אגרת כ"ו

כו. לאחר שבאגרת הקודמת - סימן כ"ה - הוסבר ענין התלבשות השכינה בגלות בתוך הקליפות, באה האגרת בסימן כ"ו להסביר, איך שמצד התלבשות השכינה בגלות יש גם בתורה העלם והסתר, מה שקליפה מסתירה על אור התורה, ועבודתו של יהודי היא, שעל ידי יגיעתו בתורה יסיר את ההעלם וההסתר.

יש בכך משום הוספה למה שבתורה ישנה העבודה של יהודי לברר את הטוב מהרע ולהפריד את הטוב מן הרע, ההיתר מן האיסור, הכשר מהפסול וכו', כלומר, שגם בתורה ישנה ההתלבשות מה שתורה מלובשת בטוב ורע, ועל היהודי הלומד תורה להפריד ולברר את הטוב מהרע ולהעלות את הטוב.

בכך יתחיל (בתחילת האגרת) להסביר ענין המובא ב"רעיא מהימנא" מהזוהר פרשת נשא, ממנו עלול להתהוות טעות, שחלק הנגלה שבתורה הוא "עץ הדעת טוב ורע", וחלק פנימיות התורה שתתגלה בעיקר לעתיד לבוא (כשהמשיח יבוא) - היא "עץ החיים"; רבנו הזקן יסביר שקביעה זו איננה נכונה, שכן, כל התורה נקראת "עץ חיים", אלא כוונת ה"רעיא מהימנא" היא - שנגלה דתורה באה בהתלבשות בטוב ורע, מדובר בה אודות איסור והיתר, כשר ופסול וכו', ויהודי בלימודו תורה מפריד את הטוב מהרע ומברר את הטוב מן הרע.

ברעיא מהימנא פרשת נשא: -

אומר על הפסוק: "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע" - "בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר, -

בחיבורך זה - של הרשב"י שהוא ספר הזהר, מן זהרא דאמא עלאה תשובה, -

מן הזוהר (והאור) של אימא עילאה" (בינה ד"אצילות", שבה היא מדריגת ה)תשובה - תשובה עליונה, שבדרגת "בינה", כמובא ב"אגרת התשובה" סוף פרק ט' מהזהר והתיקונים, באלין -

באלה, הלומדים חיבור זה, לא צריך נסיון, -

לפני זה כתוב שם ב"רעיא מהימנא": "כגוונא דא יתעביד לנסאה לון לישראל בפורקנא בתרייתא" - שינסו את בני ישראל בגאולה האחרונה, כמו שכתוב: "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים", שאלה שהם "מסטרא דטוב" (מצד הטוב) יעמדו בנסיון זה, והאחרים שהם "מסטרא דרע" (מצד הרע) יהיה בהם "והרשיעו רשעים", ועל כך הוא אומר כאן, שה"משכילים", שעליהם אמר לפני זה על הפסוק "והמשכילים יבינו", שאלה הם שעוסקים ב"אילנא דחיי" (בעץ החיים) ש"מסטרא דבינה " (שמצד הבינה), הכוונה לפנימיות התורה, אלה אינם זקוקים לנסיון. ובגין -

ומפני, דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי, -

לטעום מ"עץ החיים", דאיהו האי ספר הזהר -

שהוא ספר הזהר הזה, יפקון ביה מן גלותא -

יצאו אתו מן הגלות ברחמים, ויתקים בהון: -

ויתקיים בהם הפסוק: "ה' בדד ינחנו, ואין עמו אל נכר", -

הם לא יהיו זקוקים בגאולתם לאומות העולם, שהמלאכים והשרים שלהם נקראים "אל נכר", אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו יוציא אותם מן הגלות ויוליכם לגאולה; ואילנא דטוב ורע -

עץ הדעת טוב ורע, דאיהו -

שהוא, אסור והתר טמאה וטהרה - לא ישלטו על ישראל יתיר, -

יותר, דהא פרנסה דלהון לא להוי אלא מסטרא דאילנא דחיי, -

שהרי פרנסתם תהיה מהצד של "עץ החיים" בלבד, דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע -

שאין שם לא קושיא הבאה מסטרא דרע - מצד הרע, - ולא מחלוקת -

הבאה, מרוח הטמאה, דכתיב: -

כמו שכתוב: "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ", דלא יתפרנסון -

שלא יתפרנסו תלמידי חכמים מעמי הארץ, אלא מסטרא -

מצד דטוב דאכלין -

שאוכלים דברים שהם טהרה כשר היתר, ולא מערב רב -

כפי שנקראים שם בזוהר, דאכלין -

שאוכלים דברים שהם טומאה פסול אסור כו', -

והוא ממשיך שם בזוהר: ובזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא כו', -

ובזמן שהעץ של טוב ורע שולט בעולם, אינון חכמים דדמיין -

הרי תלמידי החכמים הדומים לשבתות ויו"ט, לית להון אלא מה דיהבין להון אינון חלין, -

אין להם רק מה שנותנין להם אלה שנקראים "חולין", כגוונא דיום השבת -

כמו יום השבת, דלית ליה אלא מה דמתקנין ליה ביומא דחל, -

שאין לה - אלא רק מה שמכינים עבורה ביום החול, ובזמנא דשלטא אילנא דחיי -

ובזמן ש"עץ החיים" שולט (כלומר בזמן הגאולה), אתכפיא אילנא דטוב ורע, -

נכנע העץ של טוב ורע, ולא יהא לעמי הארץ אלא מה דיהבין להון תלמידי חכמים, -

ולא יהיה לעמי הארץ רק מה שיתנו להם תלמידי חכמים. ואתכפיין תחותייהו כאלו לא הוו בעלמא, -

ועמי הארץ יהיו נכנעים לתלמידי חכמים, כאילו לא היו קיימים בעולם, והכי -

וכך, אסור התר טמאה וטהרה לא אתעבר -

לא ילקח מעמי הארץ, דמסטריהו לית בין גלותא -

שמצדם אין כל הבדל בין הגלות לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, דאינון לא טעמי מאילנא דחיי, -

