ישנו תרגיל טיפולי בו אדם שוכב על הגב ומדמיין לעצמו שהוא מת ושוכב מונח בתוך ארון, מוקף באנשים היקרים לו. הוא מדבר אליהם, מהרהר על יחסיו עם כל אחד ואחת מהם, אומר להם דברי חרטה ודברי הערכה. כשאני משתמש בתרגיל זה אני נזכר שיבוא סוף לחיי ושיום אחד רגע כזה אכן יתרחש.

בדמיוני אני רואה, בין יתר האנשים, את ילדיי. אני חושב לעצמי: מהם הדברים שארצה להיות מסוגל לומר ולשמוע? מהם הדברים שיגרמו לי לחוש גאה ושבע רצון? מה אני רוצה להגשים/להצליח/להשיג ביחס לילדיי?

ותמיד אני מגיע לאותה מסקנה: ליחסי קרבה. אני רוצה להכיר את ילדיי ואני רוצה שהם יכירו אותי. אני רוצה להיות קרוב אליהם, שנהיה חברים. אני רוצה להיות להם מקור להנאה, לביטחון, להדרכה ולאהבה – ושאף הם יהיו לי מקור לכל אלו.

אני רוצה להיות מסוגל לומר שבחיבוק האוהב ההדדי שלנו היינו שותפים לשמחות וליגונות, להנאות ולקשיים. אני רוצה לומר שצחקנו ושבכינו יחדיו, שחלקנו את מעגל החיים, שיצרנו זמן שבו יכולנו להגיע יחדיו לעצמיותנו הפנימית ביותר ולחלוק בגלוי את מה שמצאנו שם. אם אוכל לומר זאת ואם ילדיי יהיו מסוגלים לומר את אותו הדבר, אז אני חושב שהם ואני נהיה די מרוצים.

קראתי ספרים רבים על גידול ילדים: כיצד לתקשר וכיצד להקנות ערכים לילדינו. השתתפתי בסדנאות על גידול ילדים טובים ואחראים, על הדרכים שבהן ניתן לעזור להם להצליח בבית הספר ועם חבריהם; על הדרך שבה יש לסייע להם להתגבר על קונפליקטים ולהבין את סדרי העדיפויות האמיתיים בחיים; ועל הדרכים שבהן ניתן לשפר את יכולתם השכלית ואת חוסנם הרגשי.

אולם אף סדנא לא התייחסה לשאלת יחסי הקרבה. ובלי יחסי קרבה כתנאי מוקדם אני תוהה אם הטכניקות הללו יעזרו או אפילו אם יש להן ערך כלשהו.

אני מאמין באהבה. אני מאמין שכשאנו חשים אהובים ומסוגלים לאהוב, אזי הטוב ביותר שבתוכנו עולה ומופיע, והגרוע ביותר שבנו נסוג לאחור. אני מאמין שכדברי חכמינו זכרונם לברכה, דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, כך שמילים שנאמרות ללא אהבה לא תחדורנה, על אף היותן חדורות בכוונות טובות. לעומת זאת, אפילו המילים המסורבלות ביותר תשגנה את המטרה אם הן נאמרות מתוך אהבה.

כהורים אנו לא אמורים להיות משוררים או מטפלים, מורים או רבנים. אנו צריכים לאהוב. האהבה שעליה אני מדבר אינה האהבה האינסטינקטיבית של הורה לילדו ושל ילד לאביו או לאמו. אני מדבר על אהבה הנולדת מתוך אינטימיות, אהבה מן הסוג שאותו אנו מפתחים עם בני/בנות זוגנו, סוג האהבה הצומח עם השנים ועם המאמץ המושקע, האהבה הצומחת מתקשורת ומפתיחות. האהבה שבין הורה לילד היא אהבה טבעית, מתת אלוקים; אך יחסי הקרבה מצריכים טיפוח. ומהקרבה הזאת לילדינו צומחת אהבה מסוג שונה, אהבה החושפת את הטוב ביותר שבנו.

האהבה הטבעית שאנו חשים כלפי ילדינו אומרת: אני אוהב/ת אותך למרות מי שאתה. האהבה הצומחת מתוך אינטימיות אומרת: אני אוהב/ת אותך על כל מה שאת/ה. אהבה זו יכולה לבוא רק כשאנו יודעים את הסך-הכול שילדינו מהווים, או לפחות את כל מה שהם מוכנים לחשוף בפנינו. האם אפשר ללמד אינטימיות? האם קיימות טכניקות לאינטימיות? מובן שלא. אך אם נבחן את היחסים האינטימיים בחיינו כמבוגרים, נראה שניתן לטפח את האינטימיות. היעדר ציפיות, הימנעות משיפוטים, קבלה ללא תנאים, ללא מילים או מחוות מסוימות – כל אלו מסייעים לצמיחתה של אינטימיות.

יחסי קרבה עם ילדינו מתפתחים כשאנו מפסיקים למדוד אותם לפי מדד איכות כלשהו, מדד של מעלות או של צורות התנהגות; כשאנו מפסיקים לנסות לכוון אותם להשיג תקן מצוינות חיצוני כלשהו. אינטימיות נוצרת מתוך השאיפה העמוקה להכיר אותם כפי שהם ומן האומץ לאפשר להם לראות את מי שאנחנו.

האם ילדינו יהיו אז מה שאנו רוצים שהם יהיו? התשובה לשאלה זו הופכת ללא-רלוונטית. במקום זאת נשאל: האם אני מכיר אותם כמות שהם? האם הם מכירים אותי כמות שאני? האם במהלך חיינו שיתפנו איש את רעהו במלוא מובן המילה?