי להבטיח שהמעשר אינו פחות מעשרת האחוזים הנדרשים, ולהימנע מההליך המסובך והמייגע?"

המשלוח לא המתין לתשובה. "התשובה לכך היא, כי הליך זה מעביר מסר עמוק מאוד לאיכר. על כל בהמה היוצאת דרך הדלת, הרי זה כאילו האלוקים אומר לאדם "אחת היא בשבילך, שתיים בשבילך, שלוש בשבילך"... אחרי שבעל העדר קיבל תשע פרות בורא העולמים מבקש אחת בלבד לעצמו. אחרי ששמר תשע פרות, האיכר מרוצה ומבין כיצד כל עושרו מגיע מאלוקים וכי אמנם הוא נותן, אך הוא מקבל הרבה יותר.

העשיר הבין היטב את הנמשל: הוא הכיר בשפע הברכות שהעניק לו האלוקים ונתן בשמחה תרומה נדיבה.