חב"ד הם ראשי תיבות של חכמה, בינה ודעת, מה שמורה על אחד מהעקרונות המנחים של התנועה: אין די לעבוד את בורא העולם ברגש לבד, יש לעשות שימוש גם בשכל שהעניק לנו האלוקים כדי ללמוד ולהבין.

עם זאת, מטרת הלימוד וההבנה לא יכולה להיות לשם עונג אינטלקטואלי גרידא; הם נועדו לשנות את האדם ולהפוך אותו ליהודי טוב יותר.

על כך מעיד הסיפור הבא שסיפר רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זצ"ל, האדמו"ר הקודם מליובאוויטש [הדברים מובאים קרוב לסגנונם המקורי כדי לשמר את ייחודיותם]:

ישנו פתק קטן בו רשום שאב סבי, האדמו"ר הצמח צדק, שאל את סבו האדמו"ר הזקן ביחידות כמה ענינים.

אחת השאלות הייתה: מהו עניינה של תורת החסידות?

הוא לא שאל מהי תורת החסידות שכן הוא ידע שחסידות היא חכמה אלוקית, פנימיות התורה. אך הוא ביקש לדעת מהו עניינה של תורת החסידות.

השיב לו סביו:

"כל ענין החסידות הוא לשנות טבעיות מדותיו."

כל ההשכלות העשירות ביותר של תורת החסידות, כל השגות-ההבנה הנרחבות וכל עומקי מעמקיה של תורת החסידות המקיפים את שלושת המוחין, חכמה בינה ודעת שבנפש האלוקית שהיא חלק אלוקה ממעל ממש – מכוונים לשנות את טבעיות מדותיו.

יש לזכור ואסור לשכוח אף לא לרגע, שכאשר חסר בעבודה בפועל – חסר כל עניין החסידות, ואלו שלומדים חסידות ועוסקים בהשכלת והבנת החסידות ואין הדברים משפיעים על עבודה בפועל, הרי הדבר מורה שלימוד החסידות שלהם התעוות ועבר לצד אחר, שהרי כל עניין החסידות הוא לשנות טבעיות מדותיו, דבר הנעשה רק על ידי עבודה פנימית יום יומית בכל שלושת לבושי הנפש: מחשבה, דיבור ומעשה.

(ליקוטי דיבורים א עמוד 76).