אגרת כ"ה

כה. תוכנה של אגרת הקודש, סימן כ"ה, הוא ביאור על תורה של הבעל שם טוב, שנדפסה בספר "צוואת הריב"ש" (סימן ק"כ בהוצאת קה"ת משנת תשל"ה), בה מדובר איך כל דבר הוא התפשטות מהקדוש ברוך הוא באמצעות המדות אהבה ויראה, אלא שיכול להיות שהאהבה או היראה הן בגלות וכו'.

בהמשך כתוב שם, שכך הדבר גם כשהוא שומע מישהו מדבר בשעה שהוא מתפלל, יחשוב לעצמו "לשם מה הביא אותי הקדוש ברוך הוא כאן שהלז ידבר בשעת תפילתי, הרי זה הכל בהשגחה פרטית", אלא, הדיבור הוא השכינה והיא (השכינה) "שרתה" (כך כתוב שם ה לשון, אך כפי שיסביר רבנו הזקן (באגרת זו) הלשון המתאימה היא לא "שרתה" כי אם "נתלבשה") בפיו של אותו אדם, כדי שאתחזק בעבודת התפלה, ובפרט (כתוב שם להלן) אם המדבר הוא גוי או קטן, הרי יוצא שהשכינה צמצמה עצמה כביכול בסוג אדם כזה, צריך הדבר בודאי להביא אותו לזירוז יתר בעבודתו.

כפי הנראה, התנכלו מנגדי תורת החסידות למאמר זה של הבעל שם טוב האומר שהשכינה שרתה בגוי המדבר בשעה שיהודי מתפלל - הדבר היה קשה בעיניהם, לומר ענין של השראה (או אפילו התלבשות) של שכינה בגוי וכו'.

ענין זה בא רבנו הזקן להסביר באגרת זו, בהקדמת ביאור מאמר רבותינו ז"ל "כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה" - שעל יהודי לדעת שכל דבר הוא מהקדוש ברוך הוא, וכשהלז הכה אותו או דיבר דיבורים העלולים להביאו לידי כעס, התלבשה בזה הארה מהשכינה המחיה כל נברא כולל גם אותו אדם, בשעת מעשה, כשהכה אותו או כשדיבר אותם דיבורים.

וכפי שהוא מביא ראיה על כך ממה שאמר דוד המלך כששמעי בן גרא קילל אותו: "ה' אמר לו קלל", שלמרות שאין אנו מוצאים שהקדוש ברוך הוא יאמר זאת לשמעי, אך הרי כיוון שרוח פיו יתברך החיה בשעת מעשה את שמעי ונתן לו הכוח לדבר אותם דיבורים, הוא קורא לכך "ה' אמר לו קלל", וכפי שרבנו הזקן מסביר בפרוטרוט ענין התלבשות הארת השכינה גם בקליפות וכו'.

מה שאין רבנו הזקן מביא מאמרו של הבעל שם טוב והקושיא האמורה שהקשו עליו - אפשר אולי לומר, על דרך מה שאנו מוצאים בסיפורי מאסרו של רבנו הזקן, שמסר נפשו בפועל ממש שלא להיות נפרד חס ושלום מתנועה של הבעל שם טוב, אף לא לשעה קלה ואף לא למראית עין, כך גם בעניננו, שרבנו הזקן נזהר גם שלא להזכיר ענין של קושיא על תורת הבעל שם טוב, אלא הוא מסביר את הענין, ובמילא מתורצת הקושיא שהקשו על כך.

להבין

אמרי בינה, -

בהבנה של תורה, על דרך הלשון במשלי, ועל דרך מאמר הגמרא: "אל"ף-בי"ת - אלף בינה", מפרש רש"י: למוד תורה, מה שכתוב בספר הנקרא "צואת ריב"ש", -

צוואתו של רבי ישראל בעל שם (טוב) - כך נקרא הספר, הגם שבאמת אינה צואתו כלל, ו -

הבעל שם טוב, לא ציוה כלל לפני פטירתו, רק -

הענינים שבספר, הם לקוטי אמרותיו הטהורות -

על דרך "טהורה היא" הנאמר לגבי הנשמה, המציין מדריגת הנשמה שב"אצילות"; "טהורה" מלשון "כעצם השמים לטוהר", שלקטו לקוטי בתר לקוטי, -

כלומר, שלא אחד ליקט את הדברים, אלא היו כמה וכמה שלקטו אימרות מתורת הבעל שם טוב. "לקוטי בתר לקוטי" הוא לשון במסכת תענית, ולא ידעו לכון הלשון על מתכנתו, -

שתבטא במדויק תוכן הענין, כפי שיסביר להלן, שהבעל שם טוב היה אומר תורתו בשפת אידיש, ואילו התורות שבספר "צוואת הריב"ש" לשונן לשון הקודש, אך המכון הוא אמת לאמיתו. -

וזאת מתחיל רבנו הזקן להסביר המאמר המובא ב"צוואת הריב"ש" סימן ק"כ: והוא, -

המאמר יוסבר, בהקדים מאמר רז"ל: "כל הכועס כאלו עובד עכו"ם וכו'", והטעם -

מדוע הכועס הוא כאילו עובד עבודה זרה, מובן ליודעי בינה, לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה; -

בהקדוש ברוך הוא והשגחתו, שהיא השגחה פרטית על כל נברא ונברא, כי אלו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו -

הדיבורים או המעשים שהביאו אותו לידי כעס - שהם באו מהקדוש ברוך הוא, לא היה בכעס כלל. -

על מי שדיבר אותם דיבורים או עשה אותם מעשים. ואף שבן-אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו, ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רע בחירתו -

