נוסח התפילה: אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה. אתה יצרתה. אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי. ואתה עתיד ליטלה ממני החזירה בי לעתיד לבא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי, רבון כל המעשים, אדון כל הנשמות. ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים.

בברכת "אשר יצר" הודינו לה' על פלאי גופנו ובריאותינו הפיסית. בברכה זו פונה מחשבתנו מגופנו אל נשמתנו ואנו מודים לה' על הפלא היומיומי של החזרת הנשמה אל גופנו, כפי שהזכרנו בקיצור ב"מודה אני".

"נשמה שנתת בי טהורה היא". בניגוד לאמונות מסוימות אחרות, המניחות כי האדם נולד עם נשמה פגומה מחטא, מאמינים אנו כי כל יהודי, ללא יוצא מן הכלל, נולד עם נשמה טהורה ונקיה מחטא או פגם כלשהו. יתירה מזו, נשמתנו קדושה, חלק אלוקה ממעל; בריאתה מחוץ לגוף ואינה כלה עמו. רק במשך ימי חייו של האדם קשורה הנשמה אל הגוף וחיה בצוותא עמו. אבל הנשמה נצחית, היא היתה קיימת לפני שהתחברה עם הגוף וממשיכה להתקיים אחרי שהגוף כלה. תכלית ירידתה של הנשמה לחיות בתוך הגוף, היא קיום המצוות, שאיננו אפשרי אלא באמצעות אברי הגוף הגשמיים. לשם כך נצטווינו על 248 (רמ"ח) מצות "עשה" ו 365 (שס"ה) מצוות "לא תעשה", המותאמות ל-248 אברים ו-365 גידים בגוף האדם. קיום תרי"ג המצוות מטהר איפוא את הגוף ומזכך אותו. יחד עם זאת ברור כי קיום רוב המצוות קשור בחפץ מוחשי וחמרי, כגון צמר לציצית, עור לתפילין, עץ לסוכה, שעוה או שמן לנרות וכו'. גם גופנו מתקיים על מזון חומרי, שעליו אנו מברכים לפני ואחרי אכילה או שתיה. באופן זה אנו מזככים ומקדשים לא את גופנו בלבד, אלא גם את חלקנו בעולם הגשמי הסובב אותנו. כל זאת אנו עושים ע"י הנשמה באמצעות הגוף, אבל הנשמה עצמה קדושה היא טהורה, בבואה לשכון בתוך הגוף, ואינה זקוקה לתיקון והתקדשות. כמובן שגם הנשמה מתעלה ע"י קיום המצוות במשך זמן שהותה הארעית בתוך הגוף, מחכימה מבחינות רבות ומגיעה להשגות גדולות יותר ביחס לאלוקות.

"אתה נפחתה בי". אמרו חכמים: כשאדם נושם נשימה עמוקה, באה הנשימה מתוכו ופנימיותו. כך הנשמה שלנו באה כביכול מ"נשימתו העמוקה" של הקב"ה. בדרך זו מדגישים חכמינו את מהותה ועצמותה האלוקית של נשמתנו.

דבר זה מסתבר כתוב בתורה. בפרשת בריאת העולם נאמר, ותוצא הארץ נפש חי' למינה וגו', כלומר שכל בהמה ורמש נבראו חיים, גופם וחיותם נוצרו יחדיו. האדם, לעומת זאת, נברא בצלם אלוקים מחונן בנשמה אלוקית, וכמסופר שם, כי ה' יצר תחילה את גופו עפר מן האדמה ואחר כך ונפח באפיו נשמת חיים. ע"כ אין האדם סתם בעל חיים יותר משוכלל, אלא יצור שונה לחלוטין, עולם בפני עצמו.

"ואתה משמרה בקרבי". בהיות הנשמה חלק אלוקה ממעל, היא בעלת שאיפה טבעית לשוב למקורה העליון. אין לה ענין בחומריות ולא זיקה לתאוות גשמיות, והואיל שהיא מהות רוחנית טהורה, ע"כ היא נהנית משפע רוחני בלבד. לולא שמרה ה' בתוך גופנו, היתה פורחת מן הגוף ומסתלקת אל העולמות העליונים. אבל יש לנשמה יעוד בחיים עלי אדמות וה' כופה עליה להמצא במשך הזמן שהוקצב לה. על כן, כל זמן שהנשמה בקרבנו, אנו חייבים לעבוד את ה' ולקיים את מצוותיו, עם סיום חיינו בעולם הזה, חוזרת נשמתנו אל בוראה בעולם הנשמות ונותנת שם דין וחשבון על מעשיה. כשיגיע זמן תחיית המתים, תחזור הנשמה ותתלבש בגוף טהור להנות מזיו השכינה בחיי הנצח.

כך מהווים השינה ותהליך היקיצה תזכורת יומיומית על חיי הנצח של הנשמה. עלינו לזכור תמיד שהבורא נתן לנו נשמה טהורה ועלינו לעשות כמיטב יכלתנו לשמור על טהרתה.