כל תושבי ירושלים הכירו את ברל זלדוביץ הזקן. ברל הקשיש והאומלל, אדם בודד שחי בבית אבות באחת השכונות שמחוץ לחומות העיר. הייתה שמועה שברוסיה, לפני המהפכה, ברל היה איש עשיר בעל רשת מפעלי טקסטיל במינסק שפתח מכיסו למטרות צדקה ברחבי העולם. היו שאמרו שהוא היה זה שהקים את בית האבות שכעת העניק לו מזון ומגורים.

אם היה אמת בשמועות הללו הרי שלא נותר דבר מתהילתו הקודמת. ברל היה צל אדם, בודד ללא כל חבר, שמנהגיו המוזרים היו חולניים כמעט, כמו למשל, מנהגו הכפייתי להתחנן לסיגריות. כל אימת שעבר אדם על פניו של ברל ברחוב, היה ברל מושיט מיד את ידו ומבקש בהכנעה, "בבקשה, אני יכול לקבל סיגריה?" איש לא ראהו מעולם מעשן את הסיגריות הללו, ואף לא יתכן שהוא עישן את כולן – מן הסתם הוא קיבץ כמאה סיגריות ביום.

אבל יום אחד חל שינוי יסודי בברל הקשיש. לפתע היה חיוך בעיניו, צעדו הפך קל ואפילו גבו הכפוף, דומה שנתיישר קמעה. הוא החל לדבר לאנשים ואפילו חדל לקבץ סיגריות. פתאום הוא נתגלה כאיש זקן ומלא חיים, בעל תודעה צלולה ונפש בריאה.

היה אדם אחד שידע את הסיפור שמאחורי השינוי הכביר שעבר ברל. שמו היה רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי והוא עמד בראש מוסדות "עץ חיים" בירושלים, שעליהם נמנה בית האבות שבו התגורר ברל. רק מקץ שנים רבות, לאחר שברל הלך למנוחת עולמים, גילה רבי יחיאל את מה שידע על ברל זלדוביץ.

רבי יחיאל הכיר את ברל שנים רבות. הם נפגשו כשרבי יחיאל שהה במינסק לצורך גיוס כספים למוסדות הצדקה שלו. ברל קיבל את רבי יחיאל במשרדו המפואר והסכים לתמוך כספית בבנייה ובאחזקה של מעון לקשישים ולחסרי כל בירושלים. ברל המשיך להתכתב עם רבי יחיאל ולשלוח את הסכום שעליו התחייב בפניו, עד שנותק הקשר ביניהם עקב פרוץ המלחמה ב-1914.

בפעם הבאה שרבי יחיאל ראה את ברל הוא היה פליט חסר כל המתדפק על דלתו בירושלים. למותר לציין, שכאדם שהיה אחד מתומכי המוסד הוא קיבל מיד חדר במעון הקשישים וכל צרכיו נתמלאו, ככל שהיה אפשר באותן שנות מחסור. רבי יחיאל היה בא כל יום ויושב כמה דקות עם ברל, ולבו כאב למראהו של ידידו משכבר הימים, שצרותיו הותירוהו שבור בגוף וברוח.

בוקר אחד, כאשר רבי יחיאל נקש על דלתו של ברל, קידם זה את פניו בחיוך רחב, דבר שלא קרה כבר עשרים השנה. "רבי יחיאל", אמר ברל נוכח הפתעתו של הרבי, "היום קיבלתי דחף מחודש לחיים. זהו היום המאושר בחיי"!

"שב, רבי יחיאל", המשיך האיש הזקן, "והנח לי לספר לך קצת על עצמי. אתה יודע מה הייתי ומה אני היום, אבל אתה לא יודע איך זה קרה. אני האשם היחיד בגורלי. הקב"ה בירכני בעושר ובמזל טוב, ואני נכשלתי ולא הצלחתי לעשות שימוש נכון בברכותיו. כן, נכון שתרמתי לצדקה ביד נדיבה, וכי מפעליי סיפקו פרנסה למאות משפחות יהודיות, אבל אני הייתי עיוור למשמעות האמיתית של עושרי, עיוור לאחריות שלי כלפי אלוקים ואדם.