שבחר לעשות מעשים רעים אלה, לקללו או להכותו וכו', אי אפשר הרי, לכאורה, לומר שהוא לא אשם, מפני שהוא שליח בלבד של הקדוש ברוך הוא והשגחתו; וראיה לדבר, שהרי הוא מחוייב בדיני אדם ובדיני שמים? אף-על-פי-כן, על הנזק כבר נגזר מן השמים, -

שיינזק באותו נזק, ואם אותו אדם לא היה עושה זאת מפני שלא היה רוצה לבחור בבחירתו להרע להניזק, הרי את הנזק היה הניזק מקבל בין כה וכה, שכן: והרבה שלוחים למקום. -

לבצע גזירה שנגזרה. כל הענין המדובר כאן, הוא על דרך המכילתא (שמביא רש"י) על הפסוק: "והאלקים אנה לידו", שזהו מה שכתוב: "מרשעים יצא רשע", שלמרות שנגזר על הניזק לקבל אותו נזק - מסבב הקדוש ברוך הוא שאותו אדם מסויים יהיה המזיק שיזיק לניזק. אך, שם מדובר בשוגג, מה שאין כן כשהדבר הוא במזיד, כשהמזיק עושה זאת בבחירתו, ואם הוא לא היה עושה זאת, הרי (כפי שהגמרא אומרת במסכת תענית) הרבה שלוחים למקום לבצע על ידם את הגזירה. על כל פנים, מוכח מהאמור, שאין לניזק להיות בכעס על האדם שהזיק לו וכדומה, שכן לא הוא היה הסיבה על מה שאירע לו, הסיבה היא גזר הדין מן השמים, להלן יאמר רבנו הזקן יתירה מזו, שלא זו בלבד כשכבר היה גזר הדין, דבר הנותן את האפשרות הכללית שהניזק יוכל להרע לו - אלא אפילו הרעיון להרע לזולת והכוח שיש לו בשעת מעשה לעשות זאת, הרי הכוח לרעיון זה בא מהקדוש ברוך הוא (אלא מובן הדבר שאותו אדם שהוא בעל בחירה, היה יכול לדחות מחשבה זו ולא לעשות אותו מעשה), אך כעסו הוא הרי לא מפני שמרגיז אותו ש הניזק בחר בבחירתו להרע לו, אלא מרגיז אותו למה הוא הזיק לו, וזאת מפני שחסרה לו האמונה שהסיבה להיזקו היא גזר מן השמים ולא בחירתו הרעה של הניזק. ובלשון רבנו הזקן: ולא עוד, -

מה שהגזירה מן השמים נתנה את הרשות והאפשרות הכללית שהוא יינזק, אלא אפלו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו -

הרי ב אותו זמן ממש, מתלבש בו -

במזיק, כח ה' ורוח פיו יתברך המחיהו ומקימו, וכמו שכתוב: "כי ה' אמר לו קלל", -

דוד אומר זאת, שהקדוש ברוך הוא אמר לשמעי בן גרא לקלל את דוד, והיכן אמר -

הקדוש ברוך הוא לשמעי? -

היכן מוצאים אנו שהקדוש ברוך הוא יאמר לשמעי לקלל את דוד? אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו -

לקלל את דוד, ירדה מאת ה', -

הקדוש ברוך הוא סיבב הסיבות שתעלה בלבו ובמוחו של שמעי מחשבה זו, ו"רוח פיו" -

של הקדוש ברוך הוא, המחיה כל צבאם -

(וזהו "כי ה' אמר לו" - בעת ההיא ממש -

כשדיבר אותם דיבורים, "קלל" את דוד, -

בכך שבשעת מעשה החיה אותו ונתן לו הכוח לדבר אותם דיבורים, "ומי יאמר לו וגו'". -

וכנודע מה שכתב הבעל-שם-טוב ז"ל על פסוק: "לעולם ה' דברך נצב בשמים", -

הסביר הבעל שם טוב פסוק זה באריכות ובביאור והפיץ את הנקודה המובאת במדרש תהלים (כמובא לעיל - "שער היחוד והאמונה" פרק א'), שצרוף אותיות שנבראו בהן השמים, שהוא מאמר: "יהי רקיע כו'" -

בתוך המים", שממאמר זה נבראו השמים, הן -

אותיותיו של מאמר זה, נצבות ועומדות מלובשות בשמים לעולם להחיותם ולקימם. -

וכפי שמוסבר בפרוטרוט ב"שער היחוד והאמונה" פרק א' ופרק ב' - שכך הדבר בכל הנבראים. ולא כהפילוסופים שכופרים בהשגחה פרטית, -

בהשגחתו הפרטית של הקדוש ברוך הוא על כל נברא ונוצר, והם סוברים שלמרות שהעולם נברא מהקדוש ברוך הוא ואינו קדמון, אך אין הקדוש ברוך הוא משגיח על הנבראים, שכן, ומדמין בדמיונם הכוזב את מעשה ה', "עשה שמים וארץ", למעשה אנוש ותחבולותיו; -

למעשים שאדם עושה מגולם (מחתיכת זהב או כסף וכדומה) כלי, ולתחבולותיו שמערבב חומרים שונים ועושה מהם כלי, כי כאשר יצא לצורף כלי - שוב אין הכלי צריך לידי הצורף, שאף שידיו -

של הנפח, מסלקות הימנו -

מהכלי, הוא -

הכלי, קיים מעצמו. -

בלי עזרתו של הנפח; כך הדבר, חושבים הם, בבריאת שמים וארץ, שאחרי שהקדוש ברוך הוא ברא אותם, אין הם זקוקים יותר חס ושלום להקדוש ברוך הוא, ולכן הם כופרים בהשגחה פרטית - שעל הקדוש ברוך הוא להשגיח תמיד על הנבראים, וטח מראות עיניהם, -

עיניהם דבוקות מלראות, ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו, שהוא יש מיש -

