מה כל כך נורא בעבודת אלילים?

שאלה:

מדוע היהדות כל כך לא סובלת עבודת אלילים? אני לא מתכוון למקדשות בהם מקריבים בני אדם על המזבח, אלא מה איכפת לאלוקים מעובד אלילים מתורבת, העושה זאת בביתו האישי? יש לו עבודה מסודרת, משפחה, משכנתא, הוא תורם לקרן העולמית למאבק ברעב ולגרינפיס – ובמקום אלוקים אחד, יש לו שניים או שלושה או אפילו כמה תריסרי אלילים, כולם מסודרים בשורה על המדף הקדמי במכוניתו. מדוע היהדות רואה בכך חטא גרוע כל כך ומצווה למחות כל זכר לעבודת אלילים בכל פינה בעולם? אם זה לא פוגע באיש, מה כל-כך רע בזה?

תשובה:

ישנן דרכים רבות להשיב על שאלה זו, אך הפעם נעשה שימוש בפרספקטיבה ההיסטורית.

היסטוריונים מסכימים על כך שמקורם של סטנדרטי האתיקה שלנו נובעים מהאתיקה היהודית. אכן, היוונים נתנו לנו את מדעי הטבע, את הפילוסופיה ואת האמנות; הרומאים העניקו לנו מבנה ממשלתי והנדסה; מן הפרסים למדנו שירה ואסטרונומיה; מן הסינים – נייר, דפוס, אבקת שריפה, אקופונקטורה ופילוסופיה, וכן הלאה.

אך העובדה היא, שכל אותן תרבויות (וכל שאר התרבויות שלא הזכרתי לעיל) התנהגו בצורה מתועבת. אם כיום תהרוג ילד לא רצוי, תקיים יחסי מין עם קטינים, תגרום לבני אדם להרוג זה את זה לשם הספורט, תתעלם מזכויות האדם, תסרב להכיר באחריות החברתית לאומללים ולחולים, ובכל הזדמנות תצא למלחמה נגד המדינה שלידך, תיחשב לברברי. אולי באתונה או ברומא העתיקה היית מקבל אזרחות של כבוד, אך אף מועדון בימינו לא היה מקבל אותך כחבר.

מהיכן מגיעים הערכים אלו? יש רק מקור אחד עליו יכולים ההיסטוריונים להצביע: התורה.

אך כאן הם עלולים להיתקל בבעיה.

באופן כללי, אנשים רואים את ההיסטוריה כמעין יער פראי ומגוון בו דבר אחד צומח מדבר אחר. זרעים נופלים ונובטים. יערות מתפשטים ומשגשגים, ולאחר מכן נופלים ופטריות ניזונות וצומחות מענפיהם הנרקבים. כל הצומח והחי ביער צורכים את אותו אוויר, מים ואדמה ואף יצור לא מתקיים לבדו. כך עולה ציוויליזציה אחת מתוך הבוץ, מתפשטת ומשגשגת, נופלת ונעשית לקרקע ממנה צומחת תרבות אחרת. רעיונות נעים סביב במטמורפוזה מתמדת, בעודם חולפים דרך המסננים של תרבויות שונות. מה שקיים, היה פעם – ובסופו של דבר, יחלוף.

כולם – חוץ מעם ישראל. אין להם את תמיכת שאר האומות – שכן במשך עשרות דורות כינו אותם משוגעים בשל התורה שלהם – והם תמיד שונים מכולם. בלי ספק הם לא מהווים חלק מן היער. ובסופו של דבר, האתיקה שלהם שרדה והפכה להיות נחלת הכלל.

חייב להיות לכך הסבר כלשהו. אם ההיסטוריה האנושית היא שרשרת לא פוסקת, מהיכן הגיעו הרעיונות ה"מוזרים" של עם ישראל?

התשובה השגרתית היא שהיה זה אברהם אבינו שהביא את האמונה בא-ל אחד לעולם. באור כשדים, מושבה הראשון של הציוויליזציה, הוא חשף בגאונותו שאלוקים ברא את העולם. היה עליו להיות אמיץ לחלוק על כל דרכי החשיבה שהיו מקובלות בזמנו, וגם היה עליו לחנך את בניו ברוח זו. רעיונות אלו של אברהם אכן הוכיחו את עצמם כאלמנט החשוב ביותר לחברא בת קיימא.

הרמב"ם מביא מן התלמוד גירסה מהימנה ומשכנעת בהרבה.