"חשבתי שכל העושר הזה הוא שלי, עושר המגיע לי בזכות גאונותי ועמלי. חשבתי שפועליי חבים לי את חייהם בעבור הפרוטות המעטות שנתתי להם כדי להאכיל את משפחותיהם. הייתי רודן שהשתמש בכוחו כדי למחוץ את אלה שלא השביעו את רצונו. אם עובד היה מאחר לעבודתו או לא מילא את ציפיותיי, התנפלתי עליו, הורדתי משכרו ואיימתי לפטר אותו – איום שאכן הוצאתי תכופות אל הפועל, שכן לא היה מחסור בגברים בעלי כושר גופני טוב שמילאו את הערים והתחננו לעבודה. אני נרעד למחשבה כמה חיים אמללתי בקשיות לבי. כמעט כל המפעלים ברוסיה פעלו בדרך זו – אבל האם זה תירוץ לאופן שבו התנהגתי?

"אירוע אחד עתיד היה להטריד את מנוחתי שנים רבות לאחר מכן. אחד העובדים הגיע לעבודה באיחור של עשר דקות. זימנתי אותו למשרדי. כשהאיש מלמל משהו על אשתו החולה, אמרתי לו בנימה צוננת, "אז אשתך חולה. מה זה מעניין אותי?" ושלחתי אותו חזרה אחרי שהורדתי מחצית משכרו היומי, כפי שהיה כתוב בפירוש בכללים שפורסמו בגלוי על שער המפעל.

"האירוע הזה מציין מבחינתי את נקודת המפנה המרכזית של חיי. זמן קצר לאחר מכן, הבולשביקים הפקיעו ממני את כל רכושי. איכשהו, הצלחתי להימנע מלהיעצר יחד עם שאר תעשייני מינסק. נמלטתי אל מעבר לגבול לתוך פולין, ומשם המשכתי לירושלים.

"כאן מצאתי מקלט, אך לא שלוות נפש. מה שהציק לי לא היה זיכרונותיי על עושרי האבוד, אלא המחשבות על האדם שהפכתי בעטיו של עושר זה. שבתי וחשבתי על הפועל ששמר כל הלילה על אשתו החולה וכיצד הגיע בבוקר בחיל ורעדה אל משרדי והתחנן שלא לאבד את משרתו. מהי ההרגשה להיות בחסדי אדם אחר, להיות מושפל על ידי אדישותו לגורלך? היה עליי לדעת. הרגשתי שלא אוכל למצוא כפרה לנשמתי עד שאחווה את מה שחווה האיש הזה.

"לכן החלטתי להפוך לקבצן. לא רציתי לאסוף כסף – תיעבתי את הדבר המגעיל הזה – הלא קיבלתי את כל צרכיי מן המוסד שלך. לכן קיבצתי סיגריות. במשך שעות הייתי עומד ברחוב ומתחנן בפני העוברים ושבים לסיגריות, אך כולם התייחסו אליי בנדיבות ובחביבות, אולי מפני ששמעו על עברי, ואולי מתוך רחמים על איש זקן שקצת איבד את צלילות דעתו.

"הבוקר ניגשתי לאיש לבוש באלגנטיות וביקשתי ממנו סיגריה. האיש הביט בי בקור ואמר, "אתה רוצה סיגריה? מה זה ענייני?" מילותיו, ובמיוחד הנימה שבה הן נאמרו, חתכו בנשמתי כסכין. מעולם לא חשתי מושפל כל כך. לרגע אחד הרגשתי שאני אפס, שכל קיומי חסר ערך לחלוטין. ואז חלף בי רעד מקפיא עצמות. הרי אלה היו בדיוק אותן מלים שאמרתי לאותו עובד במפעלי לפני למעלה מעשרים שנה! פתאום נמלאתי שמחה אדירה. המעגל נסגר. עכשיו אני יכול למות בשלווה, בידיעה שהקב"ה קיבל את חרטתי..."