ההתרסה של מרדכי היהודי כלפי המן הרשע, כשסרב להשתחוות בפניו חרף ציוויו של אחשוורוש, היא רגע מכונן בסיפור של פורים:

"וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ, וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה"1.

מדוע מרדכי לא השתחווה להמן? זו השאלה ששאלו עבדי המלך את מרדכי:

"מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ?"2

תשובתו של מרדכי, כפי שהיא כתובה במגילה, כוללת שלושה מילים בלבד: "כי אני יהודי"3.

התעקשותו של מרדכי שלא להשתחוות בפני המן הכעיסה אותו, אבל דווקא הנימוק של מרדכי למעשה הניע את תאוות הנקם שלו והעניק לה מרחב חדש לגמרי. משנודעה לו הסיבה שבגללה מסרב מרדכי להשתחוות לו, ביקש המן להתנקם לא רק במרדכי לבדו אלא בעם היהודי כולו. הוא שכנע את המלך אחשוורוש להוציא צו רצח-עם נגד כל היהודים.

עד כאן הסיפור כפי שהוא מופיע במגילת אסתר.

להבין את הנימוק

התשובה של מרדכי, "כי אני יהודי", מלמדת שיהודים לא יכולים להשתחוות להמן. אבל זה לא כל כך מובן. הרי התנ"ך גדוש בתיאורים על אנשים צדיקים, כולל אבות האומה והנביאים, שמשתחווים בפני אנשים אחרים, יהודים ולא-יהודים כאחד, כאות של כבוד או לצורך ריצוי. ברור אם כן שבסיפור של המן נכנס גורם נוסף לתמונה שבגללו מרדכי נמנע מלהשתחוות להמן.

רמז לכך שההשתחוויה להמן לא הייתה רק מעשה של נימוס, ניתן למצוא במילים שבהם בוחרת המגילה לתאר את הפעולה: "כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים": בכל התנ"ך המינוח הזה משמש רק בהקשר של השתחוויה לפני אלוקים, וזו אינדיקציה חזקה לכך שבהשתחוויה להמן היה גם אלמנט של פולחן ועבודת אלילים. ואכן, חז"ל מציינים זאת כדבר המובן מאיליו, שמרדכי סרב מרדכי להשתחוות בפני המן משום שהשתחוויה בפניו הייתה כרוכה בעבודת אלילים4.

וכאן נשאלת השאלה: וכי היה זה באמת כל כך נורא אילו מרדכי היה משתף פעולה כלפי חוץ ומשתחווה להמן?! אם לא בשביל להציל את חייו שלו, לפחות בשביל להציל את כל אחיו היהודיים!

יהודים ועבודת אלילים

זה מביא אותנו להבנה יסודית על עצם מהותה של היהדות.

היהדות מעריכה את החיים. כל דיני התורה נדחים אפילו בשביל סיכוי קל של הצלת נפשות. עם זאת, ישנם מצוות מסוימות שביחס עליהן תקף הכלל "ייהרג ואל יעבור", כלומר אנחנו מצווים למסור את חיינו ובלבד שלא לעבור עליהן. אחד מאלה הוא האיסור על עבודת אלילים (שתי המצוות הנוספות הן האיסור על שפיכות דמים וניאוף).

במילים פשוטות: אם יהודי נאלץ לבחור בין מוות בטוח לבין סגידה לאלוהות אחרת שאינה ה' אחד אלוקי השמים והארץ – ליהודי יש רק אפשרות אחת. העובדה שמדובר רק בהצגה כלפי חוץ, שזה ייעשה רק בגלל האיום ובלי שמץ של אמונה באלילות הזו ורק בשביל להציל את חייו – כל זה לא רלוונטי. הכלל "ייהרג ואל יעבור" מכוון בדיוק למקרים אלו שבהם המעשה הפולחני נעשה רק מתוך חשש לגמול בן תמותה ולא מתוך אמונה באליל5.

זוהי בעצם מהותו של היהודי, לייצג את האמת האלוקית של ה' אחד ולקדש את שמו בעולם. כפי שאומר הפסוק6 "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". כיצד הקדוש ברוך הוא "מתקדש" בתוך בני ישראל? כאשר היהודים מוסרים את חייהם כדי שלא להיפרד מקדושתו.

