ר' משה, רבה של העיירה סלאוויטא, היה אדם עם חלום גדול. הוא רצה לפתוח בית דפוס. אבל לצורך כך היה צריך לקבל את אישורו של הצנזור הרוסי של ממשלת הצאר. הדרך לפטרבורג הבירה הייתה ארוכה וקשה, אך ר' משה היה נחוש בדעתו להגשים את חלומו.

בדרכו לפטרבורג עצר בליאוזנה לקבל את ברכתו של האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן, שאותו העריץ. האדמו"ר הזקן הפתיע את ר' משה בהצעה בלתי צפויה. הוא אמר לר' משה ללכת לעיר מוהילוב ולחפש שם מורה מקומי בשם ר' ישראל המלמד ולבקש ממנו לנסוע איתו לווילנה. האדמו"ר הזקן הבטיח שאם ר' משה ימלא אחר עצתו, הוא יצליח להגשים את חלומו.

ר' משה אמנם לא הבין איך כל זה יעזור לו, אבל הוא סמך על האדמו"ר הזקן ויצא למלא את הוראותיו. במהילוב הוא מצא את ר' ישראל ושכנע אותו לנסוע לווילנה. כשהגיעו לווילנה נכנסו לבקר את ר' מאיר רְפָאֵל'ס, תלמידו המסור של האדמו"ר הזקן. הם עדיין לא הבינו מה הם בדיוק אמורים לעשות שם, אבל החליטו להישאר עד שהעניינים יתבהרו.

בשבת הם טיילו בפארק מקומי. תוך כדי הליכתם, ניגש אליהם אדם לבוש שרד ושאל את המורה ממוהילוב: "אתה מזהה אותי?", הוא הציג את עצמו בתור בֶּערְל והזכיר לר' ישראל, שעמד משתומם נוכח מראהו ולבושו של האיש שלא הכיל אף סממן יהודי, "אני הייתי תלמיד שלך לפני יותר מ-20 שנה...".

בֶּערְל סיפר להם שהמלמד נהג עימו בחסד ורחמים יוצאי דופן כשהיה נער צעיר ומרדן. בֶּערְל התנהג בצורה לא נאותה והיה זה מובן מאיליו שייאלץ לספוג עונש כבד.

אולם המורה טוב הלב החליט לוותר על העונש ובכך חסך מבֶּערְל הרבה כאב ובושה. עשרות שנים מאוחר יותר, בֶּערְל עדיין חש חוב של הכרת תודה והיה מעוניין שתהיה דרך לגמול למורהו לשעבר על טוב ליבו.

ר' ישראל המלמד שאל את בֶּערְל על קורותיו מאז עזב את כיתת לימודו.

בֶּערְל השיב שהוא לא מצא את מקומו בעולם לימוד התורה אז פנה ללמוד באוניברסיטה, ובימים אלו נמצא בחופשה מתפקידו בתור הצנזור הראשי בממשלת הוד מלכותו.

שלושת הגברים נותרו המומים כאשר נוכחו לדעת עד כמה עצתו של אדמו"ר הזקן ניתנה ברוח הקודש.

למחרת קיבל ר' משה מבֶּערְל את האישור המיוחל וחזר לליוזנה להודות לאדמו"ר אלתר על הדרכתו וברכתו.

וכמובן אחר כך חזר לסלאוויטא וייסד את "דפוס סלאוויטא" המהולל, שהוציא לאור ספרי חסידות, תלמוד מפואר ומפורסם, ועוד.

האם אנו יודעים לנהוג בחמלה גם כאשר צריך להפעיל סמכות ומשמעת?