בחודש אוגוסט האחרון ביקרתי את סבי וסבתי בביתם שבלוס אנג'לס. אני חי במוסקבה ונוסע תכופות לארה"ב, ואני משתדל לנסוע ללוס אנג'לס לפחות פעם בשנה לבקר אצלם.
בעודי יושב עם סבי וסבתי בסלון באותו ערב קיצי, שוחחנו על בן משפחה שעמד להגיע לגיל שלוש עשרה. התעניינתי לדעת האם הוא יעלה לתורה ויחגוג את בר המצווה שלו וביקשתי לדעת האם אני יכול לסייע.
סבתי אמרה לי, "מה אתה דואג לבני הדודים שלך, אם אפילו סבא שלך מעולם לא חגג בר מצווה?"
"סבא, אף פעם לא חגגת בר מצווה?" שאלתי, לא מופתע במיוחד.
"לא, לא חגגתי, אברהם, ואתה אחד האשמים בכך!" אמר לי סבא.
סבתא וסבא ניהלו חיים טובים ומוסריים אבל לא דתיים. אמי החליטה בשנות העשרים המוקדמות שלה לקיים מצוות וכך חונכתי בבית מלא ברוח חסידות חב"ד ובדרך החיים שלה.
עבורי, ועבור שמונת אחי ואחיותיי, סבא וסבתא היו תמיד חלק מרכזי מחיי המשפחה שלנו. למרות ההבדלים התרבותיים והדתיים שהפרידו בינינו, מצאנו המון דרכים להתחבר באהבה ובשמחה, כראוי לבני משפחה.
הנושא היחיד שהיווה אתגר ליחסינו היה נושא הדת. בשנות העשרה שלי עברתי מבחנים קשים. סבי וסבתי אף פעם לא רצו שאקיים את מצוות היהדות והדת בצורה אוטומטית או שאקבלן בלי לשאול שאלות.
מתוך כבוד, מעולם לא דחקתי בהם להגביר את מידת קיום המצוות שלהם. הם מבוגרים ממני והם המורים שלי ולא להפך.
"סבא, מה זאת אומרת זו אשמתי?" שאלתי, וחשבתי שבפיו תהיה תשובה מרתקת - ולא התאכזבתי.
סבא הזכיר לי נסיעה שנסענו יחד בשנת 1997 כדי לבקר את מר ליונל ס., אותו פגשתי בקיץ הקודם באלסקה.
ביולי 1996 שהיתי באלסקה אצל הרב והרבנית יוסף ואסתר גרינברג, שלוחי חב"ד באחד המקומות הקרים בעולם. עמדתי ליד מרכז המבקרים המקומי במרכז העיר אנקורג'. עמי היו זוג תפילין ועלוני מידע בנושאים יהודיים שונים. המשימה שהוטלה עלי באותו בוקר הייתה לפגוש את התיירים הבאים מספינות הנוסעים ולהציע להם ארוחה כשרה או שירותיים יהודיים שונים בזמן שהותם באלסקה היפהפיה.
לרוב היו התיירים מופתעים - או שמא נאמר כלל לא מופתעים - לפגוש חסיד חב"ד במקום נידח כאנקורג'.
איש קשיש גבוה יצא ממרכז המבקרים אל הרחוב יחד עם אשתו. ניגשתי אליהם בחיוך ובירכתי אותם לשלום. האדם העיף בי מבט חד ונוקשה ואמר "לך מכאן". "אני מתנצל" אמרתי, "לא התכוונתי לפגוע בך. אני מחפש יהודים שבאו לבקר באלסקה".
"אז לך תטריד מישהו אחר" הוא הגיב בנוקשות. "אני לא מעוניין לשוחח איתך".חשתי פגוע ועם זאת ידעתי שלא עשיתי דבר רע. הבנתי כי הזקן והכיפה שעל ראשי הכעיסו אותו כל-כך.
"אדוני, בכל הכבוד", אמרתי לו תוך שאני מחיש את צעדיי, נעמד לצידו ומביט היישר אל תוך עיניו. "אני מניח שיהודי דתי פגע בך ולכן אינך רוצה לדבר איתי. אנא, ספר לי מה עשה אותו אדם, כך שאני, כיהודי דתי, לא אשוב על אותה טעות".
האיש נרגע קמעה וביקשני לשבת אתו ועם אשתו על ספסל סמוך. במשך השעה הבאה ישבתי והאזנתי בשקיקה לסיפורו של ליונל ס.:
"נולדתי בלונדון ב-1929. אבי היה חייל בצבא הבריטי ונלחם נגד הנאצים. לפני שאבי הלך לחזית הוא התחנן בפני אמי לטפל בי היטב ולוודא שאעלה לתורה בבר המצווה שלי. כאשר הגרמנים הפציצו את לונדון במהלך הבליץ, אמי ואני נמלטנו מן ההפצצה לווילס.