מדבר שכבר קיים יוצר האדם "יש" שני, כמו למשל מחתיכת כסף, שהחומר שלו כבר ישנו, יוצר האדם כלי, הרי שאת הכסף הוא לא היה צריך לייצר, שכן זה כבר היה קיים, רק שמשנה הצורה והתמונה, -

מצורת חומר הכסף הוא מייצר דמותו וצורתו של הכלי; הרי, כיוון שלא יצר שום דבר חדש, שכן הדבר היה קיים כבר, ואף תבניתו של הכלי שהוא יצר מהכסף, איננה חידוש נוסף בכסף, שכן לכסף יש מלכתחילה ה"עלוליות" (האפשרות) לעשות ממנו כלי, שהרי הכסף נברא כך, שיכולים לכופפו בכל צורה שהיא, הרי שהאדם לא חידש בכך שום דבר, לכן אין הכלי, לאחר יצירתו, זקוק לידי האדם שיצר אותו, - אין הפילוסופים רואים את ההבדל בין מעשה אדם אלה, למעשה שמים וארץ, שהוא יש מאין. -

לפני בריאת שמים וארץ, לא היה קיים שום דבר, ועם בריאתם, נתהוה "יש", דבר שהוא חדש לגמרי שלא היה קיים לפני זה כלל, ואז, כשנוצר דבר חדש (יסביר רבנו הזקן להלן) מן ההכרח שהכוח שיצר את הדבר החדש, יהיה בו ויחדש אותו תמיד, שאילולא כך היה הדבר החדש מתבטל. על כל פנים, הרי בריאת שמים וארץ היא "יש מאין", והוא פלא גדול יותר מקריעת ים-סוף על דרך משל, אשר הוליך ה' -

את הים, ברוח קדים עזה כל הלילה -

הכוח האלקי שבקע את הים התלבש ברוח מזרחית עזה, ויבקעו המים, -

ונצבו כחומה, ואלו פסק הרוח כרגע - היו המים חוזרים ונגרים במורד כדרכם וטבעם, ולא קמו כחומה, -

ב"שער היחוד והאמונה" הוא מוסיף שזה "בלי ספק", כלומר, שאין שום מקום לחשוב שהמים היו נשארים ניצבים כחומה אחרי שהרוח היתה פוסקת לרגע, אלא הם היו בודאי חוזרים לטבעם לזרום במורד, אף שטבע זה במים -

להיות ניגרים במורד, הוא גם כן נברא ומחדש יש מאין, -

שבמקום שלפני זה היה "אין", לא היה טבע כזה, נוצר "יש", נוצר טבע כזה. כלומר, בהתאם לפירושו של הרבי, טבע זה במים, שהם זורמים במורד ואינם ניצבים במקום כחומה, טבע זה עצמו הוא נברא "יש מאין" במים. כלומר, נוסף על שהמים עצמם נבראו "יש מאין" - נברא ב תוך המים הטבע להיות זורמים ולא לעמוד במקום כחומה; הרי, כשבאה הרוח העזה והשפיעה במים להיות ניצבים כחומה, מה היה על הרוח לפעול במים? - לא היה על הרוח ליצור דבר חדש, "יש" מ"אין", אלא היה עליה לשנות "יש" אחד ל"יש" שני, לשנות את טבע המים מלהיות זורמים ומתנועעים, ל"יש" אחר של טבע, להיות ניצבים כחומה, ובכל זאת, כיוון שיש בכך משום חידוש במים להיות ניצבים כחומה - מן ההכרח שאותו כוח שפעל את החידוש, הרוח שעשתה את המים ניצבים, יברא את החידוש כל רגע, ומשרק פוסק כוח זה - מתבטל החידוש, הרי זה מוכיח שגם בחידוש של "יש מיש" מן ההכרח שעל הכוח המחדש להיות ולפעול תמיד את החידוש. אלא, על כך שהטבע במים להיות ניגרים במורד הוא נברא "יש מאין" - מביא רבנו הזקן ראיה להלן, שאין זה ענין עצמי במים, שנאמר שאם ישנו נברא (דבר שנברא), שזהו מים, מן ההכרח שיזרום במילא במורד, כמו למשל שנאמר שמה שנברא "תופס מקום" הוא ענין עצמי בנברא, ואין זה צריך להיבראות במיוחד "יש מאין", אלא עם יצירת הנברא הוא במילא באופן שהוא "תופס מקום"; אך זרימת המים איננה כך - שכן, ישנם הרי נבראים שהטבע שלהם אינו כך, הטבע שלהם הוא אחר לגמרי, הם עומדים, כמו למשל חומת אבנים שעומדת - ואינה זקוקה לדבר מן החוץ שיחזיק אותה, ובלשון רבנו הזקן: שהרי חומת אבנים נצבת מעצמה בלי רוח, רק שטבע המים אינו כן. -

