רבי יעקב יצחק מפשיסחא (1766–1813), הידוע בעולם החסידי בתואר "היהודי הקדוש", היה נוהג ללמד את תלמידיו תורה. כל אימת שעלתה שאלה קשה, הוא היה מתרכז היטב ולעתים נשאר שקוע במחשבותיו במשך חצי שעה או יותר עד שקיבל את התשובה.

יום אחד, כשעלתה שאלה כזאת, אחד מתלמידיו הצעירים שהיה יתום מאביו, נעשה רעב מאוד והחליט לרוץ הביתה לאמו כדי לאכול משהו בעוד כולם ממתינים לרבי שיצא מן ההתבוננות המעמיקה.

הוא רץ מהר לביתו וביקש מאמו לתת לו דבר-מה לאכול. בעודו אוכל, ביקשה ממנו אמו להוריד מעליית הגג איזו חבילה שהייתה זקוקה לה. כיוון שחרד כי יאחר לשוב בזמן אמר הצעיר לאמו כי עליו לשוב מיד. אך בדרכו חזרה לבית המדרש, הבין התלמיד מה עשה: אחרי הכל, האם אין לימוד התורה אמור להוביל לקיום מצוותיה? הרי זה עתה החמיץ הזדמנות לקיים את המצווה האלוקית של כיבוד אם!

התלמיד שב על עקבותיו ורץ חזרה לביתו. הוא ביקש את סליחתה והביא לה את החבילה מעליית הגג. לאחר מכן רץ חזרה לבית המדרש. ברגע שנכנס לחדר, יצא הרבי מפשיסחא מהגיגיו העמוקים ונעמד לכבודו.

כיוון שהבחינו כי רבם קם על רגליו, קמו אף כל שאר התלמידים. הבחור התפלא מאוד. הרבי תירץ את השאלה הסבוכה וביקש מכולם לשבת. בעודו יושב עמם, פנה לצעיר ואמר לו, "עכשיו ספר לנו היכן היית".

לאחר שסיפר התלמיד את מה שאירע, אמר הרבי:

"ודאי אתה מתפלא מדוע קמתי ממקומי. התלמוד מספר לנו כי החכם הגדול אביי התייתם משני הוריו. אביו הלך לעולמו זמן קצר אחרי שאמו הרתה, והאם מתה בשעת הלידה. כיצד אם כן יוכל לקיים את מצוות כיבוד אב ואם, שהיא אחת מעשרת הדיברות? מכיוון שהוא לא יכל לקיים את המצווה כראוי, אביי מתלווה לכל אדם המקיים את המצווה.

"כיוון שקיימת את מצוות כיבוד אם", הוסיף היהודי הקדוש ואמר לתלמיד היתום, "הלך עמך אביי. כשהגעת הנה, הוא הגיע יחד עמך ואני נעמדתי לכבודו. היה זה הוא שתירץ לי את השאלה הסבוכה..."