פייבל ודוד היו לא רק אחים, אלא גם חברים בלב ונפש. הם גרו לא רחוק זה מזה, בשטעטל קטן. אך החיים לא האירו פניהם לשני האחים במידה שווה. פייבל היה איש עשיר, אך הוא ואשתו רחל היו חשוכי ילדים, ואילו דוד ואשתו דבורה – ביתם היה מלא ילדים, אך הם בקושי הצליחו להשתכר די לפרנסתם.
יום אחד ניגש פייבל בהיסוס לאחיו ובפיו הצעה.
"דוד, אתה יודע שאין לי ילדים, ואילו אתה ואשתך דבורה בורכתם במשפחה גדולה כל כך. רחל ואני שוחחנו יום אחד, ותהינו – אולי הייתם מוכנים לשקול לתת לנו אחד מילדיכם שנוכל לגדלו בביתנו כאילו היה שלנו? כמובן שהילד עדיין יהיה שלך... אך אנו נוכל לתת לו או לה את כל מה שכסף יכול לתת. עבורנו, אפילו ילד אחד בבית יהיה באמת נהדר – ולכם כבר יש ילדים רבים כל כך!
דוד אמר לאחיו שהוא ידון ברעיון הזה עם אשתו. באותו לילה, אחרי שהילדים הלכו לישון, הוא שטח את הרעיון בפני דבורה.
"אני לא יודעת", היא אמרה בהיסוס". "זה יהיה כל כך קשה... איזה מהם ניתן להם?"
"בואי נלך לבדוק ...", הציע דוד.
הם הלכו לחדר הראשון, שם ישנו כל הבנים. מוישה? – לא, הם לא יכולים לתת את מוישה, הוא נשמה מאושרת כל כך ומביא שמחה שכזו לבית כולו. אולי את ברל? לא, הוא רגיש כל כך. אהרון הולך ונעשה תלמיד חכם ומביא להם נחת אמיתי – לא, לא את אהרון. ולא את חיים, ולא את הרשל ולא את אלי...
בחדר הילדות לא נעשה העניין קל יותר... שרה היא בעלת הנפש האמנותית. מרים היה יד ימינה של אמה במטבח. דינה כל כך עוזרת עם הקטנים, גולדה ביישנית מדי, וזלדה ולאה – להן זה לא יהיה טוב בכלל...
ביום הבא הלך דוד לביתו של פייבל.
"חשבנו על הצעתך ובאמת רצינו לעזור לך", הוא הסביר. "אבל אתה – ואני – עשינו טעות אחת. אתה אמרת שיש לי ילדים רבים, ואולי יכולתי לתת לך אחד מהם. אבל האמת היא, שאין לי הרבה ילדים – יש לי מוישה אחד ושרה אחת והרשל אחד ומרים אחת ... וכיצד אוכל לתת אחד מן הילדים הללו?"
הבעש"ט לימד כי אהבתו של הבורא לכל יהודי גדולה מאהבתם של הורים קשישים לילדם היחיד שנולד להם לעת זקנותם.
כל נשמה היא יקרה, ייחודית ומיוחדת.
וכיצד אנו מביטים על אחינו? האם אנו רואים אותם מנקודת מבטו של הקדוש-ברוך-הוא?
כתוב תגובה