ואם יש בטבע המים שלא להיות עומדים אלא להיות זורמים במורד, הרי טבע זה הוא דבר נברא "יש מאין" בתוך המים. מה, איפוא, היה על הכוח האלקי שהתלבש ברוח, לפעול? - הוא לא היה צריך לפעול "יש מאין", ליצור דבר חדש לגמרי שלא היה לפני זה בנבראים, היה עליו רק לשנות "יש" אחד ל"יש" אחר (מטבע הזרימה לטבע היציבות כחומה), ובכל זאת זה פלא גדול, "חידוש", שאנו מבינים שעל הכוח המחדש - הכוח שפעל חידוש זה - לפעול ת מיד בחידוש, אחרת יתבטל החידוש מיד, הרי כל שכן וקל וחומר, יסביר להלן רבנו הזקן, שבחידוש של "יש מאין", כפי שהדבר ביצירת כל הנבראים - בודאי שמן ההכרח שעל הכוח המחדש - הכוח האלקי שברא את הדבר - לפעול תמיד את החידוש, שהדבר יהיה "יש", ולא לחזור מיד כבתחילה ל"אין". הרי שגם בהתאם להשוואה המדומה שמדמים הפילוסופים מעשה שמים וארץ למעשה אדם שבכוחו ליצור רק "יש מיש" - הרי גם ב"יש מיש" - באופן שצריך להיות חידוש, שינוי מ"יש" אחד ל"יש" אחר (כמו מטבע המים לזרום במורד לטבע של להיות עומדים כחומה) מן ההכרח שעל הכוח המחדש לפעול תמיד, הרי זה מחייב, שהכוח האלקי שיצר את הנברא מן ההכרח שיהיה תמיד בנברא. הרי שנוסף על השקר שבהשוואתם מעשה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו, הם טועים גם בכך שהם חושבים שאין זה מן ההכרח שהכוח המחדש יעמוד תמיד בדבר המחודש, ואם כאן, שהחידוש הוא רק בשינוי "יש" אחד ל"יש" שני - מן ההכרח שהכוח המחדש יעמוד ויפעל תמיד בדבר המחודש - וכל שכן וקל וחמר בבריאת יש מאין, שהיא למעלה מהטבע, והפלא ופלא יותר מקריעת ים-סוף, הרי על אחת כמה וכמה שבהסתלקות חס ושלום כח הבורא יש מאין מן הנברא - ישוב הנברא לאין ואפס ממש, אלא צריך להיות כח הפועל -

הכוח היוצר ופועל את הנברא, בנפעל -

בנברא, תמיד, להחיותו ולקימו, ובחינה זו -

של כוח הבורא העומד תמיד בנברא להחיותו ולקיימו, הוא "דבר ה'" ו"רוח פיו" שבעשרה מאמרות שבהן נברא העולם, -

"דבר ה'" שבעשרה מאמרות הבורא את הנברא, עומד תמיד בנברא, שמעשרה המאמרות באים צירופי אותיות הדיבור המרכיבות את "דבר ה"' הבורא כל נברא, כפי שהוא אומר ב"שער היחוד והאמונה" בפרק א', שגם הנבראים שאינם נזכרים בעשרה המאמרות נמשך להם חיות מעשרה המאמרות על ידי צירופי האותיות השונים ועל ידי חילופים ותמורות של האותיות (שאות אחת מחליפה אות שניה וכו'), ואפלו ארץ הלזו הגשמית ובחינת דומם שבה -

שעפר יש בו הרי גם כוח הצומח להצמיח צמחים, וצמיחה היא הרי ענין שנראה בו חיות לצמוח מקטן לגדול, ואילו הדומם שבעפר, שלא נראה בו שום ענין של חיות, אפילו לא חיות של צמיחה מקטן לגדול חיותן וקיומן הוא "דבר ה'" מי' מאמרות המלבש בהן ומקימן להיות דומם ו"יש" מ"אין", ולא יחזרו לאין ואפס ממש כשהיו. -

לפני שנבראו מ"אין" ל"יש". וזהו שכתב האר"י ז"ל, שגם בדומם, כאבנים ועפר ומים, -

שלא נראה בהם לכאורה שום חיות, יש בהם בחינת נפש וחיות רוחניית. -

והנה, נודע ליודעי חן, -

ליודעי חכמה נסתרה (תורת הקבלה), כי "דבר ה'" -

המהוה ומחיה את הנבראים, בחינת זו באלקות נקרא בשם "שכינה" בלשון רז"ל, -

בש"ס ומדרשים וכדומה, ו -

היא נקראת "אמא תתאה" -

ה"אמא התחתונה", ו"מטרוניתא" -

מלכה, בלשון הזהר, ובפרט -

בזהר, בריש -

בתחילת פרשת וארא, -

דף כב, ב. - שם מובא משל על הבחינה דרכה הקדוש ברוך הוא מדבר - מבת מלך, "מטרוניתא", לפי ש -

"דבר ה"', שוכן ומתלבש בנבראים להחיותם, -

ולכן הוא נקרא "שכינה", מלשון "שוכן", ו"אימא תתאה" ו"מטרוניתא", המתייחסים לבחינה שהיא "אמא" ו"מלכה" המחיה את ילדיה ואת החוסים בקרבה, ובלשון המקבלים נקרא בשם "מלכות", על שם "דבר מלך שלטון", כי המלך מנהיג מלכותו בדבורו, ועוד טעמים אחרים ידועים ליודעי חן. -

ח כמה נ סתרה (תורת הקבלה). ומודעת זאת, -

וידוע הדבר, כי -

בבחינת "מלכות", דבר ה', ישנן דרגות רבות, שכן, יש בחינת ומדרגת "מלכות דאצילות", -

ספירת ה"מלכות" של עולם ה"אצילות", ובחינת "מלכות דבריאה" -

ספירת ה"מלכות" של עולם ה"בריאה", וכו'. -

הרי שבבחינת "דבר ה"' ישנן דרגות רבות, ופרוש "מלכות דאצילות", הוא "דבר ה'" המחיה ומהוה נשמות הגדולות שהן מבחינת אצילות, כמו נשמת אדם הראשון, שנאמר בו: "ויפח באפיו כו'", -

נשמת חיים" - כלומר שהקדוש ברוך הוא נפח נשמה זו בבחינת "אצילות", וכמו נשמות האבות והנביאים וכיוצא בהן -

ורבנו הזקן מפרש במה מתבטא מעלתם של הנביאים - (שהיו מרכבה לה' ממש, ובטלים ממש במציאות אליו, -

אל הקדוש ברוך הוא, כמאמר רז"ל: שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. -