יתירה מכך, הקרבת החיים בשביל להימנע מעבודה זרה זו לא רק חובה הלכתית אלא ביטוי טבעי לקשר הבלתי ניתן לניתוק בין יהודי לאביו שבשמיים, שכן עבודה זרה היא הביטוי החריף ביותר לכפירה באחדותו של ה'. זו הסיבה שלאורך ההיסטוריה אינספור יהודים מסרו את חייהם כשהוכרחו לחלוק כבוד לעבודת אלילים, גם כאשר היה מדובר במס שפתיים לרודנים רוצחים ובלי להאמין בה אפילו לרגע7.

אם בהשתחוויה להמן היה מעשה של עבודה זרה, מובן מדוע מרדכי נמנע מכך מבלי להתחשב כלל בהשלכותיה של הבחירה הזו. פשוט, כי הוא יהודי.

אלילותו המוזרה של המן

במה ההשתחוויה להמן הייתה כרוכה בעבודת אלילים?

המדרש8 מספר שהוא רקם על בגדיו ונשא על ליבו צלם של עבודה זרה מוכרת, וכך כל מי שהשתחווה בפניו למעשה השתחווה גם בפני העבודה זרה; אך לפי התלמוד9 המן החשיב את עצמו בתור סוג של אלוה.

אמנם הסיטואציה שבה אדם מוכר הופך פתאום לאל בעיני אנשים רבים, עשויה להישמע לאוזנינו בלתי מציאותית. אולם בתרבות האלילית ששלטה אז זו הייתה דרך החשיבה המקובלת. אנשים שנתפסו בעיני החברה כמוצלחים, עשירים או בעלי כוח יוצא דופן, נחשבו לבני אלים שהסגידה להם מביאה ברכה ואושר מהמזל השורה עליהם10.

ובכל זאת, הרי כולם השתחוו להמן לא מרצונם הטוב אלא בגלל הצו המלכותי שחייב אותם לעשות זאת. מה שמעלה את ההשערה הסבירה שגם אם המן הוכרז באופן רשמי כאל שיש לסגוד לו, למעשה הוא היה אליל ללא מאמינים כֵנים – כזה שכל הסוגדים לו עושים זאת מתוך כפייה.

ובמקרה שכזה, מעשה הפולחן עצמו מאבד ממשמעותו. לפי אחת הדעות11, אם מכריחים יהודי לסגוד ל"עבודה זרה" שאף אחד לא מאמין בה, עליו להשתתף בפולחן המעושה ולא להקריב את חייו. מדוע אפוא מרדכי סיכן את עצמו, וגם את כל היהודים, במקום לציית לצו המלך ולהשתחוות להמן?

קידוש השם ברבים

הכלל "ייהרג ואל יעבור", שנכון תמיד ביחס לעבירה של עבודה זרה (וכן שפיכות דמים וגילוי עריות), נכון במקרים מסוימים גם ביחס לשאר העבירות. כאשר יהודי נקלע לסיטואציה שבה מכריחים אותו לעבור עבירה כלשהי בפרהסיה, לעיני יהודים רבים12, רק כדי שיעבור על דברי התורה13 – לא משנה באיזו עבירה מדובר – עליו לקדש שם שמיים ברבים, למסור את עצמו למיתה ולא לעבור את העבירה14.

אז נכון שהאלילות של המן לא הייתה ממש 'עבודה זרה', ויתכן שבנסיבות אחרות מרדכי היה צריך להיכנע לדרישתו של המן ולא לסכן את חייו; אך מאחר שמרדכי היה איש ציבור והמפגשים עם המן היו בשער המלך, בפרהסיה, לעיני יהודים רבים – היה עליו לקדש שם שמיים במסירות נפש ובשום אופן לא לכרוע בפני בן תמותה המציג את עצמו בתור אלוה15.

קנאות מסוכנת או הצלה הרואית?

