היה הייתה עיירה קטנה ובה כמה משפחות יהודיות בלבד. בין תושבי העיירה היהודיים היו בדיוק עשרה גברים מעל גיל בר מצווה. כולם היו אנשים מסורים ודאגו להשלים מניין. יום אחד הגיע משפחה יהודית חדשה לעיירה. שמחה והתרגשות רבה שררו בכל, שכן כעת המניין ימנה אחד עשר גברים. אך דבר מוזר התרחש. ברגע שהיו להם אחד עשר איש, תמיד היה חסר מישהו למניין!

כאשר אנו יודעים שאנו חיוניים ולא ניתן לוותר עלינו, אז אנו דואגים להיות נוכחים. אחרת אנו אומרים, "תסדרו בלעדיי".

בפרשת השבוע, פרשת "במדבר", אנו קוראים על מפקד האוכלוסין שנערך בקרב בני עם ישראל. פרשה זו נקראת תמיד בשבת שלפני חג השבועות, היא תקופת מתן התורה. גם בתורה כל אות חשובה. אות חסרה אחת הופכת את כל ספר התורה כולו לפסול. באופן דומה, יהודי חסר אחד משאיר את העם היהודי חסר, לא שלם.

תשעה מבין הכוהנים הקדושים ביותר לא יוכלו ליצור יחדיו מניין. אך אם ייכנס לבית-הכנסת נער בגיל 13 – המניין הושלם! כאשר אנו סופרים יהודים, אין כל הבדלים. אנו לא בודקים את מידת האדיקות הדתית או את ההישגים האקדמיים. הרב והמורד, הפילנתרופ והקבצן – כל אחד מהם שווה כיהודי אחד: לא יותר ולא פחות.

אם אנו סופרים יהודים כיוון שכל יהודי חשוב, משמע שעל מנהיגי הקהילות היהודיות מוטלת האחריות לוודא שאף יהודי לא נפקד. מוטלת עליהם האחריות להביא פנימה את היהודים שמצויים בשולי החיים היהודיים. עליהם לוודא שהם חשים כי הם שייכים לקהילה וכי אנו שמחים לקבלם אל בין חברינו, אפילו אם הם לא שילמו כל דמי חבר. פירוש הדבר גם שלכל אדם יהודי יש חובות ומחויבויות. אם אתה חשוב, אל תלך לאיבוד. צריכים אותך. זקוקים לך.

כיום אנו מאבדים יהודים רבים בשל בורות, בגלל חוסר ידיעה. אך לפעמים אנו גם מאבדים אותם מפני שלא חיבקנו אותם כפי שהיינו יכולים. בתקופה שבה הם היו מוכנים להיפתח ולקבל, לא גרמנו להם להרגיש בבית. בדתות, באידיאולוגיות ובכתות אחרות משתמשות ב"פצצות אהבה" כדי לפתות יהודים לאמץ את דרך חייהם. לעתים קרובות מאוד הם אורבים לאנשים החלשים והפגיעים שבינינו. כל אדם שמחפש נואשות חום, אהבה ותחושת שייכות יהיה יעד קל לקבוצות כאלה. אבל ישנם הרבה אנשים רגילים ויציבים שכמהים אף הם לדברים הללו. האין זה נכון לגבי כולנו? אם הקהילה היהודית לא תספק את קבלת הפנים החמה הזאת, אזי בהחלט סביר שנגלה כי הם הולכים למקום אחר.

לפני כמה שנים ביקר אצלנו רב מקנדה שנשא דברים בבית הכנסת שלנו. הוא דיבר על האיום הממשי מאוד של "יהודים למען ישו" האורבים ליהודים תמימים ומפתים אותם באמצעות סמלים יהודיים ו"בתי כנסת" מזוייפים, שהם למעשה כנסיות משיחיות. הוא תיאר כיצד האנשים הללו עושים כל מאמץ לבלבל יהודים בורים ותמימים ולגרום להם להאמין שהם הולכים לבית כנסת יהודי אמיתי.

אחת הנשים בקהל שאלה אז, "ראביי, אם אני נוסעת אל מחוץ לעיר ורוצה ללכת לבית כנסת, איך אדע אם אני הולכת לבית כנסת אמיתי או לאחד מבתי הכנסת המזוייפים הללו?"

הרב צחק ואמר, "כשתיכנסי לאחד מן המקומות הללו, הם יפציצו אותך. ברגע שהם יבחינו בפנים לא מוכרים, תריסר אנשים יגיעו לקבל את פניך ויתנו לך מקום לשבת, ספר ויגרמו לך להרגיש בבית. אבל מה קורה כשאת נכנסת לבית כנסת אמיתי? איש לא מברך אותך. איש לא מסתכל לעברך. והאדם הראשון שאומר לך משהו רוטן מפני שהתיישבת בכיסאו!"

בדיחה עצובה מאוד מאוד.

עלינו לקבל בחום כל אדם הצועד דרך דלתותינו. ועלינו לעשות יותר מאשר סתם לחכות שאנשים יגיעו לבית הכנסת ולגרום להם להרגיש בבית. עלינו לצאת ולמצוא את אנשינו באשר יהיו. אין ספק כי כשמישהו יגלה ניצוץ של עניין – נפש המבקשת לגלות את מקורותיה – עלינו להיות שם, הן כקהילה מאורגנת והן כיחידים.

אז בפעם הבאה שבה תבחינו במישהו היושב מאחורי בית הכנסת ונראה אבוד, או אפילו סתם פרצוף חדש בקהל, נסו לחייך אליו. יתכן שתצילו נפש יהודייה. כל יהודי באמת חשוב. הבה נספור אותם, שכן איננו יכולים להסתדר בלעדיהם.