1. זהו צום שמוזכר בתנ"ך

צום שבעה-עשר בתמוז הוא אחד מארבע הצומות שעליהם הבטיח הנביא זכריה1 שיהפכו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים". הנביא קורא לו בשם "הצום הרביעי" בגלל שחודש תמוז, שבו חל יום הצום, הוא החודש הרביעי בלוח השנה המקראי (המתחיל בחודש ניסן).

2. הספרדים נוהגים להכריז על הצום בשבת

בשבת שלפני י"ז בתמוז (כמו גם בכמה תעניות אחרות2 ) נוהגים בקהילות הספרדים להכריז לפני תפילת מוסף באיזה יום בשבוע יתקיים הצום3.

3. ביום הזה שבר משה את הלוחות

בחג השבועות, ו' בסיון, ירד ה' על הר סיני וציווה לעם ישראל את עשרת הדברות. למחרת, ביום ז' בסיון, עלה משה רבינו למרומי ההר לקבל מאת ה' את יתר מצוות התורה ואת לוחות הברית כשהוא מודיע לעם שיחזור בעוד 40 יום.

בני ישראל טעו בהבנת דבריו של משה וחשבו שיחזור ביום ה-40 לעלייתו, שישה-עשר בתמוז, כשלאמתו של דבר התכוון שישהה בהר במשך 40 יום ויחזור ביום ה-41 – שבעה-עשר בתמוז.

משבושש משה לבוא ביום שציפו לו, פשטה אכזבה ודאגה בקרב העם וקבוצת אנשים, בהובלת ה'ערב-רב' (אספסוף מצרי שהתלווה לבני ישראל במסעם ממצרים) החליטו ליצור פסל זהב בצורת עגל על מנת לסגוד לו למחרת. כאשר שב משה מההר, בי"ז בתמוז, וראה את עגל הזהב והחגיגות סביבו, שמט מידיו את לוחות הברית שקיבל מה' וניפץ אותן. אחרי שהשמיד את העבודה הזרה עלה שוב להר סיני כדי להתחנן בפני ה' שיסלח לעם על העוון החמור שעשו4.

4. ביום הזה הושבתה עבודת התמיד

בתקופת שלטון החשמונאים ביהודה, פרצה מלחמת אחים בין הורקנוס ואריסטובלוס, שני אחים בשושלת החשמונאית, על הזכות לכתר. אריסטובלוס התבצר בירושלים, בעוד הורקנוס ואנשיו צרו על העיר ומנעו מעבר של אנשים וסחורות – מלבד חריג אחד: בכל יום היו גזברי בית המקדש משלשלים קופה של דינרים מראש החומה ובתמורה היו אנשיו של הורקנוס מעלים להם שני כבשים עבור קורבנות התמיד של אותו היום.

יום אחד, בתאריך י"ז בתמוז5, בעצתו של זקן דובר יוונית שדיבר אליהם מתוך העיר הנצורה, החליטו אנשי הורקנוס לעצור את אספקת הכבשים וכך הושבתה הקרבת הקורבנות במזבח6.

(לעומת זאת, יש אומרים שהפסקת התמיד בי"ז בתמוז התרחשה כמאה שנים לאחר מכן בעת המצור הרומאי על העיר7 ).

5. ביום הזה הרומאים הבקיעו את חומות ירושלים

בשנת 69 לספירה, בסופו של 'המרד הגדול' ולאחר מצור קשה וממושך על ירושלים, הצליח הלגיון הרומאי בראשות טיטוס להבקיע את חומותיה הכבירות של העיר. לאחר ההבקעה החלו הרומאים במסע חורבן נורא בתוך העיר, שכלל טבח וביזה והגיע לשיאו בהחרבת בית המקדש שלושה שבועות לאחר מכן, ביום ט' באב.