"החיים היו קשים מאוד, היינו עניים וחיינו מן היד אל הפה. אבל אמי רצתה להכין אותי לבר המצווה כפי שהבטיחה לאבי, אז היא לקחה אותי לבית הכנסת לקבל שיעורי בר מצווה. התכנסו שם עוד כמה נערים וישבתי בשיעור הראשון כשאני מאזין בקפידה ומנסה להסיח את דעתי מן המלחמה ומן הצרות שלנו. כאשר אמי באה לאסוף אותי, המדריך אמר לה שהשיעורים יעלו לירה סטרלינג אחת. אמי, שלא הייתה פרוטה בכיסה, התחננה מן הרב להעניק את השיעורים בחינם. הוא השיב לה, "מצטער, בלי כסף אין בר מצווה!".
"אמי חשה מושפלת. היא לקחה אותי בצווארוני והלכנו מבית הכנסת. זו הייתה הפעם האחרונה שבה דרכה רגלי בבית כנסת! מעולם לא חגגתי את בר המצווה שלי ומשאלתו האחרונה של אבי, שמעולם לא שב מן החזית, לעולם לא התגשמה."
ליונל ואני ישבנו על הספסל ובכינו, ואני לא יכולתי למצוא מלים ללמד זכות על מה שקרה לו ולאמו. יכולתי להתווכח ולטעון שהרב ההוא האכיל פיות רבים וגם הוא היה מוכרח להתפרנס כדי לשרוד... הבטתי בליונל ואמרתי, "אני עכשיו רק לומד רבנות, ואני מבטיח לך שאם אפגוש בהורים שאין להם אמצעים לשלם לשיעורי בר המצווה לבנם, תמיד אזכור את הסיפור שלך ולא אקח מהם כסף".
ליונל היה מרוצה מתשובתי, אך יכולתי לחוש כי הכאב העמוק יותר שלו נובע מן העובדה שמעולם לא חגג את בר המצווה שלו עצמו.
"ליונל, בוא נניח תפילין ונחגוג את בר המצווה שלך ונגשים את משאלתו האחרונה של אביך".
וכך, פרח הרבנים הצעיר והנמוך והאיש הגבוה, הקשיש, שהיה חדור התנגדות זמן קצר בלבד קודם לכן, צעדו יחד במורד הרחוב באנקורג' לבית המלון של ליונל ושם הייתה לי הזכות להניח על ליונל תפילין לראשונה בחייו ולחגוג את בר המצווה שלו.
ליונל היה מאושר והתקשר בהתרגשות לילדיו כדי לספר להם את סיפור בר המצווה שלו באלסקה.
שנה תמימה לאחר מכן ביקרתי את סבי ואת סבתי בלוס אנג'לס וביקשתי מסבי להסיע אותי לביתו של ליונל כדי שאוכל לבקרו שם.
וכעת סבא סיפר לי שאחרי הפגישה, ואחרי ששמע על סיפור בר המצווה המאוחר של ליונל, גם הוא רוצה לעשות בר מצווה.
סבי נזכר בילדותו שלו. הוא נולד יתום, שכן אביו מת במהלך מגפת טיפוס ב-1918 בעודו ברחם אמו. הוא גודל על ידי אמו שעבדה קשה, אך מעולם לא היה לו אב שייקח אותו לבית הכנסת לעשות בר מצווה.
וגם אני אף פעם לא ביקשתי ממנו להניח תפילין... ולכן הייתה זו אשמתי שעד היום הוא לא חגג את בר המצווה שלו!
"מחר בבוקר, סבא!" הבטחתי.
"נהדר! אחגוג את בר המצווה שלי בבוקר".
בשעה 6:30 בבוקר יום שישי, ה-10 באוגוסט 2007, סבי בן ה-88 ואני הלכנו למרפסת האחורית שבביתו, ושם עזרתי לו ללבוש את הטלית שלי, כרכתי בעדינות את התפילין של יד על זרועו והנחתי את התפילין על ראשו. סבא בירך ואמר שמע ישראל ולאחר מכן קיבלתי מסבא חיבוק ארוך ואוהב ביותר בעודנו שרים יחד את ה"סימן טוב ומזל טוב". סבתא וסבא שניהם בכו דמעות של שמחה.
בלי ספק היה זה האירוע הנוגע ללב ביותר של כל הקריירה שלי כרב – להיות מסוגל להגיע עם סבי להשלמת המעגל הזה.
סביב התקשר מהר לאמי שבדטרויט ושלח אימיילים והשאיר הודעות טלפוניות לשמונת אחיי ואחיותיי שחיו ברחבי העולם. אני הלכתי לחנות האלקטרוניקה וקניתי לסבי מסך גדול למחשב שלו כמתנת הבר מצווה שלו, כדי שיוכל להמשיך לשמור על קשר עם כל נכדיו ועם יותר מעשרים ניניו לשנים בריאות וטובות לעתיד לבוא.
כתוב תגובה