רבי לוי יצחק מברדיצ'וב נהג באופן לבקר כל חולה בעירו. הוא נהג להתפלל עמם, להציע את עזרתו למשפחה ולספר להם על חסדי הבורא. באהבה ובדאגה שנהג לגלות כלפי צרכיו של כל חולה, עצם נוכחותו הייתה תרופה שיכלה להשיב את החולה מערש דווי אל ארץ החיים.

אולם בבית חולה אחד היו מאמציו ללא הועיל. החולה שהיה שרוי בכאבי תופת סירב להתעודד. ניכר היה שהוא סובל מאיזה משבר רוחני או מחרדה קיומית.

"רבי, אני מפחד", הודה לבסוף. "חטאתי כל ימי חיי, ואני בטוח שאחרי כל השנים שבזבזתי עלי אדמות אין לי כל הישגים שאוכל להציג כשאגיע למעלה. לא מעשים טובים, לא מידות טובות... מה יקרה לי אחרי שאמות"?

בלי היסוס, גחן רבי לוי יצחק קדימה ונטל את ידו של האיש בכפו. "אני מעניק לך מתנה מוחלטת, לעכשיו ולעדי-עד: הריני נותן לך בזאת את כל חלקי בעולם הבא. אם יש לי חלק כלשהו בגן עדן הרי הוא שלך".

המלים נעתקו מפיו של החולה. חלף זמן עד שהוא עיכל את דברי הצדיק, אך לבסוף ראשו צנח אחורנית על הכרית בתחושת הקלה. לא חלפו רגעים ספורים והוא הלך לעולמו.

"רבי", קרא בצער ותסכול אחד מתלמידיו שנכח במקום, "אנו רגילים לראות אותך תורם מזמנך, מקריב את בריאותך ומקדיש עצמך לאחרים, אבל הפעם אפילו אתה הגזמת. האם באמת היית צריך לוותר על חלקך בגן עדן למען חוטא שכזה? הוא בהחלט לא היה ראוי לכך, והוא אפילו לא חי די זמן כדי להעריך את מתנתך"!

בקולו של רבי לוי יצחק לא נשמע היסוס. "זה היה משתלם", אמר. "אינני רואה זאת כהקרבה. את כל מה שיש לי בעולם הזה ובעולם הבא הייתי נותן בשמחה, רק כדי להסב כמה רגעים של נחת ליהודי אחר".