את הסיפור הבא שמעתי מריקי (שם בדוי, תיכף תבינו למה) שמשמשת כשליחה של הרבי אי-שם בארץ:

שמעתי מבעד לדלת קולות אנשים משוחחים, זיהיתי בברור את קול הבס של בעלי, אבל עם מי הוא משוחח? החיישנים שלי התחילו לעבוד, ניסיתי לנחש, זה היה קשה כי התינוקת בדיוק התחילה לבכות ושני הקטנים תכננו אסטרטגיה שלמה סביב המשחק שהיה פרוס על השטיח בסלון. בכל זאת הייתה לי תחושה מוזרה והלב שלי התחיל לדפוק מהר יותר, כי פתאום הבנתי שהקולות המתקרבים לפתח הדלת הם של שני אנשים, כלומר, בעלי משוחח עם מישהו והם שניהם אמורים להיכנס לכאן, מדוע לא הערכתי אוטומטית שהוא משוחח עם השכן, לא יודעת, אולי זו האינטואיציה ואולי פשוט לא זיהיתי שום קול של שום שכן מוכר. ככה או ככה, הייתי על סף היסטריה כי פתאום הבנתי שיש לנו אורח.ובעיתוי הכי גרוע שיכול להיות.

אני יודעת, אתן בטח לא מבינות על מה ההתרגשות הגדולה שלא לדבר על ההיסטריה, זאת נשמעת לכם מוגזמת בעליל. בסך הכול אורח אחד. ביג דיל. אז בוודאי יהיה קשה לכם להאמין אף לעובדות הבאות:

א. אני חסידת חב"ד, וכידוע חסידי חב"ד והמושג הכנסת אורחים הם ממש לא קווים מקבילים.

ב. הוריי שליחים, ואצלנו בבית, הכנסת אורחים היא סוג של מוטו. גדלתי בבית פתוח ומקבל, הוריי אף הם שאבו השראה מהוריהם שהם בעלי חסד גדולים בפני עצמם. מאז שאני זוכרת את עצמי אני זוכרת אורחים סביב לשולחן. כל מיני אנשים התגלגלו אלינו הביתה במשך השנים, לפעמים התארחו לשבת לפעמים קצת יותר, לעיתים הגיעו שניים שלושה לעיתים עשרות, היו שומרי תורה והיו כאלו שעדיין לא, היו גלמודים והיו בעלי משפחה, היו עמך והיו סולתה ושמנה.

את כולם קיבלו הוריי באהבה גדולה ובזרועות פתוחות וטרחו סביבם מכל הבחינות. האורחים הפכו את שבתותינו לעשירות ומעשירות. היה מגוון וססגוני, שבת לא דמתה לחברתה. תמיד היה כיבוד עשיר ומתחלף, נושאי שיחה מגוונים הפותחים את הראש ואת המחשבה, דברי תורה שכל אחד מאיתנו הילדים היה צריך להכין ולעמוד ולהגיד לפני כולם, שירים שהתחלפו ופתחו את הלב במקצב שהתאים לסגנון האנשים. בקיצור, מעניין. אנחנו הילדים, לא יכולנו לתאר מציאות של שבת ללא אורחים והיינו מצפים להם בכיליון עיניים. זה היה נראה הכי טבעי והכי מתבקש.

ג. אף אני זכיתי להימנות על צבא השלוחים. אנחנו אמנם שליחים צעירים מאוד, בקושי ארבע שנים בשליחות. אבל היה ברור לי שגם אני ארצה לפתוח את ביתי ולהכניס אליו אורחים. זו הייתה מצווה אהובה במיוחד שידעתי שאני רוצה שתלך איתי לביתי שלי. ואני אף פעם לא יודעת מה גרם יותר לכך שאבחר לצאת לשליחות, הערצתי למפעל השליחות של הוריי והרצון שלי לחקות אותם, או אהבתי למצווה הכול כך מיוחדת הזו שעליה גדלתי, והייתה הציר המרכזי בשליחותם של הוריי.. (אין ספק הייתה לי דוגמא אישית מעולה..) אבל זה בעצם לא כל כך משנה כי מבחינתי שליחות והכנסת אורחים זה סוג של סיר ומכסה. סרטוק וגרטל, חסיד ורבי. אי אפשר בלי. נקודה.

אז מה בכל זאת השתבש?

חשבתי על זה הרבה, תאמינו לי. שאלתי את עצמי לא אחת, איך קורה שלמרות שאת רוב שבתותינו אנחנו עושים בביתנו גם כי אנחנו בשליחות וגם כי המשפחה ב"ה מתרחבת, עדיין אפשר לספור על כף היד את מספר השבתות בהן היו לנו אורחים?!

