מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים

שאלה: מה מייחד את המצוה הזו בפסח, והרי זו חובה יומית לזכור את יציאת מצרים כל השנה?

תשובה: א) את החובה היומית ניתן למלא על-ידי זיכרון וכוונה בלב, אבל בליל הפסח, הדבר חייב להיות בדיבור, כמו שכתוב "והגדת לבנך".

ב) בכל יום מספיק רק להזכיר את היציאה ואילו בפסח חובה לספר באריכות.

ג) הלילה הסיפור חייב להיות בצורת תגובה לילד או למישהו אחר.

(הגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים)

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח

שאלה: מה התועלת בסיפור יציאת מצרים באריכות רבה?

תשובה: ה' אמר למשה רבנו: "למען תספר באזני בנך ובן בנך .. את אותתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'". (שמות י, ב). כיוון שהתורה אומרת לנו לספר לבנינו ולנכדינו מה קרה במצרים, האם לא היה צריך לומר שהם ידעו, ולמה נאמר "וידעתם"?

אלא שהורים חייבים ללמד את ילדיהם על ה' ולהעמיק ולחזק את האמונה של ילדיהם בה'. והמאמץ שלהם נושא שכר כפול.

א) בסופו של דבר עבודתם תניב פירות והם יזכו לילדים שיהיו קשורים לה'.

ב) על-ידי לימוד ודיבור אל הילדים, יקויים בהם עצמם "וידעתם" – אתם (ההורים) תדעו – גם אתם תחוו השבחה וחיזוק של האמונה שלכם.

לכן, מי שמאריך בסיפור היציאה ממצרים (לילדיו) נהיה "משובח" – אדם עם רוחניות יותר משובחת – כי מעתה (גם) הוא רואה את האלוקות בצורה עמוקה יותר.

(שפת אמת)

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח

שאלה: התורה (שמות יג, ח) מצוה "והגדת לבנך". ולכן, הספר המספר על היציאה ממצרים נקרא "הגדה". אם כן, למה לא נאמר "וכל המרבה להגיד"?

תשובה: המילה "לספר" קשורה במילה "ספיר". ההגדה אומרת לנו כי כשם שהספיר היא אבן טובה הזורחת ומאירה, כך על-ידי סיפור ביציאת מצרים אנו מאירים את חושך הגלות.

כדי לחזק את רעיון החובה להאריך בסיפור היציאה מגלות מצרים, ההגדה מספרת על החכמים שהיו "מספרים" את סיפור היציאה "כל אותו הלילה" של ליל הסדר. ולאור האמור אפשר לפרש: "היו מספרים" – הם האירו – את החושך (לילה) של הגלות ולגביהם חושך הגלות האיר כמו ברק של אבן ספיר.

(הגדה של פסח צוף אמרים מר' משה חיים ז"ל קליינמאן)

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח

שאלה: למה נאמר שהאדם העוסק בסיפור יציאת מצרים הוא "משובח", הרי היה צריך לומר שהעושה כך מקיים מצוה "בהידור"?

תשובה: כאשר אדם היה עד לאירוע לא שגרתי, הוא מספר על כך לחבריו לעתים קרובות. ככל שהזמן חולף, ההתפעלות שלו נחלשת ולבסוף הוא מפסיק לחזור ולספר על כך. ואולם, כאשר אדם או משפחתו חווים נס, הוא מדבר על כך כל חייו, וגם מעביר זאת לבניו וצאצאיו ממשיכים לספר לבניהם על המאורע שקרה לאביהם.

ההגדה מלמדת שאם בדורותינו אלו מישהו עדיין מספר על היציאה ממצרים באריכות הוא משובח ומעולה. זו הוכחה שהוא צאצא של אלה שהיו במצרים ולא בן למשפחה שהצטרפה ליהדות בשלב מאוחר יותר.

(מעשה ידי יוצר לר"ש קלוגר ז"ל)