סיימנו את הסיור בעזרת הנשים, אנו עומדים להמשיך ולהיכנס לתוך "העזרה הגדולה". כדי לעשות זאת עלינו לעלות חמש-עשרה מדרגות.
הכניסה חסומה! מול עינינו המשתאות נעמדת לה קבוצת אנשים מסודרת במקהלה. בידי חלק מהם כלי נגינה, האחרים שרים בקול ערב...
אלו הם הלוויים. מדי יום, בזמן הקרבת הקורבנות, הם עומדים על מדרגות אלו ושרים מזמורים מספר התהילים. לכל יום שיר משלו, ולזכר שירה זו אנו אומרים בתפילת השחר את מזמורי התהילים המכונים בשם "שיר של יום".
נמתין להם בסבלנות. בינתיים, נוכל להתבונן בשני חדרים קטנים בצידי גרם המדרגות. חדרים אלו נקראים "לשכת כלי השיר", בו מאחסנים הלוויים את כלי הנגינה שלהם, ובו המנצח האחראי מאמן את המקהלה.
שער ניקנור
הלוויים סיימו את שירתם ואנו יכולים להתקדם הלאה. נעלה את חמש-עשרה המדרגות, ונעמוד ליד שער ניקנור (מכנים אותו גם השער העליון). השער כבד כל-כך וכדי לפתוח אותו יש צורך בעשרים מבוגרים שידחפו את הדלתות.
על השער תבליטים יפהפיים, אך הוא מצופה נחושת בעוד כל השערים האחרים מצופים זהב. והנה הסיפור מאחורי השער:
ניקנור היה נדבן שתרם שתי דלתות לבית המקדש בירושלים. את הדלתות עיצב אמן באלכסנדריה שבמצרים, ואת ההובלה ביצעה ספינה שנסעה לנמל עכו.
בלב הים פרצה סערה, והמלחים השליכו מטען עודף מעל האנייה כדי להינצל. דלת אחת כבר הושלכה לתוך הים, והם עמדו להשליך את הדלת השניה כשניקנור התייצב והכריז: "אם ברצונכם להשליך את הדלת לים, יהיה עליכם להשליך גם אותי" הוא הכריז.
בדרך נס שקטה הסערה, אך בלבו של ניקנור שרר צער על דלת אחת שירדה לטימיון. כשהגיעו לנמל עכו, הבחינו בדבר-מה מבצבץ מתחת לספינה: היתה זו הדלת שהושלכה לים!
כדי לשמר את הנס הוחלט שלא לצפות את הדלתות זהב. בנוסף, נחושת הדלתות נצצה כל-כך, כאילו היו עשויות זהב.
שער ניקנור נפתח בשבתות, צומות (תעניות ציבור), ראשי חדשים וכן כשהמלכים הגיעו לבית המקדש. בימי חול, הכניסה לעזרה הגדולה מתבצעת באמצעות שני שערים קטנים, בצידי שער ניקנור.