6. ואולי גם הבבלים

לפי חלק מהמקורות, כולל לפי דברי ירמיהו הנביא8, פריצת החומות בידי הבבליים בחורבן בית המקדש הראשון התרחשה בתאריך ט' בתמוז; אולם לפי מקורות אחרים, ובראשם התלמוד הירושלמי9, גם הבבליים – כמו הרומאים – פרצו את חומות העיר ביום י"ז בתמוז.

7. ביום הזה קרו עוד שני אירועים קשים

צום י"ז בתמוז מנציח עוד שני אירועים היסטוריים מעט מסתוריים. האירוע הראשון הוא שריפת ספר תורה בידי אפוסטמוס הרשע; האירוע השני הוא הצבת אליל בתוך היכל בית המקדש.

בין ההיסטוריונים מתנהל וויכוח לגבי זהותו וזמנו של אפוסמטוס. יש טוענים שהוא היה גנרל בצבא הכיבוש הרומי בארץ ישראל, בעוד אחרים סבורים שהיה קצין יווני מאות שנים קודם לכן. גם טיבו של האליל שהוצב בהיכל המקדש שנוי במחלוקת: יש אומרים שגם זה נעשה בידי אפוסטמוס ויש אומרים שהכוונה לפסל שהציב מנשה מלך יהודה.

8. הצום חל פעמים רבות ביום ראשון

לפי כללי הלוח העברי, התאריך י"ז בתמוז יכול לחול ביום ראשון, שלישי, חמישי או שבת. כאשר תאריך זה חל בשבת הצום נדחה ליום ראשון כיון שאסור לצום בשבת. כך יוצא שמבחינה סטטיסטית כ-40% מהפעמים הצום חל ביום ראשון בשבוע10.

9. ביום הזה מתחילים שלושת השבועות

שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב מצוינים בתור ימי אבל על האירועים הטרגיים שאירעו לעמנו בתקופה זו. בשלושת שבועות אלו אנו לא עורכים חתונות, לא נהנים ממוזיקה, ולא מסתפרים. מנהגי האבל מתעצמים בתשעת הימים האחרונים, החל מראש חודש אב, ומתגברים אף יותר בשבוע של תשעה באב.

10. ביום הזה נח שלח את היונה

לפי 'סדר-עולם-רבה' (חיבור עתיק המתאר את הכרונולוגיה של תולדות העולם לפי מסורת חז"ל), היום בו שיגר נח את העורב מחלון התיבה כדי לבדוק האם שקעו מי המבול היה י' בתמוז. העורב התעופף סביב התיבה וחזר מיד וכעבור שבוע, ביום י"ז בתמוז, שלח נח את היונה ששבה אף היא כיון שלא מצאה מנוח לכף רגלה. לאחר עוד שבוע ימים שלח נח את היונה פעם נוספת ממנה חזרה כשבמקורה עלה של זית – סימן לצמיחת חיים חדשים לאחר המבול11.

11. זהו יום הפטירה של הראשון-לציון האשכנזי

החל מהתקופה העות'מאנית נקרא הרב הראשי של ארץ ישראל בכינוי 'הראשון לציון'. במשך מאות שנים כיהנו במשרה זו תלמידי חכמים ספרדים, ורק עם הקמת הרבנות הראשית בתקופת שלטון המנדט הבריטי נוסדה משרת הרב הראשי האשכנזי במקביל למשרת ה'ראשון לציון'.

הרב האשכנזי היחיד בהיסטוריה שכיהן בתפקיד הראשון לציון היה רבי יצחק רפופורט שנולד בירושלים בשנת ה'תמ"ה (1685) להורים יוצאי פולין והתחנך בשיטת הישיבות הספרדיות. בתחילה כיהן כרבה של איזמיר, טורקיה, במשך עשרות שנים ולאחר מכן חזר לירושלים ומונה לכהן כרב הראשי לארץ ישראל. הוא נפטר ביום י"ז בתמוז ה'תקט"ו (1755).