כאשר התיישבתי במושב המטוס בטיסה 1272 לשיקאגו, העפתי מבט בנוסעים שמלאו את המעבר. בנוסף לאנשי העסקים שנשאו מחשבים ניידים ותיקי מסמכים, והנופשים שלבשו מכנסיים קצרים ואייפודים, הבחנתי בכמה כיפות סרוגות, שטריימל אחד, וחצאיות ארוכות עד הקרסול.
למרות שכולנו היינו דתיים, לא טרחתי לעשות היכרות עימם. הם היו זרים, ואני גרה בניו-יורק, שם זרים לא נוהגים לומר שלום זה לזה, אפילו אם הם מתפללים את אותה תפילה מדי יום.
המטוס החל לנוע על מסלול ההמראה. חיכיתי שימריא, אך זה לא קרה. הטייס הודיע שהטיסה מתאחרת בשלוש שעות בגלל מזג אוויר סוער בשיקגו. העפתי מבט עצבני בשעון. בדרך כלל אני משתדלת לא לטוס בימי שישי אחה"צ מחשש שמא לא אגיע בזמן. אך בסופי שבוע של הקיץ, כשהשבת נכנסת רק בסביבות 8 בערב, חשבתי שלא תהיה בעיה, אך הסתבר שטעיתי.
הסתובבתי לראות מה עושים שאר הדתיים במטוס. שני בעלי הכיפות הסתכלו בשעוניהם. החסיד דיבר בפלאפון.
חצי שעה לפני הנחיתה הודיע הטייס ששדה התעופה בשיקגו נסגר ושאנו נוחתים במילווקי לנחיתת ביניים עד שהשדה יפתח מחדש. חשתי כיווצים בבטני. זמן הדלקת נרות בעוד שעה וברור לי שלא אגיע בזמן. כבר קרה לי לא אחת שהגעתי ליעדי בדקה האחרונה, אך זו היתה הפעם הראשונה שדבר מעין זה קורה לי.
בינתיים בעלי הכיפות ובעלות החצאיות הארוכות הצטופפו בירכתי המטוס. יהודים אחרים הצטרפו אליהם. השבת קירבה אותנו זה לזה.
הגיע הזמן שאציג את עצמי. אחד אמר לי שהם עומדים לרדת במילווקי. החסיד עם השטריימל כבר התקשר לשליח חב"ד במילווקי, והוא הציע לארח אותנו בשבת. "בואי איתנו", דחק בי. הנהנתי בתחושת הקלה, אך חזרתי למושבי מדוכדכת, היות ותכננתי לעשות את השבת עם המשפחה.
הגוי שישב לידי הבחין במצב הרוח שלי והתעניין מה קרה. כשסיפרתי לו את הסיפור, הוא פער פה בתדהמה.
"אני לא מצליח להבין אותך, את יורדת מהמטוס בעיר זרה, עם אנשים שאינך מכירה, כדי להישאר ללון אצל אנשים שלא הכרת מעולם"?
בפעם הראשונה באותו יום הבנתי שאני ברת מזל.
כשנחת המטוס, הטיס הודיע שקבוצת אנשים תרד מן הטיסה מטעמי דת. אנשים נעצו בנו מבט המום. האיש מהמושב לידי נפרד ממני לשלום כאילו לא חשב שאשרוד.
אולם מהר מאד הבנתי שאני נמצאת בין חברים. כשניסיתי לסחוב את תיקיי בירידה מהמטוס, אישה אחת התעקשה לעזור לי. כאשר התקהלנו לתוך המוניות שתיקחנה אותנו לביתו של הרב, החסיד עם השטריימל התעקש לשלם עבורי. וכאשר המוניות עצרו ליד ביתו של הרב והרבנית, הם רצו החוצה לקבל את פנינו כאילו היינו קרובי משפחה אבודים.
השמש נטתה מערבה באופק של מילווקי כשהם הובילו אותנו אל ביתם, שם עמד כבר שולחן ארוך וערוך לשבת, עם מפה לבנה, כלים נאים וגביעי קידוש בוהקים. כשהדלקתי את נרות השבת, הרגשתי מעין גל של רוגע אופף אותי.
בסעודת השבת המסורתית, הקסים אותנו הרב בסיפורים על הבעל שם טוב ואמר לנו שהשינוי במסלול שלנו לא היה בגלל מזג אוויר אלא בגלל השגחה פרטית.
הארכנו בסעודה, כשאנו נהנים מהרוגע הרוחני אחרי היום הלחוץ. זמירות שבת מילאו את חלל החדר. כל אחד מאיתנו סיפר את סיפורו. רובה של הקבוצה נסעו לשיקגו ל'שבת חתן' של אחד מחבריהם והחמיצו אותה. החסיד ואשתו החמיצו חגיגת בר מצוה. אני החמצתי פגישה עם המשפחה.
התפעלנו מצירוף המקרים. מן השיחות המשותפות ליד שולחן השבת התברר, שאני השתתפתי במחנה קיץ עם בת זוגי לחדר, זוג אחד עשה פעם עסק עם אבי, גבר אחד למד פעם בישיבה עם בן דודי, החסיד היה נוהג לעבוד בעיר הולדתי, ופעם ביליתי את חג הפורים בקראון הייטס עם בנם של מארחיי.
עד כמה שהיינו עייפים, לא רצינו לעזוב את השולחן וללכת לישון.
בשבת בבוקר, התיישבנו שוב לסעודת שבת, שבה החלפנו סיפורים על החיים שלנו, על הקריירה ועל החלומות שלנו. הדבקנו לעצמנו שם חיבה 'החמשה עשר ממילווקי', ותהינו אם בדורות הבאים יסופר סיפור טיסתנו שלא הגיעה ליעדה לפני שבת.
במוצאי שבת חזרנו לעולם החול, אך קודם כל טלפנתי לבעלי כדי לספר לו מה קרה.
"אצל מי היית בשבת"? הוא שאל בדאגה.
תהיתי כיצד להסביר מי היו אותם אנשים שהיו זרים לנו ולימדו אותנו כמה שיעורים בהכנסת אורחים ובכוחה של השבת לקרב בין יהודים.
ואז הכרתי באמת: במרחק קילומטרים רבים מהוריי, בעלי וביתי, השלמתי את מה שתכננתי לעשות כשהזמנת את כרטיס הטיסה: ביליתי שבת עם המשפחה.
כתוב תגובה