הדבר הראשון, לו אנו מודעים בשעה שמתעוררים בבוקר משנתנו, הוא שאנחנו חיים וערים. כאשר הלכנו לישון בערב, היינו עייפים ויגעים, והנה אנו מתעוררים נינוחים ורעננים בגוף וברוח, כאילו נולדנו מחדש. מן הדין הוא, איפוא, שנודה לבורא על כך.

חכמינו ז"ל אמרו, כי בכל ערב בלכתנו לישון, נשמתנו עולה למרום ונותנת דין וחשבון על המעשים הטובים והלא טובים, שעשתה ביחד עם הגוף במשך היום. וזהו שאומרים אנו בקריאת שמע על המטה, לפני השינה: "בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' א ל אמת". פקדון הוא חפץ בעל ערך שהלוה נותן בידי המלוה, לשם בטחון שהחוב ישולם, ובדרך כלל לא יחזיר הנושה את המשכון המופקד בידו, כל זמן שהלוה לא סילק את חובו, אבל הקב"ה רב חסד הוא ומחזיר לנו נשמתנו בוקר בוקר, למרות החובות שאנו חבים לו.

ועוד אמרו חכמים: " "אמר ר' אלכסנדרי: בשר ודם מפקידין בידו (משכונות) חדשים והוא מחזירן בלויים ושחוקים (ואילו) הקב"ה מפקידין בידו בלויין ושחוקין והוא מחזירן חדשים. תדע לך שכן הוא שהרי הפועל הזה עושה מלאכה כל היום ונפשו יגעה עליו ושחוקה ושחרית היא חוזרת לגופו בריה חדשה, שנאמר "חדשים לבקרים רבה אמונתך".

העובדה שאנו שוכבים לישון כשאנו תשושים ויגעים, ומתעוררים רעננים בשובנו מעולם חסר הכרה ופעילות, דומה במידת מה לתחיית המתים. וכן אמרו חכמינו ז"ל "שינה אחד מששים למיתה" - תופעה זו מחזקת את אמונתנו בתחיית המתים ומעניקה מובן נוסף לבטוי "רבה אמונתך", כלומר יש לנו אמונה מוחלטת בקב"ה, לא רק שיחזיר לנו את נשמתנו בבוקר, אלא אף ישיב את נשמתנו אל תוך הגוף שלנו באחרית הימים, בבוא שעתם של ישני עפר לקום לתחייה, כמו שאנו מצהירים בברכה השניה של תפילת העמידה: "ונאמן אתה להחיות מתים".

"מודה אני" אומרים מיד אחרי היקיצה מן השינה, אפילו לפני נטילת ידים, מאחר שאין בנוסח הודיה זה הוכרת שם שמים, אלא רק בכינוי "מלך".