שכן, הם לא יטעמו מ"עץ החיים", וצריך לון מתניתין -

ויהיו זקוקים למשניות ולדינים באסור והתר טמאה וטהרה". עד כאן ברעיא מהימנא:

והנה, המובן מהשקפה ראשונה לכאורה מלשון זה המאמר לחסרי מדע, -

לאלה שחסרים ידע והבנה, שלימוד -

בתורה בעניני איסור והיתר וסדר טהרות -

בו נידונים דיני טומאה וטהרה, הוא מאילנא -

מעץ הדעת דטוב ורע - מלבד שהוא פלא גדול מחמת עצמו, -

הענין מצד עצמו הוא פלא גדול, שנאמר שחלק בתורה נקרא "עץ הדעת טוב ורע", שהרי "עץ הדעת טוב ורע" מוסב על קליפת "נוגה" שבה מעורב טוב ורע, וסותר פשטי הכתובים ומדרשי רבותינו ז"ל, שכל התורה הנגלית לנו ולבנינו -

חלק הנגלה שבתורה, נקרא "עץ חיים למחזיקים בה", ולא ספר הזהר לבד, -

נקרא "עץ חיים", כי אם התורה כולה, גם חלק הנגלה שבתורה, נקרא "עץ חיים", ובפרט ש -

ספר הזוהר היה גנוז בימיהם, -

הוא עדיין לא נתגלה אז, וגם כל חכמת הקבלה היתה נסתרה בימיהם ונעלמה מכל תלמידי חכמים כי אם -

היתה גלויה ליחידי סגולה, -

בלבד, ואף גם זאת -

גם ביחידי סגולה אלה, היה לימודם חכמת הקבלה בהצנע לכת ולא ברבים, כדאיתא -

כמו שאנו מוצאים בגמרא, וכמו שכתב האר"י ז"ל, דדוקא בדורות אלו האחרונים מתר ומצוה לגלות זאת החכמה, -

חכמת הקבלה ופנימיות התורה, ולא בדורות הראשונים, -

בכל האמור לעיל, כדאי לעיין בהקדמת רבי חיים ויטאל ל"שער ההקדמות", שנדפסה גם בתור הוספה (הוספה א') בקונטרס "עץ החיים" לכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, בהוצאת "אוצר החסידים" (קה"ת), וכן - בהקדמת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לקונטרס "עץ החיים" האמור. וגם רבי שמעון בן יוחאי אמר בזהר הקדוש שלא נתן רשות לגלות -

חכמת הקבלה, רק לו ולחבריו לבדם; ואף גם זאת פליאה נשגבה, דלפי זה -

בהתאם למסתבר בהשקפה ראשונה מה"רעיא מהימנא" האמור, שרק ספר הזוהר נקרא "עץ חיים" ואילו חלק הנגלה שבתורה הוא "עץ הדעת וטוב ורע", לא היה למוד -

דיני איסור והיתר, וכל שכן -

לימוד דיני ממונות, -

על סכסוכים כספיים בין אדם לחברו, לא היו דוחין מצות תפלה, שנתקנה על פי סודות הזהר ויחודים עליונים -

היחודים בשמות הקדושים וספירות העליונות, ליודעים, -

הסודות והיחודים, כרבי שמעון בן יוחאי וחבריו, -

שלהם נתגלו כל הסודות והיחודים שעליהם מבוסס ענין התפלה; וזה אינו, -

אלא, ענין לימוד דיני איסור והיתר, או אפילו הדינים של דיני ממונות, הרי דוחה ענין התפלה, כדאיתא -

כמובא בגמרא, דרבי שמעון בן יוחאי וחבריו וכל מי שתורתו אמנותו -

המתעסק רק בלימוד התורה, אין מפסיקין -

מלימוד תורה, לתפלה, ואפלו כשעוסקין ב -

לימוד דיני ממונות, כרב יהודה, דכולהו תנויי בנזיקין הוי, -

כל לימודו היה בסדר נזיקין, ואפלו הכי לא הוי מצלי -

לא היה מתפלל, כדי שלא להפסיק מלימודו, אלא מתלתין יומין לתלתין יומין כד מהדר תלמודא, -

אלא משלשים יום לשלשים יום - כשהיה חוזר על לימודו, כדאיתא -

כמובא בגמרא, ובירושלמי פרק קמא -

פרק ראשון, דברכות סבירא ליה לרבי שמעון בן יוחאי, -

סובר רשב"י, דאפלו לקריאת שמע אין מפסיקין כי אם ממקרא, -

מתורה שבכתב מפסיקין לקריאת שמע, ולא ממשנה, -

תורה שבעל פה, דעדיפי -

המשנה עדיפה ממקרא לרבי שמעון בן יוחאי, ולא חלק בין -

לימוד סדר זרעים ומועד וקדשים טהרות ל -

לימוד סדר נזיקין -

שנאמר שבלימוד שאר הסדרים לא יפסיקו ובלימוד סדר נזיקין - יפסיקו, אין רבי שמעון בן יוחאי מחלק כך, אלא לדעתו גם בלימוד סדר נזיקין לא מפסיקין אפילו לקריאת שמע, (ו -

אגב, הוא סותר דעת עצמו -

כפי שהוא עצמו סובר ברעיא מהימנא בכמה מקומות, דמשנה - בהשוואה למקרא, איהי -

היא, שפחה כו', והמקרא שהוא תורת משה ודאי עדיפא -

עדיפה, מקבלה, דאיהי -

הקבלה, היא "מטרוניתא" -

מלכה, ברעיא מהימנא שם, ותורה שבכתב הוא "מלכא" -

בחינת מלך, שהוא חשוב יותר מאשר "מטרוניתא" (מלכה) שהיא משנה; הרי, שרבי שמעון בן יוחאי סובר שמקרא (תורה שבכתב) חשובה אפילו מקבלה ובודאי חשובה ממשנה, ואילו כאן יוצא שרבי שמעון בן יוחאי סובר שמשנה חשובה ממקרא ואשר ממקרא מפסיקין לקריאת שמע וממשנה לא מפסיקין. ועל ענין "מלכא" אומר רבנו הזקן במוסגר (דהינו -

