בחג הפורים אנו חוגגים את הצלתם של היהודים מהשמדה במאה הרביעית לפני הספירה בפרס. ההיסטוריה היהודית מציירת את מרדכי, אחד מגיבוריו הראשיים של פורים, כאדם בלתי רגיל, תלמיד חכם ומנהיג יהודי. מרדכי היהודי התגלה בסיפור המורכב של מאורעות הארמון, תככיו ומזימותיו, כתחנת כוח פוליטית; הוא הפך למעשה למשנה למלך.

מרדכי מצטייר כאיש של תחייה, מוערך ונערץ על ידי עמו. אך התלמוד מגלה עובדה שהייתה פחות ידועה: לא כולם היו תמימי דעים עם התהילה הציבורית לה זכה מרדכי.

מעניינת קודם כל מסקנתה של המגילה: "מרדכי היהודי משנה למלך אחשוורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו...." . זה נשמע כאילו לחלק מן העם (אם כי היו אלה רק מעטים) הייתה איזו בעיה איתו.

התלמוד גם נותן דעתו לתמיהה נוספת: מרדכי מוזכר בין המנהיגים היהודיים אשר שב לארץ ישראל מבבל/פרס כדי לבנות את הקהילייה היהודית השניה. כאשר ספר עזרא מונה את המנהיגים היהודיים האלה, מרדכי מופיע במקום החמישי; בספר נחמיה הוא מופיע במקום השישי. נראה כאילו הייתה כאן הורדה בדרגה.

מה קרה כאן?

הגמרא מספרת, שחלק מהרבנים לא הסכימו עם אישיותו הציבורית החדשה של מרדכי. מרדכי היה חבר סנהדרין, שהיה בית דין עליון המורכב משבעים ואחד חכמים. הוא היה אדם שכל מעייניו בתורה.

לפתע הוא נהיה מעורב פוליטית. עובדה היא, שפעילות קהילתית מסיטה את האדם מן העיסוק הרוחני הפנימי. מנהיג קהילה צריך לדאוג לרווחת כל האנשים בכל הרמות, לא רק לתלמידי-החכמים ולמשכילים. זהו עול שלא מאפשר לאדם להיות עסוק אך ורק בתורה.

חלק מעמיתיו של מרדכי לסנהדרין לא הסכימו עם סגנון החיים החדש שלו. למרות שמרדכי היה עדיין חרד לדבר השם כפי שהיה תמיד, הם הרגישו שהוא הקריב את התמסרותו המוחלטת ללימוד התורה למען פעילות פוליטית. לדעתם של כמה יהודים חרדים, הייתה זו שגיאה. במובן זה מרדכי ירד צעד אחד בעולם הדתי כאשר הפך למנהיג פוליטי.

אולם מרדכי, ורוב הסנהדרין, היו בעמדה אחרת. מדוע?

המדרש (תנא דבי אליהו, רבא פרק י"א) אומר: "היה להם לחברי הסנהדרין לילך ולקשור חגורות של ברזל במותניהם, ולהגביה בגדיהם (כדי שלא יתלכלכו) וללמד את ישראל דרך ארץ".

אין זו אמירה פשוטה. הסנהדרין הייתה קבוצה נדירה מאד של אנשים. חברי הסנהדרין היו ענקים רוחניים ואינטלקטואליים, והיו אמורים להתכנס בהר הבית בירושלים – מקום קדוש שהוסיף לסנהדרין כוח רוחני. כך, למשל, רק כאשר התכנסו שם, יכולה היתה הקבוצה להחליט במקרים של דין מוות.

ואילו המדרש מציין שעל חברי הסנהדרין היתה מוטלת החובה לעזוב את הר הבית, לרדת אל העם וללמד אותו תורה.

במילים אחרות, רבני הסנהדרין לא היו אמורים לנוח על זרי הדפנה של הישגיהם הרוחניים. ודאי הייתה להם מחויבות ללמוד, להתפלל ולטפס לגבהים רוחניים גבוהים יותר; אך באותה מידה הייתה להם אחריות להנהיג, אפילו אם זה התנגש עם עיסוקיהם הרוחניים.

מרדכי עשה את הבחירה. הוא יכל לבחור להסתגר בישיבה ולהקדיש כל נשימה ללימוד תורה. ללא ספק זה מה שהיה רוצה לעשות. אך מרדכי לא חשב "מה אני רוצה"; הוא חשב "מה ה' רוצה ממני". הוא ראה שהעם צריך מנהיג, והוא לקח על עצמו את המשימה.

זוהי מנהיגות אמיתית. מנהיגים אמיתיים אינם אנשים שרוצים להיות 'ממונים על' או 'בוסים של'. מנהיג אמיתי אינו מגלומן.

מנהיגים אמיתיים הם אנשים המעדיפים להתמקד על שליטה עצמית ולא על שליטה באחרים. הם היו מעדיפים שלוות נפש ופרטיות; אך כשהם רואים את הצורך במנהיג, הם מרגישים אחריות למלאות את החסר.