הייתי אמורה להרצות בנושא "לחישה מן השמים". תכננתי להביא מגוון סיפורים ולארוג אותם יחדיו כדי להביע את המסר שאפילו ברגעים ה"שגרתיים" של חיינו אנו יכולים לשמוע את הלחישה מן השמים. ההרצאה הייתה שיאה של תוכנית מקסימה של אחר-הצהרים וערב שאורגנו על ידי שליחת חב"ד חנה מנגל בבלו אש שבאוהיו, ארצות הברית. האוכל, עיצוב החדר, הסדנאות והתוכנית, כמו חנה עצמה, היו נהדרים, והיה בהם איזון מושלם בין מזון פיזי למזון רוחני.

כשהקהל נכנס לבית הכנסת המרווח, ישבתי ליד אחד השולחנות העגולים התואמים בצבעם, ולפתע נכנסה "אסתר" וביקשה לשבת לידי. כפי שסיפר לי מאוחר יותר לפני תום הערב, לא היה לה מושג שאני האישה שכותבת ומרצה ושאת דברי היא קוראת בהתלהבות, אלא היא חשבה שאולי סתם ארצה לפטפט עם מישהו.

ואכן פטפטנו...

עיניה של אסתר זרחו בגאווה כשסיפרה לי שבתה, אישה יפהפייה בת שלושים ושתיים, חיה בקליפורניה. היא מצליחה מאוד, עצמאית וחיה באושר.

"הבעיה החלה" – וכאן הונמך קולה של אסתר ללחישה כמעט – "כשהבת הנהדרת הזו פגשה איש שהיא תכננה להתחתן אתו – והוא לא היה יהודי.

"חנה, הרגשתי כל כך קרועה", עיניה של אסתר נתכסו דוק של דמעות. "מצד אחד היא הבת שלי שאותה אני אוהבת ללא תנאי. לא הייתי מסוגלת לנתק אתה את הקשר. איך אני יכולה להפנות לה עורף, ועוד בזמן כזה בחייה?"

כמובן, בתי לא יכלה להבין כלל מדוע אני נגד הקשר הזה, שכן היא ראתה בו את האושר העתידי שלה. אך מצד שני, פשוט ידעתי... חנה, אני ידעתי אינטואיטיבית שזה משהו שפשוט לא אוכל לעבור עליו בשתיקה. כיצד אוכל ללכת לחתונה הזאת? כיצד אוכל להיות חלק מזה? – ומצד שני, איך אוכל שלא להשתתף בחתונה?"

אפילו עכשיו, בשעה שסיפרה את סיפורה, ניכר המתח הקורע אותה מבפנים.

"בעלי, מצד שני...", המשיכה אסתר, "הוא אתאיסט מוצהר. הוא אינטלקטואל הטוען שאינו מאמין בשום דת".

בנקודה זו המשיכה אסתר וגילתה לי, במאמר מוסגר כביכול: "חנה, בכל פעם שאני הולכת לשיעור על יהדות, כאן במרכז חב"ד, אני צריכה להקשיב טוב טוב. ברגע שאני מגיעה הביתה, בעלי שואל על כל מה שלמדתי. ועוד איך הוא שואל! אבל תני לי לספר לך, למרות שהוא אתאיסט, הוא אומר אתי את ה"שמע ישראל" בכל לילה. ובחנוכה, כשאני מדליקה את הנרות, ראיתי דמעות בעיניו. אתאיסט שכזה..." היא קרצה לי.

"אז כמובן שכאשר בתי עמדה להתחתן עם הבחור הלא-יהודי הזה, בעלי לא מחה. זה היה רק אני. זו הייתה עבורי תקופה כל כך בודדת ומבלבלת". אסתר הפסיקה כדי להשיב לעצמה את שיווי המשקל הפנימי, כשהיא נאבקת ברגשות העזים שהציפו אותה.

"חלק אחד שבי אפילו חשב להתאבד. לא הרגשתי שיש לי ברירה", אמרה תוך התגוננות, "לא יכולתי ללכת לחתונה וגם לא יכולתי שלא ללכת. אז באותו זמן זה נראה לי כמו האופציה היחידה". היא עצרה כשנזכרה ברגשות הנוראים ההם.

"החתונה עמדה להתרחש תוך כמה שבועות. מדי יום נעשיתי יותר ויותר נואשת.

"ואז הגיע ערב יום כיפור. ישבתי בבית הכנסת והגיעו עוד ועוד אנשים לתפילת כל נדרי. אינני יודעת מה נתן לי את האומץ, אך צעדתי היישר לרב שלנו ואמרתי לו, "כבוד הרב, אני יודעת שיש לך הרבה עניינים שמעסיקים אותך כעת, אך אנא הקשב לי. בתי עומדת להתחתן בעוד כמה שבועות עם בחור לא-יהודי ואתה מוכרח להתפלל עבורה הערב במהלך התפילות.

"גם אני התפללתי עבורה בכל לבי.

"שבתי הביתה אחרי התפילה כשאני עדיין מזועזעת מן החוויה הרגשית שעברתי. זמן קצר לאחר מכן התקשרה בתי. היא אמרה לי מיד, "אמא, לגבי החתונה שלי... ובכן, התוכניות נדחו כרגע... לזמן לא ידוע".

"מלותיה היו כמוסיקה ערבה באוזניי.

"בתי עדיין מחפשת את בן זוגה המיועד לה, אבל עכשיו היא נפגשת רק עם גברים יהודיים", סיימה אסתר את סיפורה וחייכה אליי.

ואז, במחשבה נוספת, הביטה בי אסתר ושאלה אותי בציפייה, "חנה, הגידי לי, מה את חושבת? האם הייתה לחישה מן השמים, באותו ליל כל נדרי?"