האמונה בא-ל אחד הייתה קיימת למעשה מימיה הראשונים של האנושות. המין האנושי ידע שכל אדם נברא בצלם אלוקים, שלחיים יש תכלית ומטרה, וכי העולם הוא פרי יצירתה של ישות עילאית – קרי, אלוקים – הרוצה שנדאג לעולמנו ושופט אותנו בהתאם לכך. אפילו בתקופתו של אברהם היו אנשים בודדים שהעבירו לתלמידיהם את המסורת שעברה מאדם הראשון, דרך מתושלח ונוח.

אך דווקא בשל הניצוץ האלוקי המצוי בתוך האדם הוא היצור הפראי ביותר המסוגל לעשות את המעשים המטורפים ביותר. כך אירע שהחברה האנושית החליפה את האתיקה של "מה שטוב ונכון" ל"מה שמרגיש טוב ונכון." האתיקה הפכה להיות מה שמתאים לרוב האנשים. אמת המידה היחידה לערכם של חיי אנוש הייתה מידת העוצמה בה החזיק האדם ורמתו בחברה, ועולם הטבע הובן כמקום חסר ערך, שלא שווה כל השקעה מעבר למה שמייצר מזון וכוח לשלוט באחרים.

אברהם לא היה צריך להתחיל מאפס; היה עליו רק להציל את האתיקה המקורית. אבל הוא גם גילה מחדש – וזאת הוא כן עשה בעצמו – את הבסיס שעשה את האתיקה הזו לבת-קיימא: האמונה בא-ל אחד. ובאופן ספציפי יותר: ההשגחה האלוקית. במלים פשוטות: כל מבוגר וכל ילד צריכים לדעת שקיים בורא אחד שברא את העולם על כל יצוריו, וכי איכפת לו מפעולותיהם של בני האדם.

מדוע האמונה בא-ל אחד וההשגחה חיוניים כל כך? שוב, חזרה להיסטוריה, על פי מקורות מסורת היהדות:

גם הדורות שקדמו אברהם ידעו שיש אלוקים אחד שברא את השמים והארץ. אך הם ראו אותו כישות עילאית ונשגבת שלא התאים לה לעסוק בבעיות העולם הזה ויצוריו. הם החלו לשחוק את מושג ההשגחה העליונה של הא-ל ולטעון שכוחות נמוכים יותר, שנשלחו על-ידו, קיבלו אף הם חלק בניהול העולם. הם הרחיקו לכת ובנו מקדשים בהם הם התפללו לאותם כוחות, כמו השמש או הירח. מאוחר יותר החלו הכמרים לרמות את המאמינים ולומר להם כי כוכב התגלה אליהם ופקד עליהם לעשות כך או כך. השליטים גילו שתערובת טובה של ידע סודי כביכול ומיתולוגיה עשויים להוות כלי לשלוט על האוכלוסייה; ושבאמצעות שליטה בזרם הידע, העם יישאר צייתן ולא ימרוד בהם.

אברהם ראה את היררכיית הידע והכוח והבין כי זהו מקור כל הרוע בעולם. כל עוד אלוקים הוא "שם למעלה" וכל דבר אחר נחשב כמצוי על מישור ההולך ויורד ומתרחק מממלכתו של אלוקים, ימשיך הרוע לשלוט בכיפה.

במסגרת פרדיגמה כזו חיי אנוש מאבדים את ערכם המהותי. אינך נחשב יותר כאינדיבידואל. כל שחשוב היכן אתה ממוקם בסולם. לא רק זכויות האדם, אלא גם התקדמות הטכנולוגיה מעוכבת על ידי הצורך של המעמד העליון לשלוט בהמונים. תכליתה של כל התקדמות או פיתוח הוא להעניק יותר כוח לבעלי הכוח. בריאות הציבור, רווחה וחינוך הם דברים אבסורדיים שאין להשקיע בהם.

אברהם חלק על ההיררכיה הזו. הוא לימד כל אדם לקרוא בשם אלוקי שמים וארץ, ששפט את מעשי כל האדם באופן שווה, החל במלך הגבוה ביותר ועד לקטון הנתינים. בכך שהשיב את הא-ל המקורי חזרה לעולם, יצר אברהם את האדם – אדם שיש בו ערך פשוט מעצם היותו.