כלומר, ביטולו של משה היה גדול כל כך, שנבואתו אינה נחשבת כאילו הוא המדבר מה שהקדוש ברוך הוא מצווה עליו לדבר, אלא שמלכתחילה מדבר הקדוש ברוך הוא עצמו באמצעות גרונו של משה, וכן כל הנביאים ובעלי רוח הקדש, היה קול ודבור העליון מתלבש בקולם ודבורם ממש, כמו שכתב האר"י ז"ל). ו"מלכות דבריאה", הוא "דבר ה'" המחיה ומהוה הנשמות והמלאכים שבעולם הבריאה, שאין מעלתם -

ומדריגתם, כמעלת -

ומדריגת האצילות וכו'. -

ש"מלכות" של עולם ה"יצירה" היא ה"דבר ה"' המהוה ומחיה את הנוצרים של עולם ה"יצירה", ו"מלכות דעשיה", -

בחינת ה"מלכות" של עולם ה"עשיה", הוא "דבר ה'" המחיה ומהוה את עולם הזה בכללו, עד יסוד העפר, ו -

כן המים אשר מתחת לארץ -

(אלא שבארצות האמות -  בחוץ לארץ, החיות -  מ"דבר ה"' המחיה שם את העולם, הוא על ידי התלבשות שרים החיצונים הממנים על ע' אמות. דהינו, שיורד ניצוץ מ"דבר ה'", הנקרא בשם "מלכות דעשיה", -  שמ"דבר ה"' עצמו בא ניצוץ בלבד, ומאיר על השרים -  המלאכים, של מעלה בבחינת מקיף מלמעלה, -  והוא מפרש שוב אך אינו מתלבש בהם ממש, אלא נמשך להם חיות מהארה זו שמאיר עליהם מלמעלה בבחינת מקיף. ומהשרים -  מהמלאכים, נשפע חיות לאמות, ולבהמות חיות ועופות שבארצותיהם, -  בחוץ לארץ; כלומר, בתחילה נשפעת החיות באומות עצמן, "מין המדבר", ולאחר מכן בבהמות וכדומה, מין החי, ו למין הדומם, לארץ הגשמית, ולשמים הגשמיים שהם הגלגלים  (אלא -  קיים הבדל בין הנבראים עצמם, ששמים וארץ ובהמות וחיות ועופות טהורים - נשפעים -  מקבלים שפעם וחיותם מקליפת נוגה, ו בעלי החיים הטמאים ונפשות האמות -  מקבלים חיותם משאר קליפות). -  כמוסבר באריכות בחלק א' של ספר ה"תניא" פרק ו', ההבדל בין "קליפת נוגה" המעורבת טוב ורע, לבין שאר "ג' קליפות הטמאות" שכולן רע. והנה, שמים וארץ וכל אשר בהם בארצות האמות - כלם כלא ממש חשיבי -  נחשבים ככלום, לגבי השרים -  המלאכים, שהם חיותם וקיומם, והשרים כלא ממש חשיבי -  נחשבים ככלום ממש, לגבי החיות הנמשך להם מהניצוץ מ"דבר ה'" המאיר עליהם מלמעלה. -  באופן של "מקיף", ואף-על-פי-כן, החיות הנמשך לתוכם -  במלאכים ובשרים העליונים, מהארה זו הוא בבחינת גלות בתוכם, שלכן נקראים -  השרים של הגוים, בשם "אלקים אחרים", וקרו ליה: "אלהא דאלהיא" , -  והם קוראים להקדוש ברוך הוא האלוקה של האלקויות (כלומר שגם הם נחשבים, לעצמם, כ"אלקים"), שגם הם, הן בחינת אלקות. -  בהרגשתם ובישותם. ולכן -  כיוון שהחיות של אומות העולם (וכל אשר ברשותם) היא מההארה האלקית המאירה בשרים העליונים, במילא הם אכן מקבלים חיותם מהם, ולכן הגוים הנשפעים מהם -  מהשרים העליונים, הם עובדי עבודה זרה ממש, עד עת קץ, -  של הגאולה העתידה, שיבלע המות והסטרא אחרא, -  הקליפות, ו"אז אהפך אל עמים כו' לקרא כלם בשם ה'" . -  רבנו הזקן חוזר כאן למה שהסביר שהניצוץ האלקי המחיה את השרים העליונים, ודרכם את העובדים עבודה זרה, הוא בגלות, ואומר: ו החיותם של עובדי עבודה זרה על ידי החיות האלקית, נקרא גם כן בשם "גלות השכינה", מאחר שחיות זה אשר בבחינת "גלות" בתוכם, -  כפי שהוסבר לעיל, הוא מהארה הנמשכת להם מהניצוץ מ"דבר ה'" הנקרא בשם "שכינה" -  כאמור לעיל ש"דבר ה"' נקרא "שכינה" בלשון רבותינו ז"ל. ברם, מתעוררת השאלה: אם כך, הרי שענין הגלות היה תמיד, מאז בריאת העולם עם כל הדברים הטמאים שבו? - מסביר רבנו הזקן בחצאי עיגול: (וגלות זה -  הנגרמת בגין חיותן של הקליפות על ידי ניצוץ מ"דבר ה"', נמשך מחטא עץ הדעת ואילך, -  כידוע, שעל ידי חטא עץ הדעת נמשכה חיות לקליפות שלא היתה להם לפני החטא, אך - והוא בחינת אחורים לבד דקדשה. -  כלומר, הניצוץ הנמשך אז לשרים הוא מבחינת "אחוריים" בלבד, מהצד התחתון והחיצוני של קדושה ואלקות, אך כשגלו ישראל לבין האמות, ואחיזת ישראל ושרשם הוא בבחינת פנים העליונים -  הפנימיות של הקדוש ברוך הוא, הנה זו היא גלות שלמה, -  שכן, גם הפנימיות של אלקות נמשכה בשרים של האומות; כמוסבר בפרוטרוט לעיל ב"אגרת התשובה" פרק ו', עיין שם, ועל זה אמרו רז"ל : "גלו לאדום - שכינה עמהם")):

