הילד לא מפסיק לזרוק אוכל על הרצפה

ברכה יקרה,

בני בן השנתיים כל הזמן זורק את האוכל שלו על הרצפה כשהוא מסיים לאכול. ניסיתי לתת לו את ארוחותיו במנות קטנות יותר, לעודד אותו ולבקש ממנו לא לזרוק אוכל על הרצפה, ולשבח אותו בפעמים שבהם הוא לא זורק כלום. אני גם דואגת שהוא ירים את מה שזרק, אבל הוא ממשיך לעשות זאת. האם יש לך הצעות כלשהן?

אמא טובעת באוכל

אמא יקרה,

אהה, זה הטריק הישן של זריקת חפצים על הרצפה! רואים את אמא מרימה, רואים את אמא מרימה, ושוב... ושוב... ושוב... זה משחק שיישאר משחק, לא משנה מה תעשי. את תקועה בתוך התנהגות צפויה שלגביה יצר בנך סיפור משלו – וזהו הדבר שקשה לשנותו.

מה אני מתכוונת בסיפור? הדבר הניצב בפנייך הוא כיצד בנך רואה ומפרש את האירועים הללו. אם הוא לא רואה את הצד השלילי של מה שקורה, אזי אין לו כל מניע שבגללו ירצה להפסיק לשחק את המשחק – כאן טמונה הבעיה שלך. מהו באמת הצד השלילי של העניין, כשבנך רואה את הכל כמשחק? וכך רוב בני השנתיים מתייחסים לעולם. משחק נחמד גורם לילד להיות במרכז תשומת הלב. זהו החיזוק החיובי, הדחף להמשיך במשחק. לכן, אפשרי בהחלט שתשומת הלב שבנך מקבל הודות לכך שאת לגמרי ממוקדת בו, תוך כדי כך שאת מנחה אותו להרים כל מזון שזרק על הרצפה, לא עוזר כדי להניאו מזריקת המזון, אלא זהו רק חלק אחר של המשחק. כל עוד הוא רואה את הדברים כחיוביים, אזי אין מבחינתו כל צד שלילי לעניין, ולכן אין לו תמריץ לשנות את התנהגותו.

מה לעשות? ראינו שמדובר כאן בגירסת הילד לאירועים, וכעת הגיע הזמן להכניס לתמונה את גירסתה של אמא! קודם לכן דנו בהתנהגויות המהוות מתן תשומת-לב לילד: דיבור, מגע וקשר עין. לכן, כשבנך מפגין התנהגות גרועה, התנהגות שברצונך שילדך יחדול ממנה, כל ההתנהגויות האלה צריכות להצטמצם למינימום. למשל, כשאת אומרת לבנך להפסיק לזרוק את האוכל על הרצפה, את מדברת אליו – וזה סוג של תשומת לב. כשאת גורמת לו לנקות את הבלגן שעשה, עלייך לתת לו הוראות ולהמשיך לתת פרשנות שוטפת עד שהמשימה נעשתה – וזה אומר שאת נותנת לו הרבה מאוד תשומת לב. זוהי הסיבה שבגללה מאמצייך אלה לא הניבו כל שינוי התנהגות חיובי מצדו. כמו שבנך רואה את העניין, הוא מקבל המון תשומת לב ולא רואה כל צד שלילי במה שהוא עושה.

כעת נעבור לסיפור של אמא. בנך רוצה תשומת לב, תני לו תשומת לב! אולי עזבת אותו בכסא הגבוה שלו בעודך מנקה את המטבח והוא מצא דרך נהדרת להחזיר אותך – לא משנה מה עשית עד עכשיו, וודאי שמעתה ואילך את דווקא לגמרי נמצאת אתו: תדברי אתו ותחייכי אליו בעודו אוכל, ושמרי על אווירה חיובית ונעימה. ברגע שבו הוא זורק משהו על הרצפה, עליך לומר הוראה קצרה וברורה כמו "לא זורקים דברים על הרצפה". אל תרימי שום דבר בזמן זה. וודאי שקולך נוקשה ופנייך "כועסים". (אל תצעקי או תרימי את קולך ואל תגידי שום דבר שיפוטי כמו "אתה ילד רע!" המטרה היא לתת לבנך כמה שיותר רמזים לא-מילוליים שהוא עשה משהו לא בסדר). לאחר מכן הפני את גבך אליו. פשוט סובבי את כסאך ותני לו לראות רק את גבך למשך שלושים שניות לפחות. אל תדברי אתו ואל תהיי בשום אינטראקציה איתו. כשאת מסתובבת חזרה וממשיכה בארוחה, התנהגי כאילו כלום לא קרה. אם הוא ממשיך לזרוק אוכל על הרצפה – והוא וודאי יעשה כך – חזרי על התמונה המתוארת לעיל.