כשקוראים את המגילה בצורה פשטנית, נראה שמרדכי לא היה רק מי שבזכותו הגזרה התהפכה לנס, אלא גם זה שבגללו בכלל נכנסו לכל הצרה הזו מלכתחילה. שהרי אם לא היה מתגרה בהמן, לא הייתה לאחרון את המוטיבציה לשכנע את אחשוורוש להשמיד את העם היהודי.

ואכן, בגמרא16 נאמר שבשלב מסוים, בתחילת הדרך, ההתנהגות של מרדכי הלחיצה את אחיו היהודים ועוררה עליו ביקורת נוקבת.

ובכן, האם בהתרסה שלו כלפי המן, מוצדקת ככל שתהיה, מרדכי הביא סכנה לכל העם היהודי? האם הביקורת נגנזה רק בגלל שבסופו של דבר האיום התהפך לישועה?

כשמתבוננים לעומק הסיפור, בהתאם לדברי חז"ל, מגלים שההפך הוא הנכון: מעשיו של מרדכי לא הביאו על עם ישראל את הסכנה אלא הצילו אותו ממנה.

כשהאהבה נשכחת

חז"ל מגלים לנו17 שהגזרה הנוראה שריחפה מעל עם ישראל לא הייתה סתם תוצאה בלתי רצויה מהתנגשות אקראית בין צדיק דתי למגלומן אכזר. היה זה עונש מכוון משמיים לעם ישראל על חוסר הנאמנות שהפגין כלפי אלוקיו.

זה קרה פעמיים. הפעם הראשונה הייתה שנים קודם לכן, כאשר נבוכדנצר הקים צלם ענק מזהב בדמותו והכריח את כולם להשתחוות לו בפומבי. וכמו במקרה של המן, גם במקרה ההוא כל יהודי היה צריך לקדש שם שמיים ברבים, למסור את הנפש ולא להשתחוות לצלם. אבל רוב היהודים נכנעו והשתחוו. רק חנניה, מישאל ועזריה סירבו לעשות זאת והושלכו בשל כך לכבשן האש18.

הפעם השנייה הייתה האירוע שמתואר בתחילת מגילת אסתר. אחשוורוש עורך משתה מפואר ומזמין גם את יהודי שושן להשתתף בו.

אחשוורוש, כך מספרים חז"ל, תכנן היטב כיצד לגרום ליהודים לחוש רצויים בחגיגה, ושזו הייתה אחת מהסיבות העיקריות שבשבילן ערך את המשתה. הוא ידע, בהתבסס על נבואות הנביאים היהודיים, שגלות בבל עתידה להגיע לסיומה ואז העם היהודי יזכה לכונן מחדש את ריבונותו בארץ ישראל. לפיכך הוא רצה לגרום ליהודים להתנער מכל מה שמייחד אותם ולהיטמע בחברה הפרסית, כדי שבבוא העת כבר לא יהיה קיים יותר עם מובחן שהנבואה הזו יכולה לחול עליו19.

לצורך כך הוא השתמש במסיבה בכלים היקרים שנבזזו מבית המקדש על ידי נבוכדנצר20 ; הוא גם מינה את מרדכי עצמו כפקיד בכיר במסיבה21 כדי למשוך אליה את היהודים, מה שבפועל לא מנע ממרדכי, שהבין היטב את המזימה והכיר את הסכנה האיומה הטמונה בה, לנסות להניא אותם מלהשתתף בה22.

אבל העם לא שעה לאזהרותיו של מרדכי ונענה להזמנה של אחשוורוש ברצון. יתכן אמנם שלא הייתה להם האופציה לסרב; הבעיה הייתה שהם נהנו מהסעודה. הם התגאו בכך שהם מתקבלים בברכה בקרב החברה הפרסית ונטמעים בתרבותם הקלוקלת.

בשני המאורעות הללו העם היהודי החל להתמסר לסדר הדברים הטבעי, לשכוח את אהבתו הבלתי מתפשרת לה', ולמעול בשליחות הייחודית והנצחית שלו – להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש"23. וכשהעם היהודי שוכח את זהותו, משמיים דואגים שיהיה מי שיזכיר.

