אני יהודייה אבל לא דתייה. אני מדליקה נרות שבת, אבל לא שומרת שבת. אני לא אוכלת חזיר, אבל מערבבת בשר וחלב. אני לא מכירה את התפילות, אבל אני מדברת לאלוקים. אבל ישנו תחום אחד בחיי שבו אני יהודייה ככל האפשר – כוונתי לגישתי לנושא האימהות.

כיוון שאני באה מרוסיה שבה הנורמה החברתית היא ללדת ילד או שני ילדים, לא הייתה לי כל דרך לצפות מראש עד כמה החלק האימהי שבי יתחזק. כעת, בהיותי נהנית מחיי רווחה בקליפורניה החמה ושטופת השמש, רוב האנשים לא מבינים מדוע רופאה צעירה ושאפתנית כזו תבחר ללדת ארבעה ילדים ו"להרוס" את חייה!?

שניים מתוך ארבעת ההריונות שלי הפתיעו אותנו לגמרי ובזמנים מאוד לא נוחים, אך עמוק בפנים הייתי מאושרת – הייתי בהיריון, והתעוררתי בבוקר כשלבי שר ומתרונן משמחה.

בעבורי, היריון הוא ההוכחה שיש ממש באלוקים. אינני צריכה להביט רחוק מזה. עם כל בעיטה והיפוך של תינוק, אני יודעת שאני חווה התרחשותו של נס משמים. אף שאני מותשת לחלוטין וסובלת אי נוחות קיצונית כשאני בהיריון, אלו הזמנים שבהם אני חשה חדוות חיים ואושר רב מבכל תקופה אחרת. אני יודעת שאין בכך כל היגיון, לכן אפילו לא אנסה להסביר זאת.

בשנה שעברה, כשאמי תפסה אותי מזילה ריר מעל תינוקה של אישה אחרת בפארק, היא כמעט צרחה בניסיון לפקוח את עיניי: "אפילו אל תחשבי אל זה! את מסיימת את הדוקטורט שלך, ובעלך אינו רב!"

אבל אני לא חושבת על כך. אני פשוט יודעת שאני מוכנה לעוד תינוק. האם זה הגיוני או מעשי? לא, בכלל לא, אבל אני נתקפת באנרגיה הזו של הבאת תינוק לעולם בעוצמה כזו מתוכי, שאני חשה שמישהו חולק לי כבוד ויקר בכך שהוא בוחר אותי להביא אור לעולם הזה באמצעות עוד נשמה יהודית.

בו בזמן, אני ניצבת בפני סערה פנימית של ספקות עצמיים: האם אני עושה את הדבר הנכון בכך שאני חושבת על עוד היריון – עוד נסיעה ברכבת הרים – ועל גרירת משפחתי כולה יחד עמי? האם אוכל להגן על הדבר שבו אני מאמינה, כאשר ההיגיון שלי וכל כך הרבה קרובי משפחה צועקים "לא!?"

בדרכי חזרה הביתה מן הפארק, כשאני חשה קרועה במחשבתי ובנשמתי בשני כיוונים מנוגדים, החלטתי לעצור בבית חב"ד המקומי שלנו כדי לשוחח עם ידידתי בתיה, הרבנית, ולהגיע לאיזו בהירות פנימית בהקשר הזה. היא הביטה בי בחיוך כשסיפרתי לה על רצוני בילד נוסף וכמה זה בלתי הגיוני.

ואז היא סיפרה לי על משנתו של הרבי מליובאוויטש ועל מהות ה"מקווה". בעודי מקשיבה לה נעטפה רוחי בשלווה ונחמה כאלה שכמעט יכולתי לטעום את ניחוחו המתוק של תינוקי העתידי וכבר אהבתי אותו עד בלי די!

מקץ שעה הגעתי הביתה, שם עבד בעלי היקר והתמים ליד המחשב שלו, מרוכז כולו במשימתו. הוא עדיין לא מתעניין בנושאים רוחניים, אך הוא בעל יהודי נהדר, שתמיד תומך באשתו ההולכת ומתעוררת במישור הרוחני. סיפרתי לו את הדבר שלא יכולתי להסביר את הסיבה לו – את ערגתי לילד נוסף.

קראתי על המקווה והדברים דיברו אליי ברמה כה עמוקה שדמעות עלו בעיניי. הסברתי לבעלי את החשיבות שבשמירה על חוקי טהרת המשפחה, ואף שהוא מעולם לא ידע על כך, הוא הסכים ותמך בי לאורך כל הדרך.

לעולם לא אשכח כיצד התכוננתי לטבילה במקווה: ספרתי את הימים, חיכיתי בציפייה גדולה – אף שאני פוחדת מאוד ממים, פחד שיש לי מאז ימי ילדותי.

אני זוכרת איך לבסוף שמעתי את בתיה צועקת "כשר!", (כלומר, שטבלתי כראוי עד שהייתי מכוסה במים לגמרי). היא חשה התרגשות כה רבה, כאילו הייתה זו היא שנרפאה זה עתה מפחד המים שלה. חוויתי רגש מוזר וחדש, כאילו מימי המקווה המיסטיים שוטפים מעלי את הגלימה הדביקה של הספק והפחד, ומחברים אותי לשורשיי, שדרכם אוכל לספוג את עוצמתן ואת חוכמתן של שרה, רבקה, רחל ולאה... ולהפוך כמותן לאם יהודייה גאה.

ברוסיה חינכו אותי להחביא את יהדותי ולהתבייש בה. אך כאשר יצאתי ממימי המקווה, חשתי שאני מסוגלת להשיב לעצמי במלואה את נשמתי היהודייה, שבעצם, תמיד הייתה שלי.

כשנהגתי הביתה, צוחקת ובוכה משמחה בעת ובעונה אחת, הוספתי להתפלל לה' להיות עמי, להרוות את צמאוני הפנימי לתינוק הזה... מקץ עשרה ימים זה הגיע: "פלוס" אדום בהיר על המקלון לבדיקת היריון.

קידמתי בברכה את התינוק שלי – אל לבי ואל חיי. קידמתי בברכה גם את הקב"ה אל ההיריון שלי, שכן לראשונה בחיי הכרתי בנוכחותו הבלתי נראית, במקום כלשהו מאחורי המסך השמימי, המאפשרת את כל מה שמתרחש.

מאז ואילך, אני לומדת לפתח את הקשר שלי עם אלוקים.

אני מוצאת עצמי מתפללת לה' ומדברת אליו כפי שמעולם לא עשיתי קודם לכן, ומוצאת נחמה והקלה עצומות במסירת פחדיי לידיו. אני רוצה שלידת התינוק הזה תהיה שיאו של מסעי לדעת את עצמי ואת נוכחותו של ה' בתוכי. אני רוצה שזו תהיה חוויה רוחנית. אני ממתינה עכשיו, עד שבכיו של התינוק שלי יהפוך אותי מבפנים וישנה את כל עצמיותי לאדם שהנני באמת – אם יהודייה.

אני יושבת כאן עכשיו, בחודש התשיעי להריוני, ובקרוב אתברך, בעזרת השם, בילדי החמישי. מעולם לא הייתי כה נרגשת וכה עצבנית בו זמנית. אני כל כך לא בטוחה אם יהיו בי די אהבה וחוכמה לכל ילדיי, ועם זאת, אני יודעת שהדרכתו ותמיכתו של ה' מצויים במרחק תפילה אחת! ההיריון הזה שונה, מודע ורוחני יותר. זהו תינוק המקווה הראשון שלי.