מבט של בוז, אנחה של צער

רבי ישראל בעש"ט סיפר פעם לתלמידיו:

"פעם היו שני שכנים, תלמיד חכם ופועל עני. התלמיד נהג להתעורר בטרם עלות השחר, היה נחפז להגיע לבית הכנסת וללמוד למשך כמה שעות. לאחר מכן הוא נהג להתפלל באריכות ובדבקות רבה, למהר הביתה לארוחת בוקר חפוזה, ולשוב ללמוד למשך עוד כמה שעות. לאחר ארוחת הצהרים הוא נהג ללכת לשוק ולעסוק במסחר זעיר – שהיה בו כדי לכלכלו בקושי – ואז לשוב לבית המדרש. אחרי תפילת מנחה וארוחת הערב נהג לשבת וללמוד מספרי הקודש עד מאוחר בלילה.

"שכנו נהג לקום מוקדם אף הוא, אך מצבו לא אפשר לו ללמוד הרבה תורה. למרות שעסק בפרנסתו במשך היום כולו, בקושי הרוויח דיו כדי לשים לחם על השולחן. הוא נהג להתפלל מהר עם המניין הראשון, עם עלות השחר, ולאחר מכן הייתה עבודתו ממלאת את כל יומו וחלק גדול מלילותיו. בשבת, כשסוף סוף הייתה לו הזדמנות לקחת ספר בידו, היה נרדם מהר מחמת התשישות.

"כאשר שני השכנים היו חולפים זה על פני זה בחצר, התלמיד היה זורק מבט של בוז לעברו של המטריאליסט הגס וממהר לעיסוקי הקודש שלו. הפועל העני היה נאנח וחושב לעצמו, כמה חסר מזל אני וכמה בן מזל הוא התלמיד הזה. שנינו ממהרים – אבל הוא ממהר לבית הכנסת וללימודיו, ואילו אני ממהר אל מטלות היומיום הגשמיות שלי.

"ואז ארע ששני האנשים הללו השלימו את מסעם עלי אדמות ונשמותיהם ניצבו בפני בית דין של מעלה, שם חייו של כל אדם נשקלים במאזני הצדק השמימיים. המלאך המסנגר הניח את מעלותיו הרבות של התלמיד בכף הימנית של המאזניים: את השעות הרבות של לימוד תורה, את תפילותיו ושעות ההגות שלו, את היותו מסתפק במועט ואת כנותו. אך אז בא המלאך המקטרג והניח חפץ יחיד על כף המאזניים השנייה – את מבט הבוז שזרק התלמיד לפעמים לכיוון שכנו. לאט לאט, כף המאזניים השמאלית החלה לשקוע מטה, עד שהגיעה לגובה זהה לזו של הכף השנייה, ולבסוף שקעה אף עמוק ממנה וגברה על שפע המעלות הרב שמילא את כף הימנית.

"כאשר הפועל העני בא בפני בית דין של מעלה, העמיס התובע את חייו האומללים והריקים מתוכן רוחני על כף המאזניים השמאלית. למלאך הסנגור לא היה כלום להציע מלבד דבר אחד – האנחה רוויית הצער והכמיהה שפלט הפועל כל אימת שפגש את שכנו המלומד. אך כאשר הונחה אנחת הפועל על כף המאזניים הימנית, גבר משקלה על כל מה שהיה בצד השלילי, ובכך היא רוממה את כל רגעי הקושי והאומללות בחייו של הפועל והעניקה להם תוקף ומשמעות".