מרדכי בדורו, כמשה בדורו

מרדכי נחשב בעיני חכמינו לאחד מגדולי הצדיקים בהיסטוריה. הם מלמדים אותנו שמרדכי היה עבור דורו מה שהיה משה רבינו עבור הדור שלו.

מנהיגותו המסורה של מרדכי החלה מההתחלה, כאשר "הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם, עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה"24 ; זאת אומרת, הוא בחר מרצונו להצטרף לאחיו שהוגלו מירושלים לבבל25.

מדוע בחר לעשות זאת? משום שהיה מנהיגו של העם והכיר בכך שעצם קיומו של העם היהודי נתון בסכנה בגלל הסיכוי הגבוה להיטמע בתרבות השלטת של התקופה. אז הוא עזב את ירושלים וארץ ישראל ויצא לגלות בשביל לעצור את הסכנה ולהציל את העם.

וכשהגיעה השעה, עשרות שנים לאחר מכן, הוא לא היסס להפגין את נאמנותו לה' באומץ מול המן הרשע. והוא הקפיד לעשות זאת בפומבי, פעם אחר פעם; ולא הסתפק בכך, הוא גם קרא לאחיו לצום ולהתפלל ולחזור בתשובה ועודד אותם למסור את נפשם על קדושת השם, לחזור להיות יהודים בגלוי. חכמינו מספרים כיצד אסף 22,000 ילדים יהודים וחינך אותם למסור את נפשם על לימוד התורה26.

ואם בתחילת הדרך יהודים רבים ראו במעשיו התרסה מסוכנת, בסופו של דבר ההקרבה העצמית שלו עוררה את העם מתרדמתו הרוחנית, והאמונה העמוקה שהייתה חבויה ומטושטשת פרצה אצל כולם במלוא עוצמתה.

מי שהיה רוצה להינצל מרוע הגזרה יכול היה פשוט להסתיר או להכחיש את זהותו היהודית. אולם מרדכי היהודי עורר בבני עמו את אמונתם הטבעית והבלתי מתפשרת בה', וכך, במקום שינצלו את התקופה הממושכת בין הידיעה על דבר הגזרה לבין מועד הביצוע שלה כדי למצוא את הדרך להיפטר מהזהות היהודית, כולם התחזקו בשמירת התורה והמצוות והכריזו בקול רם ובפומבי "אנו יהודים. חיים כיהודים, ונמות כיהודים!"27.

וכשחזרה האמונה וסרה הסכנה הקיומית לזהותו של העם הנבחר – התבטלה הגזרה על קיומו הפיזי, וממילא האיום הנורא הפך לניצחון וישועה.

או אז, זכו מנהיגותו וגבורתו של מרדכי להכרה גורפת, כפי שמסכם זאת הפסוק החותם של המגילה28 "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ".

לטשטש את ההיגיון, לחזק את האמונה

ההבנה הזו יכולה להסביר לנו את המשמעות העמוקה מאחורי האמירה המפורסמת על חגיגת פורים:

"אמר רבא: חייב אדם לשתות בפורים עד שלא ידע להבחין בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'"29.

מקריאת סיפור המגילה אפשר אולי להבין בטעות שמרדכי טעה. הוא היה צריך להשתחוות להמן כדי לא להכעיס אותו. אפשר אפילו לטעון שהיה ראוי להשתתף וליהנות במשתהה של אחשוורוש, אותו אנו זוכרים כשאנו שותים בפורים.

אבל אם סיפור פורים מלמד אותנו משהו, זה שאנחנו יכולים להתעלות מעל התפיסה המצומצמת שלנו לגבי מה שקורה ומה שיקרה ומה שצריך וסביר לעשות, ולהתחבר לייעוד והתכלית הנצחיים של עמֵנו. להחליף את הציוּת הכנוע לחוקי הטבע וההיגיון, לצעידה החלטית ובוטחת בעקבות האמונה; לעבור מ"ידיעה" ל"אי-ידיעה". לזה מתכוון רבא כשהוא דורש מאיתנו "לשתות – עד שלא נדע".

כי האמונה הזו, שהתריסה נגד כל חוקי הטבע וההיגיון, היא זו שבעצם הפכה את כל הסיפור על ראשו והביאה ליהודים "אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר"30.