בחינת "מלכא" היא "יסוד אבא" המלבש ב"זעיר אנפין", כמו שכתב האר"י ז"ל)). וגם פלפול הקושיות ותרוצים, -

שבהתאם ל"רעיא מהימנא" האמור, הם דמסטרא דרע -

מצד הרע ורוח הטומאה, -

הרי שלא רק במשניות ובהלכות עצמן - כי אם גם בפלפולים של הקושיות והתירוצים שבדינים, אשכחן ברבי שמעון בן יוחאי דעסק ביה טובא -

מוצאים אנו ברשב"י שעסק בהן רבות גם בהיותו במערה, -

למרות ששם לא היה נוגע לפסוק להלכה, ובפרט בדיני ממונות בין אדם לחברו? ואדרבה בזכות צער -

מהיותו מוחבא ב- המערה זכה לזה, כדאיתא -

כמובא בגמרא דאמר לרבי פנחס בן יאיר אכל -

על כל קושיא כ"ד פרוקי, -

תירוצים, ו -

רבי שמעון בן יוחאי אמר לו: "אלו לא ראיתני בכך כו'" -

אילו לא ראית אותי במצב זה של צער המערה לא הייתי זוכה ליכולת לענות על כל קושיא כל כך הרבה תירוצים; שכן, רק בזכות צער המערה זכה לעליונות זו בלימוד התורה, לפלפולים ולקושיות ולתירוצים, (וגם באמת, על כרחך -

מן ההכרח הרי לומר, ש עקר עסקיהם במערה היה תורת המשניות, ת"ר סדרי -

משניות, שהיה בימיהם עד רבנו הקדוש, -

שסידר המשניות בששה סדרים אך לפני זה היה אצלם שש מאות סדרים במשניות, דאלו ספר הזהר והתקונים היה יכול לגמר בב' וג' חדשים, כי בודאי לא אמר דבר אחד ב' פעמים). -

הרי שבודאי היו עסוקים כל הזמן בסדרי המשניות הרבים שהיו לפניהם, גם אמרו רבותינו ז"ל: "מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקדוש-ברוך-הוא אלא ד' אמות של הלכה בלבד". -

שד' האמות של הלכה הן במקום בית המקדש, כיצד, איפוא, יכולים לומר, בהתאם למסתבר בהשקפה ראשונה מה"רעיא מהימנא" האמור, שהלימוד בהלכות איסור והיתר וכו' הוא ענין של "עץ הדעת טוב ורע" ?

ועוד יש להפליא הפלא ופלא, -

על מה ש"חסירי מדע" לומדים פירושו של ה"רעיא מהימנא" האמור, יש להתפלא פליאה שלישית, בנוסף לשתי הפליאות האמורות: א) מצד הענין שחלק מן התורה נקרא "עץ הדעת טוב ורע". ב) מצד זה שבהתאם לכך לא היה הלימוד בדיני איסור והיתר דוחה ענין התפלה שנוסד על פי סודות הזוהר ויחודים עליונים, והרי העובדה היא, שבאלה שתורתם אומנתם, דוחה הלימוד באיסור והיתר מצות התפלה, הרי בנוסף לשתי פליאות אלו, ישנה פליאה שלישית, כפי שיפרט להלן: איך אפשר שלימות המשיח לא יצטרכו לידע הלכות איסור והיתר וטומאה וטהרה, כי איך ישחטו הקרבנות וגם חולין -

לצריכה הרגילה, אם לא ידעו הלכות דרסה וחלדה ושהיה הפוסלין השחיטה, ופגימת הסכין, -

הפוסלת את השחיטה, וכי יולד איש בטבעו שיהא שוחט -

השוחט בלי שהיה ודרסה? וגם הסכין תהיה -

בטבע, בריאה -

בלי פגם ועומדת בלי פגימה לעולם? -

וכיוון שמושלל הדבר שכך יהיה בטבע - מן ההכרח הרי לדעת ההלכות כדי שהשחיטה לא תהיה פסולה, ועוד הרבה הלכות -

הקשורות בשחיטת הקרבנות וכו', חלב ודם ושאר אסורין, וגם -

הלכות טומאת המת יהיו צריכין -

הכהנים שיקריבו הקרבנות לידע, -

לדעת, כדכתיב: -

כמו שכתוב : "הנער בן מאה שנה ימות" , -

הרי על כל פנים יהיה ענין המיתה - וצריכים הרי לדעת דיני טומאת מת, וגם -

הלכות טומאת יולדת צריך לידע, כדכתיב: -

כמו שכתוב : "הרה ויולדת יחדו" , -

יהיו בין הנגאלים בגאולת משיח, אם תלד אשה בכל יום מביאה אחת, -

כלומר, שלא יצטרכו לחכות תשעה חדשים להולדת ילד, אלא באותו יום שתתעבר, באותו יום גם תלד, ולאחר מכן יוולדו לאותה אשה עוד ילדים ביום אחר מאותה ביאה שממנה נולד הילד הראשון, אף-על-פי-כן דין איסור טמאתה לא ישתנה, -

