לילדה שלי לא איכפת בכלל מהבית!

בתי בת ה-14 מסרבת לעזור בעבודות הבית. אפילו האחים הצעירים שלה עוזרים יותר ממנה. כדי לגרום לה לעזור בדבר הכי קטן (כמו לערוך את השולחן), אני צריכה לבקש ממנה כל כך הרבה פעמים שזה פשוט לא שווה את זה, כבר יותר מהיר וקל ופחות כואב שאעשה את זה בעצמי. אחותה בת ה-16 מתנהגת בדיוק להפך, תמיד מוכנה לעזור כשמבקשים ממנה ומגלה תושייה ואחריות אפילו בלי שאבקש ממנה. הצרה היא שבמבחן התוצאה המבוגרת עושה הרבה יותר מהחלק שלה, ולמרות שהיא אומרת שלא אכפת לה אני מרגישה שזה מאוד לא בסדר. איך אני יכולה להפוך את הצעירה העצלנית שלי, שכל כך מרוכזת בעצמה, לילדה אחראית שאיכפת לה מהבית?

אמא מתוסכלת.

מערכת יחסים הדדית: כך תגרמי לבת שלך לשתף פעולה

מתוסכלת יקרה,

בדיוק כפי שאת מתארת במכתבך, כל ילד הוא עולם בפני עצמו, עם נקודות חוזק וחולשה שהוא קיבל באופן אישי מבורא העולם. בעוד שאצל המבוגרת שלך הסיוע בעבודות הבית הוא דבר של מה-בכך, עבור הצעירה שלך מדובר באתגר משמעותי. כשם שאת יודעת (אני מקווה!) לגלות הבנה וסלחנות כלפי נקודות החולשה שלך, להנמיך את הציפיות שלך מעצמך לרמה ריאלית ומידי פעם גם לוותר לעצמך – עלייך לנהוג באופן דומה גם כלפי המתבגרת שלך בתחומים שבהם את מזהה אצלה קושי או חולשה.

זכרי את המשפט המהדהד של הלל הזקן: "מה ששנוא עליך – אל תעשה לזולתך". במקרה שלך זה אומר לא להעמיד את הבת שלך מול רף ציפיות בלתי סביר מבחינתה. במילים פשוטות, כשאת מנסה לעזור לה באמת לצלוח את האתגר שלה, אל תנסי להפוך אותה לאחותה החרוצה, וגם לא לשנות אותה ל"ילדה אחראית שאיכפת לה מהבית". במקום זאת, בהתחשב בתכונות הטבעיות שלה, התאימי את המטרה שלך למשהו יותר בר השגה.

למשל: כנראה יהיה זה סביר לצפות ממנה לעשות מה שאת מבקשת גם אם ביקשת זאת רק פעם אחת או פעמיים, או לעזור בכמה מטלות מוגדרות בכל שבוע; עם זאת, לא סביר לצפות ממנה, לפחות לא בשלב זה, לזהות לבד איזו עזרה נדרשת ולקפוץ בשמחה לבצע אותה, וגם לא לפתח רגש של "אכפתיות"; גם אם לא אכפת לה היא צריכה לעשות יותר משימות ביתיות. האכפתיות הרגשית, כך יש לקוות, תתפתח בעזרת ה' עם הזמן, כאשר תהיה לה משפחה משלה או כשתתבגר קצת יותר.

בינתיים, בואי נראה כיצד תוכלי לגרום לה להשיג את שתי המטרות שאפשר לצפות ממנה להשיג בשלב זה באמצעות כמה כללי "עשה" ו"אל-תעשה" פשוטים:

  1. צייני את המטלות שלה. לדוגמה, תני לה שלוש מטלות שבועיות: עריכת השולחן בערב שבת, הכנסת שקיות מצרכים הביתה לאחר סבב הקניות הקבוע שלך ביום שלישי אחר הצהריים, וריקון מדיח הכלים בכל יום ראשון בערב. מילוי שלושת המשימות הללו, מבלי שתצטרכי לטרטר אותה או אפילו להזכיר לה, תהיה מטרה סבירה עבורה.
  2. אל תצפי ממנה לעשות מטלות לא מוגדרות. למרות שישנן כמה ילדות בנות 14 שמסוגלות לנהל בית כמעט לגמרי, בתך אינה אחת מהן. לכן את לא יכולה לצפות ממנה לעשות דברים נוספים מאלו שהגדרת לה, כמו פינוי ניירות מהשולחן, לרוקן פח אשפה, לפנות ולארגן את הסלון, להכניס מוצרים קפואים למקפיא, או כל דבר אחר.
  3. בקשי פעם אחת. מה שאת כן יכולה לעשות הוא לבקש את עזרתה גם עבור משימות אחרות – אבל את יכולה לבקש פעם אחת בלבד. זה צריך להישמע בערך כך: "מתוקה, אכפת לך להוריד את סל הכביסה למכונה בשבילי?", אם היא עושה את זה, הביעי תודה ושבחי אותה: "תודה רבה, מותק! זה עזר לי מאוד"; אבל אם היא לא נענית לבקשה שלך, אל תגידי כלום, במקום זאת בקשי ממישהו אחר לעשות זאת או עשי זאת בעצמך. הרעיון כאן הוא לשמור את כל העניין של עבודות הבית והטיפול בילדים נעים ככל האפשר. זה אומר לא לנדנד, לא לבקר, לא להטיף ולא ללבות את אש ההתנגדות בשום דרך אחרת.
  4. היי נדיבה עם מחמאות. כאשר בני הבית האחרים משתפים פעולה ועוזרים הביעי את ההערכה שלך בקול רם וברור. תני לבתך לראות ולשמוע את ההנאה שלך כשאחים או אחיות שלה מציעים עזרה מיוזמתם או נענים לבקשות העזרה שלך.
  5. היי חיובית. במהלך תהליך האימון הזה, הקפידי להעניק לבת שלך תשומת לב חיובית ככל האפשר. חייכי אליה, התבדחי איתה, דברי איתה על דברים מעניינים שראיתן או שקראתן. פעלי לפי "חוק 90-10" (9 מתוך כל 10 אינטראקציות צריכות להיות נעימות לילד). באופן כללי, אנחנו נכונים יותר לעזור מתוך אהבה ובסביבה נעימה מאשר בסביבה זועפת ומתוך תרעומת. כשהיא תראה שאת חיובית כלפיה ובסביבתה, סביר להניח שעם הזמן היא תרצה להיות לך נחמדה וטובה ותשמח לעזור לך כדי לְרָצות אותך.
  6. היי אמפתית. באופן מעניין, אמפתיה לרגשות שליליים מתקבלת כתקשורת חיובית מאוד. אז אם בתך עושה פרצוף חמוץ כשאת מבקשת ממנה לעשות אחת משלוש המטלות שלה, התגובה האמפתית שלך ("אהובה שלי, אני יודעת שאת לא אוהבת לא לעשות את זה") תגרום לה להרגיש יותר קרובה אלייך. תגובות אפשריות נוספות לסירוב שלה הן "אני יודעת שזה לא בקטע שלך", או "פעם הבאה שנקנה בית זה יהיה בית עם ניקוי עצמי – מי רוצה לעשות את הדברים האלה?!" וכדומה. כן, זה בסדר גם לשלב הומור קל אם את יודעת שהוא יתקבל אצלה בטוב (אבל בלי סרקזם או לעג, כמובן!).
  7. היי רכה... אם הבת שלך לא מבצעת את אחת מהמשימות המוגדרות שלה, גשי אליה בעצמך, הביטי לה בעדינות בעיניים ובקשי ממנה ברוגע וברכות לבצע את המשימה שלה כי זה מחכה לה (למשל: "חמודה שלי, התיקים עדיין על הרצפה במסדרון. את יכולה בבקשה לטפל בזה עכשיו?"). זכרי, כפי שלימד שלמה המלך "דברי חכמים בנחת – נשמעים" הרחיקי את הכעס והעצבנות מהתמונה!
  8. ...אך נחושה. אם קורה שלמרות כל האדיבות שלך, היא עדיין "שוכחת" או מתעלמת מביצוע המשימות שלה באופן סדרתי, הודיעי לה שמעכשיו הזנחה של משימה מהמשימות שלה תגרום לתוצאה, לא בהכרח נעימה. אמרי לה "אם אתה לא עושה את זה אצטרך לעשות זאת בעצמי, וזה בסדר, אבל אל תצפי ממני להסיע אותך לחברה" או "לפנק בדמי כיס / לקנות לך את הנעליים שביקשת / לקחת אותך לקניון / לעשות את מה שביקשת ממני" וכדומה.
    שימי לב לבחור בכל פעם "תוצאה" אחת וגם להסביר את הרציונל החברתי: "אנשים תמיד ישמחו להתאמץ בשביל מי שעוזר להם. אבל כולם, גם אימהות, צריכים להרגיש שמערכות היחסים שלהם הדדיות שבהן שני הצדדים גם נותנים וגם מקבלים. אף אחד לא רוצה להיות היחיד שנותן".
    חשוב לשדר לה שלחוסר ההדדיות שלה יש השלכות. היא באמת לא תרוויח מכך שהיא תישאר מרוכזת בעצמה ולא מועילה לסביבה ולכן את צריכה להיות שם בשבילה כדי לחנך אותה, להראות לה שיש לה תפקיד אחראי ביצירת מערכות יחסים בריאות ומאושרות. אבל כל זה צריך להיעשות באמצעות תקשורת רכה וחומלת, בלי כעסים ובלי הטפת מוסר, גם כשאת נאלצת להציב גבולות ולהתייחס להשלכות לא נעימות.

יש להתייחס לבני נוער יותר כאל מבוגרים מאשר כאל ילדים קטנים. הטלת מרות על בני קבוצת הגיל הזו מביאה בדרך כלל ליותר מרדנות ועלולה לפגוע קשה ביכולת של ההורים להשפיע עליהם. בני איתה מערכת יחסים הדדית, כבדי אותה, הרעיפי עליה אהבה והביעי רגשות של אכזבה או פגיעה. אני מקווה שבקרוב גם בתך הצעירה תעזור בבית יותר מהמצופה ממנה!