אני לגמרי מצפה שבנך יזרוק את כל האוכל שלו על הרצפה, בציפייה שאת תתנהגי כמו שאת עושה תמיד. ייקח לו זמן להבין שיש כאן עניין של סיבה ותוצאה, אך הוא יקלוט את זה בסופו של דבר. העניין היחיד שעלייך להקפיד עליו הוא עקביות. את חייבת להיות עקבית! לחזור לתגובה הקודמת שלך יבלבל את בנך ויוביל לכך שהוא ימשיך להתנהג לא יפה בתקווה לקבל את התגובה הצפויה שלך למשחק שלו.

משאלתו של בנך ליותר תשומת לב ואינטראקציה אתך היא לגמרי נורמלית ומובנת. הבחירה היחידה שיש לך כהורה, היא איך הוא יקבל את תשומת הלב הזו. האם הוא יקבל אותה עבור התנהגות טובה או עבור התנהגות לא טובה? בכך שתגבירי את האינטראקציה בזמן הארוחה ותפסיקי כל אינטראקציה ברגע שהוא זורק אוכל, תוכלי להשתלט על המשחק שלו בדרך שהוא יוכל להבין אותה. כעת יצרת "צד שלילי" להתנהגות שלו, שאותו הוא יוכל להבין אפילו בתוך האופן שבו הוא חווה את הסיפור מנקודת מבטו כילד. באשר לאוכל על הרצפה, פשוט טאטאי אותו בעצמך אחרי הארוחה ואל תאמרי לו מלה על כך כדי שלא ליצור אצלו שום אסוציאציה של אינטראקציה מוגברת הקשורה להתנהגות הלא נאותה הזו.

כמה נקודות קטנות:

אם את מרגישה שבנך רעב מפני שלא אכל מספיק, אל תתני לו כל מזון נוסף או חטיפים, כי זה עשוי ליצור אסוציאציות של קבלת גמול נעים בעד האירוע, שזה הרי משהו שאינך רוצה בו. אם את מרגישה שבנך יהיה רעב, קרבי את מועד הארוחה או ארוחת הביניים הבאה, תוך שאת נשארת סמוך ככל האפשר לזמן הקבוע של ארוחות בביתכם.

אם את מרגישה שאינך מלמדת את בנך להיות אחראי למעשיו כיוון שהוא לא מנקה את הבלגן שעשה – את צודקת, אבל אין זה הזמן המתאים לכך. השיעור שיותר חשוב שתתמקדי בו כעת, הוא לשלוט בעניין זריקת האוכל. אחריות לבלגן אפשר ללמד תוך סידור הצעצועים ובשאר הזדמנויות, ולבסוף גם בזמן הארוחות.

אם את מרגישה שבנך לא יבין את מה שמצפים ממנו מהוראה אחת ברורה וקצרה, את יכולה להיות רגועה, כי הרי עד עכשיו כבר אמרת לו להפסיק לזרוק את האוכל שלו ולמה לא יפה לעשות ככה לפחות מאה פעמים. הוא ילד פיקח. הוא כבר יודע שזה לא בסדר. הוא לא זקוק לידע, אלא לדחף מניע לנהוג בצורה נאותה.

אני בטוחה שתגלי שילדים ממציאים הרבה משחקים נהדרים, שחלקם איננו מבינים כמבוגרים. כעת לפנייך דרך שבה תוכלי להביא לשיפור בכל אחת מדרכי ההתנהגות הלא נעימות הללו. חז"ל אומרים תכופות, "חנוך לנער על פי דרכו". פירוש הדבר: מצאי את הדרך הטובה ביותר עבור ילדך, את הדרך שמתאימה ביותר ליכולותיו ולמזגו.

מי ייתן שמסע זה עם בנך יהיה חיובי ונעים גם יחד.