רומא, איטליה, 28 בספטמבר 2003, 3:15 לפנות בוקר

בני הפעוט מתעורר ובוכה, הוא מצונן מאוד ומרגיש לא טוב. בעודי מחזיקה אותו ומנסה להרגיעו מתחיל לרדת גשם. כמה דקות לאחר מכן כבים האורות. לא, זה לא קצר חשמלי; האורות כבו ככל הנראה בגלל הגשם (זה קורה מדי פעם), כי פנסי הרחוב כבויים וגם מן הבניינים הסמוכים לא מגיע כל אור. תהא הסיבה אשר תהא, חשכה כבדה שוררת בכל, אני בקושי יכולה לראות משהו, אני מחזיקה את בני בזרועותיי אך לא יכולה לראות אותו. אני מתחילה להבין מה חשו המצרים בזמן מכת החושך.

בגלל החשכה, בני קורא "או, או" (אור, אור!) ובעלי מעז לפלס דרכו בחושך למטבח שם הוא מוצא נר ומדליק אותו באש שהשארנו בכיריים כדי שנוכל לבשל במהלך החג. כאשר בעלי מביא את הנר לחדרנו, כל החדר מוצף באור והפסוק "ויהי אור" מקבל משמעות חדשה.

בני נרגע ולבסוף נרדם. כשאני מערסלת אותו בזרועותיי, אני מביטה בנר ובאור שהוא מפיץ ומבחינה בהילה שלו וכיצד הלהבה הרוטטת הזו יכולה לייצר אור כה רב. לפני רגעים ספורים בלבד שררו בלבנו חשש ופחד, אך כעת הנר הביא שלום ושלווה. אני נזכרת באמרתם של חז"ל: "מעט אור דוחה הרבה מן החושך". אילו רק כל אחד מאתנו היה מייצר קצת אור על ידי עשיית מעשה טוב, כל מעשה טוב שהוא, יכולנו להפיג הרבה מן החושך העוטף את עולמנו.

המחשבה האחרונה שלי לפני שאני נסחפת חזרה לעולם השינה היא שאני מאושרת שהאורות כבו בראש השנה. זה נותן לי את ההרגשה של שיבה לבראשית, ואני חושבת שכל כך מתאים שזה קרה דווקא ביום הזה.

9:30 בבוקר

האורות עדיין לא נדלקו ואני מתחילה לדאוג לערמות הגפילטע פיש שהכנתי באהבה ואחסנתי בתא ההקפאה עבור החגים. איש הביטחון מגיע כדי לשמור על בית הכנסת הנמצא בתוך ביתנו ואומר לנו שהפסקת החשמל היא בכל רחבי איטליה. אני מופתעת והמומה, אבל איכשהו החדשות האלה לא מפריעות לי כל כך. אני חשה כאילו אני על כוכב לכת אחר, בממד אחר. בפעם הראשונה מזה זמן רב אני באמת מרגישה את ראש השנה. בלי כל טכנולוגיה, רק עם אורו הטבעי של אלוקים שבו הוא מאיר את יומנו המואר והמעונן – כך אני מרגישה יותר מחוברת לאלוקים משחשתי אי פעם.

אני דואגת שאנשים יחששו ממעשי טרור ולא יגיעו לבית הכנסת. תודה לא-ל, חששותיי מתבדים. בשעה 11:30 המקום הומה אדם. למעלה מ-50 גברים, נשים וילדים מכל גווני הקשת הגיעו כדי להתפלל בראש השנה בקהילה הצעירה שלנו. למרבה הפלא איש לא מדבר על הפסקת החשמל. איש לא מדבר בכלל. כולם ממוקדים בעבודת היום. אני חשה שכולם מרגישים כמוני – כאילו הם נמצאים על מישור אחר, המרוחק מענייני חולין ויומיום.

11:55

כשאנו מתכוננים לתקוע בשופר, האורות שבים ונדלקים.

התקיעה בשופר מסמלת, בין השאר, כי אנו מכתירים את הא-ל כמלך עלינו. בראש השנה אלוקים בוחר לברוא מחדש את העולם ומעניק לו כוחות חיים מחודשים. בו בזמן, אנו בני האדם מציינים על ידי התקיעה בשופר שאנו מכירים בריבונותו של אלוקים ומקבלים אותה.

כאשר האורות שבו ונדלקו, מחשבותיי נדדו. כמה מפליא שהפסקת החשמל לא התרחשה בדיוק לפני חודש, בתקופת השרב הגדול שובר השיאים ששרר באיטליה. אילו הייתה מתרחשת אז, היה מתרחש נזק אדיר לבני אדם, לבעלי חיים, למזון... אבל אלוקים שלח לנו את הפסקת החשמל בראש השנה, ביום ראשון גשום וקריר, כאשר רוב החנויות סגורות, ובכך הוגבל הנזק באופן דרמטי ורק שימש לנו תזכורת לדברים החשובים באמת.

בתפילות ראש השנה אנו שוטחים את תחינתנו בפני האלוקים לבריאות, לעושר ולאושר על מנת שנהיה מסוגלים לשרתו ביתר שאת. ומה אנו מעניקים לו? ראש השנה הזה לימד אותי שהמתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת לו – ולעצמנו – היא מעשה הקטן אחד. טיפת אור קטנה שמתגברת על חושך גדול.