ומשום מה, הפעמים הספורות הללו נצרבו בתודעתי כחוויות מכאיבות ומלחיצות רחוקות שנות אור ממה שחוויתי או חלמתי עליו בילדותי.

נלחצתי מאוד בכל פעם שבעלי הציע להזמין מישהו מבית הכנסת או משפחה כזו או אחרת, נלחצתי גם כשרצה להזמין את בני משפחתו או אפילו את בני משפחתי, תמיד מצאתי דרך להתחמק ולתלות את הסיבה בכל מיני תירוצים מוצדקים. אז נכון, יש לי קטנטנים, ידיי מלאות עבודה, אני לא ישנה מספיק טוב ויש גם את אלף הקשיים הרגילים של החיים. אז מה אני רוצה מעצמי בעצם? זה מאוד הגיוני שקשה לי כעת לארח. זה דורש המון כוחות ואנרגיה, וגם אמצעים שאיננו משופעים בהם. אבל בתוכי ידעתי שלא זאת הייתה הסיבה האמיתית. פשוט היה לי נוח לספר לעצמי כל מיני סיפורים.. מן שכנוע פנימי עמוק כזה..

בעלי היה מתוסכל, לא כך הוא ראה את ביתו. גם הוא גדל בבית פתוח ומכניס אורחים היה ברור לו שנמשיך את המסורת ועל אחת כמה וכמה שאנחנו בשליחות. אבל הוא הרגיש את הלחץ שלי סביב זה והבין שעליו להרפות.

הסיבה האמיתית לכך שנמנעתי מלארח כמעט כליל, הייתה הפחד העצום שלי מכך שלא אצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שראיתי בבית הוריי ובבית הוריי בעלי.

כשאני מדברת איתכם על סטנדרטים, אני מדברת איתכן על שתי בעלבוסטעיות ברמה גבוהה במיוחד. שמצליחות להרים שולחנות יפיפיים ולהדליק נרות בזמן ובשלווה. אני מדברת על 10 סוגי סלטים לפחות, וברמה גבוהה, חלות תוצרת בית, שלושה סוגי דגים, שלושה סוגי בשרים תוספות וקינוחים. ואת "הסטנדרט" הזה הצליחו להעמיד כמעט מדיי שבת וגם כשהילדים היו קטנים. אין מילים. אלופות.

אבל אני כמעט התעלפתי רק מהמחשבה שעליי לעמוד בצפי הזה לקראת אורחיי. היה לי ברור שפחות מזה זה לא נחשב. לא ידעתי איך עושים את זה. פחדתי להיכשל אז לא ניסיתי בכלל. ויתרתי. בפעמים הספורות שכן אירחתי כמעט ויצאתי מדעתי מרוב לחץ ועבודה קשה. כי אם בנוסף לכל המטלות מתלווה גם הפחד מכישלון, כל האירוח מאבד את טעמו והופך לחוויה צורבת. אף אחד לא סיפר לי שגם הן עברו תהליך ארוך עד שהגיעו לידע, לוותק ולניסיון שצברו בניהול הבית בכלל ובאירוח בפרט. אני ציפיתי מעצמי ליישר קו מול נשים שעושות זאת כבר קרוב ל40 שנה. אני חושבת שידעתי שאף אחד לא מצפה ממני לאותה איכות אבל אני שוכנעתי בעומק נשמתי שפחות מזה זה לא שווה, זה מבחן סף שברור לי שלא אצליח להשיג בו את הציון המכסימלי. אז העדפתי לא לנסות בכלל.

כשאנחנו לבד, אני מכינה את השבת יחסית ברוגע. אני לא מרגישה שאני עומדת במבחן. פעמים אני עושה יותר פעמים פחות. יש פעמים בהם אני מצטערת בדיעבד שבעלי לא הביא עמו עשרה אורחים מבית הכנסת, כי הצליח לי והשולחן עמוס לעייפה בתבשילים נהדרים. ויש פעמים בהם אני שמחה שאין לי אורחים, כי הכנתי פשוט ומצומצם וזה בסדר גמור ופחות מכביד על הקיבה. לפעמים מוותרים על המרק, לפעמים מוותרים על המנה העיקרית. אבל תמיד יש דגים וסלטים.

אבל בשבת הזאת משום מה לא הכנתי דגים. וגם מרק לא היה. היו שלושה סלטים וחלות ומנה עיקרית שחוסלה כמעט כולה ע"י ילדיי המורעבים שהתעוררו ממנוחת הצהריים עוד בטרם חזר בעלי מתפילת ערבית. היה לי לא נעים מבעלי אבל ידעתי שנסתדר אבל אורח? לזה לא הייתי מוכנה בכלל.

