אצלנו בבית חב"ד, מדי שבוע מסבים לשולחן המון מטיילים. לאחר הסעודה אנחנו ממשיכים ל'עונג שבת', בה אנשים משתפים סיפורים וחוויות. השבוע הייתה לנו שבת מאוד מיוחדת, עם סיפורים אישיים מרתקים שהתחברו יחדיו ובהשגחה פרטית יצרו פסיפס מרהיב.

אחת המשתתפות הייתה גברת שריל מנדל, אימא של דניאל הי"ד שנפל בקרב בשכם במבצע ללכידת מחבלים.

היא סיפרה:

"בצבא, הבן שלי עשה מסע של 90 קילומטר. תוך כדי המסלול המקפד אמר לו "מנדל! קח את המאג!"

"למרות שהוא לא התאמן על זה, הוא לקח את המאג, סחב אותו עד סוף המסע ואז התמוטט. כששמעתי זאת שאלתי אותו מדוע הוא לא התלונן? והוא השיב: "כשהמפקד נותן לך תיק, צריך לסחוב בלי לשאול שאלות."

"מבחינתי" סיימה שריל, "זו הייתה הצוואה של דניאל. הקדוש ברוך הוא, המפקד העליון, נתן לי תיק לא קל. אבל אני סוחבת אותו בלי להתלונן."

כשהיא סיימה לדבר היא ביקשה שנשיר "ליהודים הייתה אורה ושמחה." אמרתי לה שזה מדהים לראות אותה מבקשת לשיר שיר כזה אחרי מה שהיא עברה, ואז היא ביקשה לספר סיפור נוסף.

חברה שלה, אם שכולה אף היא, תמיד הייתה שבורה ועצובה בגלל האובדן. יום אחד היא פוגשת אותה מחייכת ושמחה. מה קרה? היא ביקשה לדעת, והחברה הסבירה שבלילה היא חלמה שהיא נכנסת לחדר מלא אור, וכולם שמחים – חוץ מהבן שלה שעמד בצד. "כששאלתי אותו מדוע הוא עומד בצד הוא אמר 'איך אוכל לשמח כשאימא עצובה'?"

מאז היא שמחה כדי שהבן שלה יוכל אף הוא לשמוח בגן עדן.

המטייל שישב לצידה, שלומי, ניגב את דמעותיו תוך שהיא מספרת את סיפורה.

אחריה דיבר יוסי. הוא סיפר שאבא שלו היה אדם מאוד קשה שהסתכסך עם כולם: איתו, עם האחות הגדולה, עם אנשים בבית הכנסת ובעבודה.

יום אחד התגלתה אצל האב מחלה חשוכת מרפא והרופאים ציינו שנותרו לו כמה חודשים לחיות. "באותו הרגע" אמר יוסי, "החלטתי שאני חייב להשלים עם אבא, וגם לדאוג שכל מי שהוא הסתכסך עמו בחייו ישלים עמו."

במשך שבועות ארוכים הוא לא הפסיק להיפגש, להתקשר ולהביא רשימת אנשים ארוכה למרכז הרפואי שם היה מאושפז האבא כדי שהם ישלימו ביניהם. וכך, כל אותם אנשים ששנאו את אביו החלו להתפלל לרפואתו.

זמן קצר לפני שהאב נפטר, מספר יוסי, הוא קרא לו, הודה לו מקרב לב על מעשיו עבורו וביקש לברך אותו. "תברך את בתך הגדולה שיהיו לה ילדים" השיב יוסי.

"לפני שנה אבא נפטר, ובדיוק לפני חודש לאחותי בת ה-45 נולד ילד בריא ושלם!" סיים יוסי את סיפורו המרגש.

שלומי, שישב בצד, קם לפתע וביקש את רשות הדיבור.

"בכלל לא הייתי צריך להיות כאן" הוא אמר. "הכרטיס שלי היה לסרי לנקה, ובגלל שהפסדתי את הטיסה הגעתי איכשהו לתאילנד. נחתתי ביום חמישי, ומאז אני שואל את עצמי למה בכלל הגעתי לכאן?

"אומר לכם את האמת. במשך המון זמן אני מסוכסך עם אבי. כעת, כשאני שומעת את שריל שמספרת על האימא העצובה אני חושב עד כמה אבא שלי עצוב שאני לא מדבר איתו, וכשאני שומע את סיפורו של יוסי על השלום עם אבא שלו ועל כל האנשים שהשלימו בזכותו... אני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות.

"אני חוזר לארץ, ופותח דף חדש עם אבא, בעזרת השם."