והנה, אף כי "ה' אחד ושמו אחד" , דהיינו -

ששמו הוא דבורו ו"רוח פיו" המכנה בזהר הקדוש

בשם "שמו" הוא יחיד ומיחד - אף-על-פי-כן, ההארה והמשכת החיות הנמשכת מ"רוח פיו" יתברך מתחלקת לד' מדרגות שונות, שהן ד' עולמות: אצילות, בריאה, יצירה עשיה. והשינוי -

בין ארבע המדריגות, הוא מחמת צמצומים ומסכים (רבים), לצמצם האור והחיות ולהסתירו, שלא יהא מאיר כל כך בעולם הבריאה כמו -

שהוא מאיר בעולם האצילות, ובעולם היצירה הוא -

הוא והחיות מוסתרים על ידי צמצומים ומסכים יותר וכו'. -

ויותר מכך בעולם ה"עשייה"; אבל -

למרות כל האמור, אין שום שינוי חס ושלום -

על ידי הצמצומים והמסכים, בעצמות השכינה, שהיא "דבר ה'" ו"רוח פיו". וגם בבחינת ההארה והמשכת החיות, -

הנמשכת מ"דבר ה"', הנה ההארה שבאצילות בוקעת המסך ומתלבשת בבריאה, וכן מבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה, ולכן אור-אין- סוף ברוך-הוא שבאצילות הוא גם כן בעשיה -

ויתירה מזו ובעולם הזה החומרי, על ידי התלבשותו -

והנה, נפש האדם, -

היהודי, ידוע לכל שהיא כלולה מי' ספירות: חכמה בינה דעת וכו'. -

כמבואר ב"תניא" חלק א' פרק ג', ואף שכלן -

כל עשר הכוחות שכנגד עשר הספירות, באים מ"רוח פיו" יתברך, כדכתיב: -

כמו שכתוב: "ויפח באפיו כו'", -

נשמת חיים", הלשון "ויפח" מורה שהנשמה באה מהרוח והחיות הפנימיים שנופחים מבפנים, כמוסבר בפרוטרוט ב"תניא" חלק א' פרק ב' וחלק ג' פרק ה', מכל מקום -

יש קשר בין כל אחד מעשרה הכוחות לבין כל אחת מעשר הספירות שלמעלה, דרך פרט - חכמה-בינה-דעת שבנפשו הן דוגמא לחכמה-בינה-דעת שבי' ספירות, -

שלמעלה, המכונות בשם "אבא" ו"אמא"; -

כמו שכתוב בזוהר שחכמה דאצילות נקראת "אבא", ו"בינה" נקראת "אימא", וספירת ה"דעת" נכללת בשתיהן, כפי המוסבר בחסידות, ומדות אהבה ויראה וכו' שבנפשו -

של יהודי - הן דוגמא למדות שבי' ספירות, -

דאצילות, הנקראות בשם "זעיר אנפין"; וכח הדבור שבנפשו דוגמא לדבור העליון, הנקרא בשם "מלכות" ו"שכינה", -

כפי שהוסבר לעיל. ולכן -

כיוון שדיבורו של יהודי הוא דוגמא לדיבור שלמעלה, לשכינה, כשמדבר דברי תורה - מעורר דבור העליון ליחד השכינה, ומשום הכי קיימא לן

-

והנה, -

כשם שבקדושה ישנם עשר הספירות ועשרה כוחות הנפש האלקית, כך גם "זה לעמת זה", -

עשה האלקים", שכנגד כל ענין בקדושה ישנה דוגמה בצד הנגדי, ב"סטרא אחרא", יש עשרה כתרי דמסאבותא , -

עשרה כתרים מן הטומאה, כשם שישנן עשר ספירות בקדושה, ומהן נמשכות נפשות האמות, גם כן כלולות מעשר בחינות אלו ממש. ומודעת זאת בארץ, -

וידוע הדבר על פני תבל, מה שכתוב בספר הגלגולים

על פסוק : "אשר שלט האדם באדם לרע לו", שהוא סוד גלות השכינה בתוך הקלפות, להחיותם ולהשליטם בזמן הגלות, -

זו משמעות "אשר שלט האדם באדם", שאדם בליעל שמהקליפה שולט באדם שמהקדושה, אבל הוא "לרע לו" וכו'. -

כפי המוסבר ב"ספר הגלגולים" שם, שזה כדי לברר ניצוצי הקדושה מהקליפה. ולכן האמות היו שולטין על ישראל, להיות נפשות האמות -

באות מהקלפות אשר השכינה מתלבשת בבחינת גלות בתוכם. -

כדי שהן תהיינה השולטות. ורבנו הזקן מסכם: והנה, אף שזה -

אופן התלבשות השכינה בגלות בתוך הקליפות, צריך באור רחב איך ומה, מכל מקום האמת כן הוא. אלא שאף-על-פי-כן, אין הקלפות והאמות יונקים ומקבלים חיות אלא מהארה הנמשכת להם מבחינת אחורים דקדשה, כמאן דשדי בתר כתפיה, -

כמי שמשליך אל מאחורי כתפו (כפי המוסבר ב"תניא" חלק א' פרק כ"ב), ואף גם זאת -

דבר זה עצמו בא על ידי צמצומים ומסכים רבים ועצומים, עד שנתלבשה הארה זו בחמריות עולם הזה, ומשפעת לאמות עשר וכבוד וכל תענוגים גשמיים. מה שאין כן ישראל, יונקים -