בתוך הפרדיגמה הישנה, לאתיקה אין כל בסיס. אם אינך אוהב את מה שאלוקים האחד דורש ממך, אתה הולך ומוצא לך א-ל אחר שיותר מוצא חן בעיניך. או שאתה עוקף את האלילים הללו, מרמה אותם או משחד אותם, כפי שהם עצמם עשויים לעשות זה לזה. אף אחד מהם אינו הא-ל העליון ביותר, אף אחד מהם אינו כל-יכול. לפיכך ניתן להצדיק כל דבר.

לכן ניתץ אברהם את האלילים. ברגע שקיים רק אלוקים אחד המפקח על כל הדברים, המוסר כבר אינו יחסי. כל האתיקה נקבעת לא על ידי המעלות והמורדות של הנוחות החברתית, אלא על ידי טבעו הבלתי-חולף של הא-ל.

בלי הבסיס שנתן אברהם לאתיקה לחברה אין כל יציבות. כל מוסד עלול להתמוטט כליל עקב נסיבות משתנות וגחמות הרצון האנושי. ביוון העתיקה, מוסד הנישואין היה קרוב להתמוטטות עקב אפליות המין שלהם, ואילו ברומא, היחידה המשפחתית התפרקה בהדרגה עקב פריצות מינית. המוסדות שצריכים היו לטפח את הרוחניות האנושית בחברות רבות נעשו מושחתים והפכו לסגידה להנאות החושים. במקרים רבים, כמו במזרח הרחוק, הרשו לעוני להגיע לממדים כאלה שיצא לגמרי מכלל שליטה, בעוד מספר נבחרים צברו ריכוזי כוח עצומים – וכל זה עקב היעדר תחושת אחריות חברתית. בימינו ובתקופתנו, בה מייחסים את מקור המינים ליד המקרה ולחוקי הטבע, נעשו הפשעים האיומים ביותר נגד האנושות, והביוספירה עצמה נמצאת כיום בסכנה.

רק כאשר אבני הבניין של החברה יעמדו על הבסיס האיתן של האחד שברא את הכל מלכתחילה, תוכל להתפתח חברה בת-קיימא.

למען האמת, גם המסר של אברהם החל לדעוך עם השנים. רק לאחר שההשגחה האלוקית התעלתה מעבר לתחום הרעיוני והפכה לחלק מחייו של עם שלם, הצליח המסר הזה להיחרת באופן בל יימחה. וזה בדיוק מה שקרה בהר סיני, כאשר צאצאיו של אברהם קיבלו פקודות שניתנו היישר ממעל. מושג ה"מצווה" נכנס לעולם – משהו שאתה עושה כי אלוקים בכבודו ובעצמו רוצה שהדבר ייעשה. ולא רק עם ישראל; הרמב"ם מציין כי גם אומות העולם צוו בהר סיני לשמור את שבע המצוות של אדם ונוח, הכוללות את האיסור נגד עבודת אלילים.

כיום אנו עדים לתוצאות הדרמטיות ביותר של האסטרטגיה של אברהם, בפעולה: ההתקדמות שלנו ב-500 השנים האחרונות, עד לנקודה של ההעצמה הנוכחית של הלקוח באמצעות טכנולוגיה ומידע, נעשתה אפשרית רק הודות לעליית האתיקה הזו. בעולם אלילי דבר זה לא היה יכול לקרות לעולם. רק מרגע בדורות האחרונים החלו ערכי הנצח של התנ"ך כמו זכויות האדם, האחריות החברתית, ערך החיים ואידיאל השלום העולמי לתפוס תפקיד ראשי בהתקדמות של התרבות האנושית. רק עולם כזה יכול היה לפתח חינוך ציבורי ומערכת לבריאות הציבור, פנסיה לקשישים, טלפונים, מכשירי פקסימיליה, מחשבים אישיים, אינטרנט, עיצוב סביבתי ופירוק הנשק הגרעיני.

אנו יותר מדי חלק מן הזרם בעצמנו מכדי להכיר בכך. מעטה החשכה הממשיך להעיק וללחום עד נשמת אפו האחרונה מעסיק אותנו ללא הרף. אבל אילו יכולנו לנסוע חזרה במנהרת הזמן ולתאר ליהודי בימי קדם את העולם שיש לנו כיום – עולם הרוחש הערכה לחיים, לשלום העולמי, לזכויות הפרט, לחופש הביטוי, לידיעת קרוא וכתוב, להכרה וחמלה כלפי המסכנים והנצרכים – אותו יהודי היה בלי ספק משיב, בעיניים קרועות לרווחה, "אתה מתכוון שזה יקרה בימות המשיח?"