הרי שיצטרכו לדעת דיני טומאת יולדת גם בזמן המשיח. מה שפירשנו "אם תלד אשה בכל יום", שהכוונה היא שבאותו יום שתתעבר, באותו יום תלד, הוא - כותב הרבי: "כפי' האריז"ל בלקוטי הש"ס (מילואים לתהלים להצ"צ קאפ' כ'. סד"ה גנתא) - דלא כפרש"י בשבת (ל, ב). וראה חדא"ג שם" - בהתאם לפירוש האריז"ל שמפרש מה שהגמרא אומרת בשבת (ל, ב) "עתידה אשה שתלד בכל יום", מפרש האריז"ל שהכוונה היא שזמן העיבור יהיה ביום אחד, במקום שעתה זמן העיבור הוא תשעה חדשים, כפי שהאריז"ל אומר ב"לקוטי הש"ס" (על שבת ל, ב), מובא ב"מילואים" לתהלים לה"צמח צדק" על פרק כ', ובסוף מאמר דיבור המתחיל "גנתא" (ביאורי הזוהר לה"צמח צדק" חלק ב' עמוד תתכז ואילך). ואין זה כפי שמפרש רש"י בשבת הפסוק "הרה וילדת יחדיו" (ממנו מביאה הגמרא את הראיה), שבאותו יום שתתעבר בילד חדש - באותו יום תלד ילד מעיבור קודם, וכפי שאומר שם "חדושי אגדות מהרש"א" שאי אפשר לומר שההריון והלידה של אותו ילד יהיו ביום אחד, שכן, אז אין ראיה ממה שהראה לתלמיד תרנגולת המולידה ביצים כל יום, שהרי גם בתרנגולת אין ההריון שהיא מתעברת מהזכר ולידת הביצה - באותו יום, אלא בין ההריון ללידת הביצה עוברים עשרים ואחד ימים, כמו שהגמרא אומרת בבכורות "תרנגולת לכ"א יום", מפרש רש"י שאחרי שהתרנגולת מתעברת מהזכר, משתהה הביצה להשלמתה, עשרים ואחד יום. ואילו האריז"ל אינו לומד כך פירוש הגמרא בשבת, אלא שהכוונה היא שההריון והלידה של אותו ולד הם ביום אחד. אגב, ה"צמח צדק" ב"מילואים" על תהלים (הנזכר לעיל) מביא ממדרש רבה פרשת נח (התחלת פרשה ל"ו), שכך היה לפני המבול, שבאותו יום שאשה התעברה, באותו יום גם ילדה. מה שרבנו הזקן מוסיף כאן, שזה יהיה "מביאה אחת", הכוונה מן (על ידי) ביאה אחת, על מה שישנם הרוצים לפרש, שהכוונה היא "מביאה אחת", שהיא מביאה קרבן אחד - כתב הרבי:" ?! עתה ראיתי שגם המעתיק לאנג' פי' כן! ומה זה שייך לנדו"ד? (ובפרט שזה דין גם עתה). ולדעתי הפי' "מן (ע"י) ביאה אחת" (ובזה גם מתורצת קושית החדא"ג)". - הרבי כותב אי אפשר ללמוד כך, שכן: איזו שייכות יש לכך לענינינו כאן? ובמיוחד שזה דין גם כיום (ולאו דוקא בזמן המשיח). אלא, לומד הרבי, שהכוונה היא "מביאה אחת" - מן ביאה אחת תלד ילד אחד ביום אחד, וילד שני ביום שני וכו'. והרבי מציין מהגמרא בנדה (כז, א) שמביאה אחת היתה לידה של שני ילדים כשבין לידה אחת לשניה עברו כמה וכמה ימים, כפי שהגמרא מביאה שם מקרה של שלשה חדשים שעברו בין הלידה של ילד אחד ללידה של הילד השני, למרות ששתי הלידות היו מביאה אחת. במה שרבנו הזקן מוסיף שזה יהיה מן ביאה אחת (אומר הרבי) תוקטן או תתורץ התמיה שהרי אין זה יכול להיות בכל יום, שכן אחרי לידה אחת באים הרי ימים רבים של איסור ביאה, הרי אין במילא שום לידה בכל הימים האלה שהם שבעה או ארבע עשרה פעמים יותר מאשר הימים שבהם ביאה מותרת, אך כשאומרים שזה יהיה מביאה אחת הרי מהביאה שהיתה בזמן ההיתר היו לאחר מכן כמה וכמה לידות בכמה וכמה ימים, וכפי שאכן כך הדבר בתרנגולת (מה שהגמרא מביאה דוגמה מתרנגולת), שלמרות שאחרי שנתעברה אין התרנגולת מקבלת זכר (בהתאם לרש"י בבכורות ח, ב בדיבור המתחיל "והא") אף על פי כן היא מולידה כמה וכמה ביצים בכמה וכמה ימים מן הביאה האחת של הזכר. ואין להאריך בדבר הפשוט ומפרסם הפכו בכל הש"ס ומדרשים, -

שבכל הש"ס והמדרשים מפורסם, שבזמן המשיח יצטרכו לדעת הלכות איסור והיתר, טומאה וטהרה, להיפך מהמסתבר בהשקפה ראשונה מה"רעיא מהימנא" האמור, דפריך

-

שמקשים "הלכתא למשיחא"? -

לשם מה צריכים לומר עכשיו הלכה שתהיה נוגעת רק כשמשיח יבוא? - הרי שעל כל פנים בזמן המשיח יצטרכו לדעת הלכה זו, ואליהו בא לפשט כל הספקות , ופרשה זו עתיד אליהו לדרשה כו' . ועוד אינו מובן, -

ב"רעיא מהימנא" האמור: מה שכתוב: "דלא יתפרנסון -

שלא יתפרנסו, תלמידי חכמים מעמי הארץ כו' -

שלכן "עץ הדעת טוב ורע" שהוא איסור והיתר וכו' לא ישלוט בבני ישראל, מפני שתלמידי חכמים לא יתפרנסו מעמי הארץ, ולא "מערב רב" דאכלין -

שאוכלים פסול טמא ואסור חס ושלום, [דהא גם בזמן בית שני לא היו -

תלמידי חכמים, מתפרנסין מעמי הארץ דאכלין -

שאוכלים פסול אסור חס ושלום שהרי תלמידי חכמים היו ] להם שדות וכרמים כעמי הארץ, -

ולא היו צריכים להזדקק לעמי הארץ לפרנסתם, ואפלו הכי -

ואף על פי כן, היו עוסקין בלמוד אסור והתר וטמאה וטהרה כל הזוגות -

של התנאים, שהיו בימי בית שני , והעמידו תלמידים -

בדינים אלה ובחלק זה של נגלה דתורה, לאלפים ורבבות , ולמוד -

חלק הנסתר -

שבתורה, היה בהסתר כו': -

אך באמת, כשתדקדק בלשון רעיא מהימנא דלעיל, -

רבנו הזקן מסביר להלן, שמדקדוק לשון ה"רעיא מהימנא" מובן, שלא ה דינים ולימוד התורה של איסור והיתר וכו' נקראים חלילה "עץ הדעת טוב ורע", אלא ה דברים של איסור והיתר המקבלים חיותם מן ועל יד קליפת נוגה, שהיא, קליפת נוגה, היא "עץ הדעת טוב ורע", מעורב בה טוב ורע, כפי שיסביר להלן, לשון ה"רעיא מהימנא" הוא: "ואילנא דטוב ורע דאיהו איסור והיתר כו'", -