חיותם, מבחינת פנים העליונים, -

ואחר הדברים האלה הגלויים וידועים לכל, נחזור לעניין ראשון, -

אודותו מדובר באגרת זו, בענין הכעס שהוא כעובד עבודה זרה, והינו במילי דעלמא, -

בעניני העולם, כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" , -

ומכיוון שהכל בידי הקדוש ברוך הוא, הרי שאין מה לכעוס, מה שאין כן בעניני יראת שמים יש מקום לענין הכעס, ולכן במילי דשמיא לאפרושי מאיסורא

-

כשמדובר בענינים של יהדות ויראת שמים, להפריש יהודי מלעשות איסור, לא שייך האי טעמא דאמרן, -

לא שייך הטעם שנאמר לעיל, בעניני העולם, שהם בידיו של הקדוש ברוך הוא, אשר לכן אין מה לכעוס על מי שגרם לו את הנזק וכדומה, וכמו שכתוב : "ויקצף משה", והינו משום -

מפני, כי ה' הקרה לפניו מצוה זו, לאפרושי מאיסורא, -

לפרוש מאיסור, כדי לזכותו: -

ההיפך ממש מכפי שהדבר לגבי נזק בעניני העולם, כפי המוסבר לעיל.

אך זהו -

כל זה מדובר, כשיש בידו למחות -

ולהניא את חברו בקצפו וכעסו על חברו; -

אז מותר לו לכעוס בענינים של יהדות ויראת שמים, כפי שהיה הדבר במשה רבנו, אבל כשאין בידו למחות, כגון -

כמו למשל, נכרי -

גוי, המדבר ומבלבלו בתפלתו, אם כן -

מתעוררת השאלה, מה זאת עשה ה' לו, -

שגוי יפריע לו בתפלתו, אין זאת כי אם כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו, בעמק הלב ובכונה גדולה כל כך, עד שלא ישמע דבורי הנכרי. -

שכן, הוא יהיה כל כך שקוע בתפלתו, שאין הוא שומע כלל את הנעשה סביבו. אך שלמדרגה זו צריך התעוררות רבה ועצומה. ועצה היעוצה להתעוררות זו, היא מ -

ההתבוננות ב- ענין זה עצמו, כשישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה כביכול, "ותרד פלאים" , להתלבש ניצוץ מהארתה -

בתוך הקליפות, אשר היא בבחינת גלות בתוך הקליפות דרך כלל להחיותם, -

באופן כללי הארה זו היא בגלות בתוך הקליפות, כדי להחיותן, ועתה הפעם ניצוץ הארתה מתלבש בבחינת גלות דרך פרט בדבור נכרי זה, המדבר דברים המבלבלים עבודת ה', היא כונת התפלה, -

שברצון הגוי להפריע לתפלה זו, וכמו שנתבאר לעיל, כי "זה לעמת זה וכו'", -

עשה אלקים, ודבור העליון מתלבש בדבור התחתון וכו', -

כלומר בחינת הדיבור שלמעלה מתלבשת בדרגה תחתונה בדיבור, ועל ידי השתלשלות היא יורדת עד להחיות את הקליפות, וזהו ממש "אשר שלט האדם באדם לרע לו" -

כלומר, במקרה זה, שהגוי יש בו, בבחינת גלות, ניצוץ של קדושה, מנצל את הניצוץ להפריע ליהודי בתפלתו, הרי זה ממש כפי שקליפה שולטת בקדושה, וזאת כדי להוסיף חיות בקדושה, להתפלל ביתר כוונה. הרי בשעה שאדם יתבונן בירידה הגדולה והנפלאה של השכינה בגלות, שהיא במיוחד בענין זה עצמו של הגוי המפריע לו בתפלתו - יעורר דבר זה עצמו את האדם להתפלל ביתר כוונה, שתהיה כבר גאולת השכינה ובלשון רבנו הזקן: דהינו שעל ידי זה -

על ידי ההתבוננות בכל האמור, מתעורר האדם להתפלל יותר בכונה מעומקא דליבא, -

מעומק הלב, עד שלא ישמע דבוריו. -

של הגוי. מכל האמור מוסברים דברי הבעל שם טוב ב"צוואת הריב"ש", שהגוי המדבר בשעת תפלתו של יהודי ומפריע לו בכך, הרי השכינה היא בהתלבשות בזה - שכן, לכל דבר בעולם יש ניצוץ של קדושה, והוא במצב של גלות בתוך הגוי, ויתירה מזו - יש בכך מכוון חיובי, להביא את היהודי להתבוננות בגלות השכינה ולתפלה ביתר כוונה. ומה שכתב המלקט -

של "צוואת הריב"ש", "שרתה" -

שהשכינה "שרתה" בגוי, לא ידע לכון הלשון בדקדוק, כי הבעל-שם-טוב ז"ל היה אומר דברי תורה בלשון אחר ולא בלשון הקדש, -

במילא מלקט התורות בלשון הקודש כתב רק את התוכן ולא את לשונו של הבעל שם טוב, והוא טעה בביטוי הנכון של תיאור האופן איך השכינה בגלות בתוך הגוי, ורצה לומר "נתלבשה", -

לא "שרתה" שמשמעותה ענין של גילוי שכינה, כי אם "נתלבשה", והינו בבחינת גלות. -

ולא גילוי. וזהו -

מה שכתוב שם: "ובפרט אם הוא נכרי כו'", -

שלפי הפירוש שהכוונה היא להשראת השכינה, מדוע שתהיה השראת השכינה בגוי המדבר ומפריע ליהודי בתפלתו, יותר מאשר ביהודי? - אלא שאז -

