גיל שלוש-עשרה הוא הגיל שבו ילד יהודי נעשה "בר מצווה". בנקודה זו בחייו הוא מגיע לשלב ה"דעת" – בשלות המודעות וההבנה ההופכת אדם לאחראי למעשיו. מנקודה זו ואילך הוא "גבר", כפוף למצוות הרוחניות של התורה ואחראי אישית בפני אלוקים להגשים את משימת חייו.
גיל ה"דעת" לקוח מספר בראשית לד, כה, מתוך התיאור של הרס העיר שכם על ידי שמעון ולוי כנקמה על אונס דינה. כתוב בפסוק: "ויהי ביום השלישי... ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח...". המונח "איש" מתייחס כאן לשני האחים, שהצעיר שבהם, לוי, היה באותה עת בדיוק בן שלוש-עשרה.1 מכאן למדים שהתורה רואה בבן שלוש-עשרה "איש" [או "גבר"].2
אך ההקשר שממנו החוק לקוח הוא מפתיע. קשה לטעון שהמעשה שעשו שמעון ולוי הוא מעשה שראוי לשמש דוגמה ל"דעת". יעקב עצמו הוקיע את המעשה3 כמעשה לא רציונלי, לא בוגר, בלתי-אחראי שהלגיטימיות שלו מפוקפקת מבחינת חוקי התורה.4 אולם זהו האירוע שמשמש לתורה ללמד אותנו מהו גיל יישוב הדעת, ההיגיון, הבשלות, האחריות והמחויבות להגשמת המצוות ולמימושן!
היסוד לקביעה
מתשובתם של שמעון ולוי ליעקב5 עולה כי המצב שגרם להם לעשות את המעשה שעשו לא אפשר להם את הלוקסוס של בחינה רציונלית של תוצאותיו. מה שהיה מונח על כף המאזניים היה שלמות ישראל וטהרתו, ואחיה של דינה לא יכלו להקדיש מחשבה לעצמם – לא לסיכון חייהם הגופניים ואף לא לחבלה שאולי ייגרמו לעצמיותם הרוחנית מכוח האלימות וחומרת המעשה שעשו. בסופו של דבר ניתן תוקף לתגובתם האינסטינקטיבית, שבאה ממעמקי נשמתם, עמוק יותר מן ההיגיון, עמוק יותר מכל מחשבה על עצמם; שכן אלוקים בירך את מעשם ובא לעזרתם.6
זהו אפוא המסר שהתורה רוצה להעביר כשהיא מבססת את גיל שלוש-עשרה כגיל יישוב הדעת והמחויבות למצוות. נדירים האנשים הנקראים לפעול כפי שפעלו שמעון ולוי. זו אינה הנורמה, ולמעשה הנורמה אוסרת על התנהגות כזאת. אולם מהות המעשה שלהם צריכה לחדור את חיינו הרציונליים. כל מצווה שאנו מבצעים צריכה להיות ספוגה בהקרבה עצמית ובמחויבות עמוקה כמו אלה שהניעו את אחיה של דינה.7
הוסיפו תגובה