והעץ של טוב ורע ש הוא איסור והיתר וכו', ולא אמר "תורת איסור והיתר" -

הלימוד של עניני איסור והיתר, או "הלכות איסור והיתר", -

שהן, הלימוד או ההלכות של איסור והיתר הם חלילה "עץ הדעת טוב ורע" - אלא ה"רעיא מהימנא" אומר "איסור והיתר", אלא רוצה לומר דגוף דבר האסור ודבר המותר -

עצם הדבר אודותו מדובר בדינים אלה, ש דבר זה אסור ו דבר זה מותר, הוא מאילנא דטוב ורע, -

מ"עץ הדעת טוב ורע", שהוא קליפת נוגה, -

בה מעורב טוב ורע, כמו שכתוב בעץ חיים . וזהו לשון "אסור", -

מלשון קשור, שהקליפה שורה עליו ואינו יכול לעלות למעלה -

בקדושה, כדבר המותר, -

מלשון התרה, דהיינו -

המלה "מותר" משמעותה שאינו קשור ואסור בקליפה, -

שלא יוכל לעלות למעלה, ויוכל לעלות על ידי האדם האוכלו -

את הדבר המותר, בכונה לה', -

שאוכל דבר זה כדי שיהיה לו כוח לעבוד את ה', וגם בסתם -

כשהוא אוכל אותו סתם מבלי שתהיה לו, בשעת מעשה, כוונה כדי לעבוד את ה', כל אדם העובד ה' שבכוח האכילה ההיא לומד ומתפלל לה', ונמצא שנעשה אותיות התורה והתפלה העולה לה' מכח הנברר מהמאכל ההוא, -

שאכל, החיות שבמאכל היא מקליפת "נוגה", והיא עולה לה', וזהו בחול, -

שאז מן ההכרח להזדקק לתורה ותפלה כדי שהחיות שבאותו מאכל תעלה לה', אבל בשבת שיש עליה לקליפת נוגה בעצמה עם החיצוניות שבכל העולמות, -

שהיא אז בעליה, שכן שבת היא עליית העולמות , לכן מצוה לאכל כל תענוגים בשבת -

האכילה עצמה בשבת היא מצוה, לא רק מה שבכוח האכילה ההיא הוא לומד ומתפלל, ולהרבות ב -

אכילת בשר ו -

בשתיית יין, אף שבחול -

כשהוא מחפש לאכול בשר ולשתות יין, נקרא "זולל וסובא", -

ואילו בשבת, כשהוא אוכל לשם עונג שבת, זו מצוה. על כל פנים, כל האמור הוא בדבר של "היתר" שאינו קשור בקליפה ויש בו היכולת לעלות, וכפי שמוסבר בפרק ז' שבחלק הראשון של ספר ה"תניא". מה שאין כן בדבר אסור -

שאסור לאכול אותו, שאינו יכול לעלות -

לקדושה, לא בשבת ולא בחול גם כשמתפלל ולומד בכוח ההוא, -

כלומר, דבר איסור אינו יכול לעלות לקדושה, כי הוא אסור וקשור לקליפה, אם לא שאכל לפקוח נפש -

להצלת נפשו, שהתירו רז"ל ונעשה היתר [גמור] . אבל הלמוד בתורה, אף הלכות איסור והיתר טומאה וטהרה, -

לא ה דברים עצמם שהם אסור וטמא מותר וטהור, אודותם דנות ההלכות, שהם "עץ הדעת טוב ורע", כי אם הלכות התורה שלומדים אודות דברים אלה, שהם המשניות ובריתות שבגמרא ופוסקים, -

הפוסקים הלכה למעשה, המבארים ומבררים דבריהם -

דברי המשנה והברייתות, להלכה למעשה, הן הן גופי -

עיקר ותורה שבעל-פה, שהיא -

תורה שבעל פה, היא ספירת מלכות דאצילות, כדאיתא -

כמובא בזהר הקדוש במקומות אין מספר, ובריש תקונים: -

בתחילת "תיקוני זוהר"

כתוב: "מלכות -

היא בחינת פה, תורה שבעל פה קרינן לה", -

אנו קוראים לה, ובאצילות איהו -

הוא, אור אין סוף, וגרמוהי -

הכלים והמדות שלו (הנקראים "גרמוהי"), חד בהון , -

הם דבר אחד בהם, דהינו שאור-אין-סוף ברוך-הוא מתיחד באצילות בתכלית היחוד, שהוא ורצונו וחכמתו המלבשים בדבורו שנקרא "מלכות" - הכל אחד: -

ומה שכתב האר"י ז"ל שהמשניות הן במלכות דיצירה, -

ואילו אנו אומרים כאן מהזוהר שהמשניות הן ב"מלכות ד אצילות "? רוצה לומר לבוש מלכות דיצירה שנתלבשה בה מלכות דאצילות, -

כפי ש"מלכות דאצילות" באה בהתלבשות ב"מלכות דיצירה" - שם הוא ענין המשניות שבעולם ה"יצירה", ומלכות דיצירה נקרא "שפחה" -