בגוי, היא -

השכינה, בחינת גלות ביותר. ואין לתמה אם ניצוץ מן הארת שכינה נקרא -

ב"צוואת הריב"ש", בשם "שכינה", דהא אשכחן -

שהרי מוצאים אנו, שאפלו מלאך נברא -

לא ניצוץ של השכינה, נקרא בשם ה' בפרשת וירא -

בפסוק : "ויאמר אד' אל נא תעבור מעל עבדיך", לפרוש הרמב"ן, -

שאברהם אמר כך לאחד המלאכים שבאו אליו, וכמו שכתוב : "ותקרא -

הגר, שם ה' הדבר אליה וכו'", -

שם כתוב במפורש, בפסוקים שלפני זה, שמדובר אודות מלאך. וכהאי גונא טובא. -

וכמדומה לי, -

כותב רבנו הזקן, שתפיסתם -

וקושייתם על "צוואת הריב"ש", אינה מצד דקדוק הלשון, -

"שרתה", אלא מעיקר ענין התלבשות השכינה בקליפות, שאין להם אמונה במה שכתב האר"י ז"ל בספר הגלגולים , -

אודות התלבשות השכינה גם בקליפות. אי אפשר לומר שמה שאין הם סוברים מהתלבשות השכינה בגוי תואם למה שהאריז"ל כותב אודות התלבשות השכינה בקליפות, מפני שהאריז"ל דן בקליפות "רוחניות", ואילו כאן מדובר אודות גוי גשמי בעולם הזה - שאם ירצו לחלק בין קלפות הרוחניים לעובדי גלולים הגשמיים -

חלוקה זו אין לה בסיס, שהרי אין לך גשמי כעפר הארץ, ואף על פי כן -

כתוב ב"קבלה", מתלבשת בו מלכות דמלכות ד -

עולם עשיה ובתוכה מלכות דיצירה כו', -

"מלכות דבריאה" ו"מלכות דאצילות", וכנזכר לעיל. ואם -

קשה להם לומר שהשכינה מתלבשת בגוי, משום טמאת נפשות הנכרים, הרי נפשותיהם מזווג זו"ן -

ז"א ומלכות, דקלפות הרוחניים, כמו שכתוב בכתבי האר"י ז"ל, נמצא -

הרי, שהרוחניים -

הקליפות הרוחניות, הן מקור טמאתם. -

ובאשר לקליפות הרוחניות הרי סוברים הם ש יכולה להיות בהן התלבשות השכינה - מדוע, איפוא, אי אפשר שיהיה כך בנפשות אומות העולם? אך באמת צריך באור רחב, איך הוא התלבשות זו, -

שהשכינה מתלבשת בקליפות, גם בקליפות הרוחניות וגם באומות העולם למטה, אבל לא עלינו -

על מגלי תורת החסידות, הבעל שם טוב, המגיד ורבנו הזקן, תלונתם -

וטענותיהם, כי אם על כתבי האר"י ז"ל. -

שם כתוב ענין התלבשות השכינה בקליפות. ואל יחשדני שומע, שאני בעיני שהבנתי דברי האר"י ז"ל להפשיטן מגשמיותן; כי לא באתי רק לפרש דברי הבעל-שם-טוב ז"ל ותלמידיו על פי קבלת האר"י ז"ל. בשגם -

וגם יתירה מזו, שהאמת היא שענין זה -

שהקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום ובכל מדריגה, גם בדרגות הנמוכות ביותר, אינו מחכמת הקבלה ומ"הנסתרת לה' אלקינו" , כי אם מ"הנגלת לנו ולבנינו", להאמין אמונה שלמה במקרא מלא שדבר הכתוב : "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, נאם ה'", שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. -

שהקדוש ברוך הוא מלא ונמצא גם בשמים וגם בארץ, גם בענינים הרוחניים וגם בענינים הגשמיים, וגם היא אמונה פשוטה -

מקובלת בסתם כללות ישראל, ומסורה בידם מאבותיהם הקדושים שהלכו בתמימות -

באמונה תמימה, עם ה', בלי לחקר בשכל אנושי -

להבין ענין האלקות אשר הוא למעלה מהשכל עד אין קץ, לידע -

בשכל, איך הוא "מלא כל הארץ". רק שחדשים מקרוב באו לחקר -

בשכל, בחקירה זו, -

איך אלקות מלאה בכל העולם, ואי אפשר לקרב להם אל השכל אלא דוקא על פי הקדמות לקוחות מכתבי האר"י ז"ל, מפשטות מגשמיותן, וכפי ששמעתי מרבותי נשמתם עדן. -

מהבעל שם טוב, מהרב המגיד ותלמידיהם, אך אי אפשר לבאר זה היטב במכתב, כי אם מפה לאזן שומעת, ליחידי סגלה ולשרידים אשר ה' קורא , כדכתיב: -

כמו שכתוב : "ומבקשי הוי' יבינו כל", ומכלל הן אתה שומע כו' . -

לאו, שאלה שאינם דורשים את ה' אינם יכולים להבין, שכן להבין ענינים אלה יכולים רק אלה שדורשים את ה', להבין אלקות שנתגלתה בפנימיות התורה בכלל ובאה בהשגה באופן של "יתפרנסון"

בתורת החסידות.

הנה, אתם ראיתם -

כותב רבנו הזקן למנגדי תורת החסידות, פרוש מאמר אחד מספרים הידועים, -

של תורת החסידות, לדוגמא ולאות, כי גם כל המאמרים התמוהים -

ושמקשים עליהם קושיות, יש להם פרוש ובאור היטב ליודעי חן. -

ח כמה נ סתרה (תורת הקבלה). אך לא יקוו מעלתם -

פונה רבנו הזקן אליהם בכבוד, אלי לבאר להם הכל במכתב, כי היא מלאכה כבדה ומרבה, ואי אפשר בשום אפן, רק אם תרצו שלחו מכם אחד ומיחד שבעדה, ופה אל פה אדבר בו אם ירצה ה', וה' יהיה עם פי בהטיפי, ו"יהיו לרצון אמרי פי":