כשהדלת נפתחה לרווחה, ובעלי צעד מעדנות כשלצידו האורח הנכבד תוך כדי איחולי שבת שלום וברוכים הבאים לבביים, הייתי צריכה לגייס את כל כוחותיי על מנת שאוכל למשוך חיוך על פניי ולשוות לו ניחוח טבעי ולא מאולץ. זה היה קשה. קשה מאוד. למזלי הפוקוס עבר ממני לילדים במהירות ויכולתי לקחת עוד כמה נשימות ולחשוב על מה עכשיו הולך לקרות ואיך אני הולכת להתמודד עם האורח הלא צפוי בסעודה הכי עלובה שהייתה לי אי פעם להציע. רציתי שהאדמה תבלע אותי, התביישתי נורא.נכנסתי לחדר השינה. נשימתי טרופה, מוחי מריץ מחשבות ומחפש מוצא. לו רק הייתי יכולה הייתי בורחת משם.

עמדתי והתפללתי להשם תפילה כנה, מהלב, שיעזור לי, שאני בלחץ, שאני מתביישת ואין לי מה להציע, כי אין דגים ואין מרק ואין אפילו מנה עיקרית נשארו רק שאריות. ומה אני עושה?!!!! ופתאום התחילו לבוא הכוחות וגם הרעיונות. ראשית ניגשתי לבעלי ולאורח וביקשתי שהות בכדי שאוכל להוסיף דברים, הסברתי להם בכנות ובחיוך מתנצל את המצב..

רצתי לשולחן והוספתי לו מערכת כלים וסכו"ם ומפית נאה. רצתי למקרר ושלפתי ממנו את כל הירקות שמצאתי, למזלי היו לי מספיק ירקות, גרעינים ומעוף והצלחתי להוסיף 4 סלטים חיים וססגוניים. פתחתי קופסאות טונה והכנתי סלט עשיר. לקחתי את כל הפירות שמצאתי בבית וסידרתי אותם בצורה הכי אסטטית שיכולתי, חיטטתי במקפיא ומצאתי עוגה ששכחתי.. פרסתי אותה על צלחת נאה. וביקשתי מבעלי שיתחיל בשלום עליכם.

בתום הסעודה ביקש האורח להגיד לנו מספר מילים, הוא אמר שהסעודה הזו הייתה אחת הסעודות הכי טעימות שהוא אכל בימי חייו, תליתי בו עיניים נדהמות, הייתי בטוחה שהוא פשוט חומד לצון, פשוט צוחק עליי. אבל הוא המשיך ואמר, שהוא כבר בן 42 ועדיין רווק, הוא אמנם עו"ד ומסודר כלכלית אבל כשהוא חוזר מבית הכנסת לדירה שלו הוא מסכם את סעודת השבת ביוגורט עם תותים. כי הבדידות קשה, וכשאתה מרגיש לבד הכול מאבד מטעמו. פשוט אין לי חשק לאכול לבד ואין לי חשק ללכת למשפחה שלי ולראות שוב את מבטיהם המיוסרים עקב רווקותי המאוחרת. אבל פה כל כך נהניתי, הרגשתי אחווה. היה לי כ"כ טעים כי הרגשתי את הלב שלכם. הרגשתי שאתם כל כך שמחים לארח אותי ומתאמצים ויוצאים מגדריכם למרות האילוצים. אז תדעי לך, שלמרות שאני בטוח שאת יכולה לעשות ארוחות הרבה יותר עשירות לא בטוח שהייתי נהנה מהם יותר.

האורח הזה כל כך ריגש אותי, שאני מסוגלת לבכות כשאני נזכרת במילים שאמר לי אז. וזהו, מאז השתחררתי מהתסבוך. הבנתי שאורחים צריכים חיוך ויחס ואם יש את זה יש הכול. ואם אין את זה אין כלום. וזה דורש הרבה פחות מאמץ ממה שחושבים. אנשים יכולים לאכול ארוחות עשירות אבל קרות מנטאלית. והם בסה"כ הרבה פעמים צריכים פשוט חום.

אז עכשיו הוא אורח קבוע בביתנו וכמובן שלא היחידי. אני מארחת הרבה יותר בקלות כי נקודת המוצא שלי השתנתה לחלוטין. ויתרתי על הפרפקציוניזם, אני עושה פחות ואולי בעצם יותר. תגידו אתם.