המשמשת וטפלה לאלה המלובשים בה, שזה לגבי מלכות דאצילות, -

דבר זה מתרץ מה שרבנו הזקן הביא לעיל מהירושלמי, פרק ראשון של מסכת ברכות, שרבי שמעון בן יוחאי סובר, שגם לקריאת שמע לא מפסיקים כי אם ממקרא ולא ממשנה שהיא למעלה ממקרא, והרי סתירה לכך ממה שרבי שמעון בן יוחאי עצמו אומר ב"רעיא מהימנא" שמשנה היא שפחה ומקרא - מלכא? אלא, כפי הנאמר כאן, אין בכך שום סתירה, שכן מה שהוא אומר שמשנה היא שפחה - הרי זה כפי שהיא באה בהתלבשות ב"מלכות דיצירה", אך כפי שמשנה היא בעצם - היא ב"מלכות דאצילות", וכך גם במקרא ישנו הבדל בין כפי שהוא בעצם לבין כפי שהוא בא בהתלבשות, ובלשון רבנו הזקן: ומלכות דבריאה נקרא "אמה". -

שלמעלה מ"שפחה", ותדע, -

ראיה שקיים הבדל בין כפי שזה בעצם לבין כפי שזה בא בהתלבשות, ממה שכתב האר"י ז"ל דמקרא דהינו תורה שבכתב הוא בעשיה, והרי מפרש בזהר ובכתבי האריז"ל מקומות אין מספר, שהיא -

ספירת תפארת, שהוא "זעיר אנפין" -

מדות, דאצילות? -

הרי שהוא גם למעלה מ"מלכות דאצילות", כיצד, איפוא, אומרים שהוא ב"עשיה"? אלא -

כשאומרים שמקרא הוא ב"עשיה", הכוונה היא שמתלבשת בעשיה. וכן הוא בהדיא -

במפורש, בספר הכונות, שמקרא ומשנה ותלמוד וקבלה כלם באצילות, אלא שמקרא מתלבש עד עשיה, -

שכן, במקרא - תורה שבכתב - העיקר הוא ענין האותיות, ואותיות הן הרי ענין של "עשי"', נכתבות בדיו על הקלף, ומשנה -

מתלבשת, עד היצירה, -

שכן, משנה היא הענין של הלכות - כשר ופסול וכו' - שבאות מחסד וגבורה, הרי זו התלבשות ב"יצירה", שעולם היצירה הוא עולם המדות, "שית ספירין מקננין ביצירה", ותלמוד -

מתלבש, בבריאה. -

והנה, כשהמלכות דאצילות מתלבשת בקליפת נוגה, כדי לברר הניצוצות שנפלו בחטא אדם הראשון, וגם -

לברר הרפ"ח -

288 ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים -

בקבלה ובחסידות מוסבר בפרוטרוט ענין שבירת הכלים ונפילת הניצוצות מצד ענין השבירה, אזי גם המלכות דאצילות נקרא בשם "עץ הדעת טוב ורע" לגבי -

ובהשוואה ל- "זעיר אנפין" דאצילות, שאינו יורד שם, ו -

"ז"א" נקרא "עץ חיים". והנה, התלבשות המלכות בקלפת נגה הוא סוד גלות השכינה - "אשר שלט האדם -

של קליפה, באדם -

של קדושה, כו'". -

כמובא לעיל, באגרת הקודש סימן כ"ה מ"ספר הגלגולים" על שליטת הקליפה בזמן הגלות, שזה "לרע לו", להעלאת ניצוצי הקדושה מאדם בליעל של קליפה. להלן, יתרץ רבנו הזקן מה שהקשה על דברי ה"רעיא מהימנא" שבפרשת נשא, שבזמן ש"עץ הדעת טוב ורע" שולט מתפרנסים תלמידי חכמים, המשולים לשבתות ולימים טובים, רק ממה שעמי הארץ נותנים להם ואשר לכן הם מתעסקים בדיני איסור והיתר וכו', ועל כך שאל ממה שתלמידי חכמים, בזמן בית שני, היה להם שדות וכרמים משלהם כמו שהיה לעמי הארץ, ואף על פי כן היה עיקר התעסקותם בדיני איסור והיתר וכו'? יסביר רבנו הזקן, שהכוונה היא, שבזמן שליטת "עץ הדעת טוב ורע", בזמן הגלות, כשהשכינה משפיעה לחיצונים, שהם בקליפת "נוגה", ומהתמצית בלבד מתפרנסים תלמידי חכמים, ואז עסקם של תלמיד חכמים הוא בדיני איסור והיתר, טומאה וטהרה, כדי לברר את הבירורים, לברר את המותר והטהור מהאסור והטמא, דבר שבא על ידי הפלפול והעיון בהלכות אלו. וכפי שיסביר להלן, זה גם מסיר את ההעלם וההסתר, שיהיה פסק הלכה ברור ובהיר. ובלשון רבנו הזקן: וזהו שכתוב ברעיא מהימנא: -

מפרשת נשא, כאמור לעיל, "ובזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא כו' אינון כו'", -

ובזמן ש"עץ הדעת טוב ורע" שולט כו', יש לתלמידי חכמים, המשולים לשבתות ולימים טובים, רק ממה שעמי הארץ נותנים להם, דהיינו בזמן גלות השכינה ש -

השכינה, משפעת לחיצונים שהם בקליפת נוגה, שהערב רב יונקים משם, ומתמציתן נזונין תלמידי חכמים בגלות, ואז -

בזמן של גלות השכינה, עיקר עבודת האדם ועיקר עסק התורה והמצות הוא לברר הניצוצות כנודע מהאריז"ל, לכן עיקר עניין הלימוד הוא בעיון ופלפול הלכה, באיסור והיתר טומאה וטהרה, לברר המותר והטהור מהאסור והטמא, -

שמבררים ומבהירים זאת על ידי עיון ופלפול הלכה בחכמה בינה ודעת, -

בשלשת כוחות השכל המבהירים את ההלכה, כנודע ד"אוריתא מחכמה נפקת" , ובחכמה דייקא אתברירו , -

כידוע, שתורה באה מחכמה, ועל ידי חכמה דוקא מתבררים הניצוצות, וכשם שבירור ההלכה, שתהיה הלכה ברורה ובהירה, בא על ידי חכמה ושכל, כך גם בירור ה ניצוצות הוא על ידי ענין החכמה, והיינו -

מה שאומרים שב"חכמה אתברירו", שבירור הניצוצות הוא על ידי חכמה, הכוונה ל- חכמה עלאה -

עליונה, דאצילות, המלבשת במלכות דאצילות, סוד תורה שבעל-פה (בסוד "אבא יסד ברתא"), המלבשת במלכות דיצירה, (וסוד) [סוד] המשניות ובריתות, המלבשות בקליפת נוגה -

בדברים שהם אסור ומותר, טמא וטהור, שכנגד עולם היצירה, ששם מתחיל -

ענין "עץ הדעת טוב ורע", בחינת הדעת [נסח אחר: הרע] שבנוגה -

שבעולם ה"יצירה", קליפת "נוגה" היא מחצה על מחצה, מחצית טוב ומחצית רע, [נסח אחר: והבריתות, המלבשות בקליפת נוגה שכנגד עולם העשיה, ששם מתחיל בחינת הרע שבנוגה], -

שבעולם ה"עשיה", קליפה "נוגה" היא רובה רע ומיעוטה טוב, כנודע -

כידוע, מהאריז"ל.

והמשכיל יבין ענין פלא גדול מזה מאד, מה נעשה בשמים ממעל על ידי עיון וברור הלכה פסוקה מן הגמרא ופוסקים

ראשונים ואחרונים, מה שהיה בהעלם דבר קודם העיון הלז, -

לפני שהתעמק בלימוד הגמרא, היתה ההלכה הפסוקה מוסתרת ולא ידועה, כי על ידי זה -

על ידי התעמקותו בזה ובירורו את ההלכה, מעלה הלכה זו מהקליפות שהיו מעלימים ומכסים אותה, -

את ההלכה, שלא היתה ידועה כלל, או שלא היתה מובנת היטב בטעמה , -

לא הבינו היטב טעם ההלכה - ועל ידי עיונו ובירורו מבינים כעת את הטעם, שהטעם

הוא סוד הספירה חכמה עלאה, -

חכמה עליונה, שנפלו ממנה ניצוצין בקליפות בשבירת הכלים, והם -

הניצוצות של חכמה - הטעם, שם בבחינת גלות, שהקליפות שולטים עליהם ומעלימים חכמת התורה מעליונים ותחתונים. -

מהנבראים שבעולמות העליונים כמו נשמות ומלאכים, ומבני האדם כאן למטה. וזהו שכתוב ברעיא מהימנא, -

מפרשת נשא, כנזכר לעיל בתחילת האגרת, שהקושיא -

המקשה להבנת ענין בתורה, היא מסטרא דרע. -

והנה, העליונים -

הנשמות והמלאכים הנמצאים בעולמות העליונים יותר, אין בהם כוח לברר ולהעלות -

הניצוצות מהשבירה שבקליפת נוגה, אלא התחתונים לבד, -

הנשמות הנמצאות למטה בעולם זה בגוף - יש בהם הכוח לברר הניצוצות, לפי שהם מלבשים בגוף חמרי -

הנקרא "משכא דחויא" -

עור של נחש, מקליפת נוגה, -

כמובא בפרק ל"א בחלק הראשון של ספר ה"תניא" (מהזוהר ), וכפי שביארנו שם, ש"חויא" (נחש) נקראים "שלש הקליפות הטמאות", והגוף שהוא קליפת נוגה נקרא "משכא דחויא", העור והלבוש של הנחש, וכפי שענין זה מוסבר בפרוטרוט במאמר דיבור המתחיל "ותפקחנה" מכ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" ב"ספר החקירה" עמוד 136, והם -

הנשמות שבגופים כאן למטה, מתישים כוחה -

של הקליפה, בשבירת התאוות, ואתכפיא -

ונכנעת סטרא אחרא, ו"יתפרדו כל פועלי און". -

כלשון הפסוק בתהלים . ולכן, דוקא הן - הנשמות שלמטה בגוף - יש בכוחן לברר ולהעלות מהקליפות, יש בכוחן להעלות חכמת התורה שהקליפות מסתירות. ולכן באים העליונים -

הנשמות שבעולמות העליונים, לשמע חידושי תורה מהתחתונים , -

מה שהנשמות כאן למטה מחדשות, מה שמחדשים ומגלים תעלומות החכמה שהיו כבושים בגולה עד עתה. -

עד שהנשמה שבגוף חידשה וביררה את ההלכה או את טעמה וחידושה בתורה, וכל איש ישראל יוכל לגלות תעלומות חכמה (לגלות) ולחדש שכל חדש, הן בהלכות, הן באגדות, -

בחלק האגדה שבתורה, הן בנגלה, -

של תורה, הן בנסתר , -

של תורה; כפי בחינת שרש נשמתו, -

בכל אחד מחלקי התורה האמורים. ומחוייב בדבר, -

לחדש חידושי תורה ולגלות תעלומות חכמה, להשלים נשמתו בהעלאת כל הניצוצות שנפלו לחלקה ולגורלה, -

שנשמה זו תעלה ניצוצות אלה, כנודע . (וכל דברי תורה, ובפרט דבר הלכה, היא ניצוץ מהשכינה, שהיא היא דבר ה', כדאיתא -

כמובא בגמרא : "דבר ה' - זו הלכה", סוד מלכות דאצילות המלבשת לחכמה דאצילות, ומלבשים במלכות דיצירה, וירדו בקליפת נוגה בשבירת הכלים). -

הרי שדברי תורה בכלל, ו"דבר ה"', הלכה, בפרט, הם בגלות בקליפה (המסתירה עליהם), והאדם המחדש חידוש בתורה או מתרץ קושיא ומברר את ההלכה לאשורה - מברר ומעלה ניצוץ השכינה מתוך הקליפה. וזהו שאמרו בגמרא : "כל העוסק בתורה, אמר הקדוש-ברוך-הוא: מעלה אני עליו כאלו פדאני ואת בני מבין האמות העולם". -

אבל בצאת השכינה מקליפת נוגה [נסח אחר: מהקליפות] אחר שישלם ברור הניצוצות, ויפרד הרע -  של הקליפות, מהטוב -  של קדושה, ו"יתפרדו כל פועלי און", ולא שלטא אילנא דטוב ורע -  ולא ישלוט "עץ הדעת טוב ורע", שהוא, כאמור לעיל, קליפת "נוגה" השולטת בזמן הגלות, בצאת הטוב ממנה -  שכן, השליטה שיש לה כיום, היא מצד החלק הטוב שבה, ואילו כשחלק הטוב יצא ויתברר ממנה - לא תהיה השליטה בידה יותר, אזי לא יהיה עסק התורה והמצות לברר ברורין, -  כפי שהדבר עתה, כי אם ליחד יחודים עליונים יותר, -  למעלה מהיחודים הנעשים על ידי לימוד תורה וקיום מצוות כעת, להמשיך אורות עליונים יותר מהאצילות , כמו שכתב האר"י ז"ל. והכל -  כל האמור ייעשה, על ידי פנימיות התורה, -  חלק הנסתר שבתורה, לקים המצות בכונות עליונות שמכונות לאורות עליונים כו'. -  הכוונות באות כדי להמשיך אורות עליונים ביותר, כי שרש המצות הוא למעלה מעלה באין-סוף ברוך-הוא -  שלמעלה מ"אצילות". (ומה שאמרו רז"ל  ד"מצות בטלות לעתיד לבא", הינו ב -  זמן שאחרי תחית המתים, אבל לימות המשיח קדם תחית המתים - אין בטלים) ויצטיינו בהמשכת המשכות גבוהות יותר מאשר ההמשכות הנמשכות כעת על ידי המצוות, ולכן יהיה גם עקר עסק התורה גם כן בפנימיות המצות וטעמיהם הנסתרים. -  ביחודים העליונים הנעשים על ידי המצוות, ובטעמים מדוע על ידי אופן זה דוקא של קיום המצוות ממשיכים אורות עליונים ויחודים עליונים. אבל הנגלות -  הענינים של נגלה דתורה, יהיו גלוים וידועים לכל איש ישראל בידיעה בתחלה -  מבלי שיצטרכו להתייגע להגיע לאותה ידיעה, בלי שכחה, ואין צריך -  ולא יצטרך האיש הישראלי לעסוק בהם, אלא לערב רב שלא יזכו למטעם מאילנא דחיי, -  לטעום מעץ החיים, שהוא פנימיות התורה והמצוה, -  וכיוון שהם לא יזכו לטעום מפנימיות התורה - לכן וצריכים -  ויצטרכו לעסק [בתורה] במשנה, -  כדי, להתיש כח הסטרא אחרא הדבוק בהם (על ידי עסק התורה ( בכתב יד ליתא)), -  הם יצטרכו להחליש את הכוח של סטרא אחרא, שלא תשלט בהם להחטיאם, כדכתיב: -  כמו שכתוב: "והחוטא בן מאה שנה יקלל", שיהיו חוטאים מערב רב. -  הרי שגם אז יהיו חוטאים, והם ה"ערב רב" שסטרא אחרא דבוקה בהם, ולכן יהיו הם זקוקים לאמצעים להחלשת הסטרא אחרא שלא תביא אותם לידי חטא. ולא רק כדי להחליש את הסטרא אחרא יהיו צריכים להזדקק לנגלה דתורה, כי אם - וגם למעשה יהיו צריכים לפרטי הלכות אסור וטמאה יותר מישראל, שלא יארע להם -  לבני ישראל, פסול וטמאה ואסור, "כי לא יאנה כו'". -  לצדיק כל און" - וכך יהיו אז כל ישראל בגלוי ובפועל במדריגת צדיק, וגם אפשר וקרוב הדבר -  לומר, שידעו מפנימיות התורה כל גופי התורה הנגלית, כמו אברהם אבינו עליו השלום, -  שידע מפנימיות התורה כל הענינים של נגלה דתורה, שכן, הגמרא הרי אומרת שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה, והרי ישנם ענינים בתורה ובמצוות שלא היה שייך שיהיו אז בגשמיות, כמו למשל תפילין שכתוב בהם ענין יציאת (מגלות) מצרים וכדומה, אלא, קיום המצוות של אברהם אבינו היה בפנימיות וברוחניות (כפי שמסביר רבנו הזקן ב"תורה אור" וב"לקוטי תורה" - הרי שידע כל עניני התורה מפנימיות התורה, וכך ידעו זאת כל ישראל בזמן המשיח. ולכן אין צריכים -  לא יצטרכו, לעסק בהם -  בהלכות איסור והיתר, טומאה וטהרה, כלל. מה שאין כן בזמן בית שני -  למרות שלא התפרנסו מעמי הארץ, שכן היה להם משלהם שדות וכרמים, בכל זאת היו צריכים לעסק -  בדינים אלה, גם כי -  למרות שהעסק בזה היה לא בשביל -  לדעת הלכה למעשה בלבד, אלא שזהו עקר עבודה להתיש כח הסטרא אחרא, ולהעלות ניצוצי הקדשה על ידי התורה והעבודה, כמו שנתבאר במקום אחר. ואחר הדברים והאמת, יובן היטב בתוספת באור הרעיא מהימנא דלעיל, במה שאמר "אילנא דטוב ורע כו'", -  שזה איסור והיתר וכו', רוצה לומר קליפת נוגה, שהוא עולם הזה העקר, -  ב"הערות ותיקונים בדרך אפשר" (בסוף ספר ה"תניא") מציין הרבי, שצריך לומר "עיקר עולם הזה", או "עולם הזה בעיקר", כלומר, שקליפת "נוגה" היא העיקר של עולם הזה, כפי שעולם זה הוא לפני ביאת המשיח, שאז שולטת קליפת "נוגה", זו השליטה של "עץ הדעת טוב ורע", ואילו לאחרי ביאת המשיח, תתבטל שליטתה של קליפת "נוגה", והעבודה אז לא תהיה בירור הניצוצות, כי אם הענין של יחודים עליונים. כמו שכתוב בעץ חיים, ודי למבין: