כז. כפי המצויין בהקדמה לאגרת הקודש זו (סימן כז), כתב רבנו הזקן אגרת זו אל חסידים אחרי הסתלקות רבי מענדעלע מויטבסק (מהורודוק) זכרונו לברכה, בתור "אגרת תנחומים" לנחם את החסידים, וסיים את האגרת בקריאה של התעוררות אל החסידים אודות צדקה בכלל ואודות החזקת משפחת רבי מענדעלע מויטבסק בפרט.
באגרת זו מנחם רבנו הזקן את החסידים שקבלו מהצדיק, גם ברוחניות, בענינים של תורה ועבודה, וגם בגשמיות, על ידי ברכותיו ועצותיו - שצדיק אחרי הסתלקותו נמצא עדיין בעולם זה (והוא מביא מהזוהר, שזה עוד יותר מאשר לפני זה כשהיה בחיים חיותו בעולם זה), וביכולת התלמידים לקבל ממנו ברוחניות בענינים של תורה ועבודה - יותר מאשר לפני ההסתלקות; וכן גם בגשמיות מגינים הצדיקים על העולם ה זה אחרי הסתלקותם יותר מאשר לפני הסתלקותם.
מה שכתב -
רבנו הזקן ל -
חסידים, יושבי ארץ הקדש תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, לנחמם בכפלים לתושיה, על פטירת הרב הגאון והמפרסם איש אלקים קדוש, נר ישראל עמוד הימני פטיש החזק, מורנו הרב מנחם מנדל נשמתו עדן. אהובי אחי ורעי אשר -
יקרים לי כנפשי כו', -
בהתאם למובא ב"לקוטי הגהות" על "תניא", הכוונה ב"אהוביי" - על דרך לשון המדרש "לא זז מחבבה עד שקראה בתי", כבת החביבה על אביה במיוחד, "אחיי" - על דרך "לא זז מחבבה עד שקראת אחותי", אהבה שהיא אחוואית, "ורעיי" - על דרך "לא זז מחבבה עד שקראה אחותי", כאהבתה של אם, ו"אשר כנפשי" - על דרך "קראה בשמו" - האהבה כפי שהיא לנפש העצמית, ו"כו"' הכוונה יותר מאשר הנפש העצמית, המוסב על יחידה שבנפש, ה' עליהם יחיו, חיים עד העולם, -
בהתאם לפירוש האמור ב"לקוטי הגהות" מוסב "ה' עליהם יחיו" על מקיפים - עליהם, ו"חיים עד העולם" היינו המשכת המקיף בפנימי, וצאצאיהם אתם זרע אמת ברוכי ה' המה מעתה ועד עולם. אחרי דרישת שלומם כמשפט לאוהבי שמו, באתי לדבר על לב נדכאים הנאנחים והנאנקים, -
מתוך צער על הסתלקות הצדיק רבי מענדעלע, ולנחמם בכפליים לתושיה, אשר שמעה אזני -
מה ששמע רבנו הזקן מאחרים, ותבן לה, על מאמר רז"ל ד"שבק חיים לכל חי" -
שהשאיר חיים לכל החיים, כשצדיק מסתלק אומרים עליו שהשאיר חיים לכל החיים, שבפשטות הכוונה היא, שאחרים נשארו בחיים כשהוא עזב את העולם, ברם, לא ברור, לפי זה, הלשון "שבק", שהרי את החיים של האחרים לא הוא זה שהשאיר להם?! יסביר רבנו הזקן להלן, שלשון חכמינו ז"ל מדוייקת, שכן הכוונה היא אכן שהוא השאיר מחייו לאחרים, שהרי מה הם החיים של צדיק - אין הם חיים בשריים, כי אם חיים רוחניים של אמונה, יראת א' ואהבת ה', בהן כתוב הלשון "חיים", ובשעה שצדיק עוזב את העולם הוא משאיר מאמונתו, יראתו ואהבתו, לכל מקושריו, שיכולים לקבל יותר מאשר כשנשמתו היתה בגוף, כי "צדיק באמונתו יחיה", -
הרי שלגבי אמונה משתמשים בלשון "חיים", וב"יראת ה' -
כתוב: לחיים", -
שיראת ה' נותנת חיים, וברשפי אש שלהבת אהבתו -
להקדוש ברוך הוא, שזה יותר מאשר מחיים, לכל בהן -
להכניס בהם חיי רוחו [נסח אחר: ונשמתו] -
שהוא מכניס בהם לא רק רוחו כי אם גם נשמתו, "רוח" יש לה יותר שייכות לתלמידים המקבלים מרוחו, כפי שיאמר רבנו הזקן להלן, אלא כפי המובא ב"לקוטי הגהות" שמן הסתם בבן הרי המועבר אליו כולל גם נשמה, למרות שבתלמיד אחר הרי זה רוח בלבד, כל ימי חלדו, -
הוא מכניס את רוחו בענינים של אמונה, יראה ואהבה, ויהי בהעלות ה' רוחו, -
בשעת הסתלקותו של הצדיק, ונשמתו אליו -
אל הקדוש ברוך הוא, יאסף, ויעלה בעלוי אחר עלוי עד רום המעלות - שבק -
הוא משאיר אז, חיי רוחו, "פעלתו אשר עבד בה" לפנים בישראל, -
שהשפיע בהם ברוחו הענינים של אמונה, יראת ה' ואהבת ה'. "לפנים" יכולה להיות משמעותה גם ה פנימיות, מה שהשפיע בהם ענינים אלה בפנימיות, פעולת צדיק לחיים -
שעבודת הצדיק היא בשביל החיים, לתת להם חיים, הרי הוא משאיר זאת לכל חי, היא נפש כל חי -
בחיים של תורה ומצוות, הקשורה בנפשו בחבלי עבותות אהבה רבה ואהבת עולם, -
אהבה גדולה ואהבת נצח, בל תמוט לנצח, אשר מי האיש החפץ חיים, -
המחפש לדבקה בה' חיים - בעבודתו -
של הצדיק, תדבק נפשו, והיתה -
ותהיה צרורה בצרור החיים את ה', בחיי רוח אפנו -
כמו האויר שאדם שואף על ידי נחיריו, שעל ידי זה הוא חי, אשר אמרנו בצילו נחיה בגוים, -
כלומר, בחינת חי' שבנשמה שלמעלה מבחינת נשמה, וזה נותן חיות עליונה יותר בבחינת מקיף, שבחיות זו יכולים לעבור את הקשיים של הענינים הלא-יהודיים (ענינים שאינם קדושה), אשר שבק לנו, בכל אחד ואחד כפי בחינת התקשרותו באמת, -
לצדיק, ואהבתו, -
לצדיק, אהבת אמת הטהורה, -
אהבה אמיתית טהורה, מקרב איש ולב עמק, -
בהתאם לכך, הרי כפי מדת התקשרותו אל הצדיק וכפי מדת האמת והטוהר של אהבתו לצדיק, משאיר לו הצדיק מרוחו והשפעה בענינים של אמונה, יראה ואהבה, כי "כמים הפנים וכו'", -
לב האדם לאדם", כשיש לו אהבה לצדיק, הרי משתקף ויוצר אהבה מהצדיק אליו, ורוח -
רוח האהבה שיש לו לצדיק, איתי -
מביאה רוח -
אל הצדיק, ואמשיך -
וממשיכה רוח, -
שהיא גבוהה בהרבה, ורוחו -
של הצדיק, עומדת בקרבנו ממש, -
רוחו של הצדיק עומדת ומשפיעה בפנימיות בנו - מקושריו, כי בראותו ילדיו -
תלמידים נקראים "בנים", מעשה ידיו בקרבו יקדישו שמו יתברך, אשר יתגדל ויתקדש, כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו, ונלכה בארחותיו נצח סלה ועד. -
הרבי מציין, בקשר ל"הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו", לעיין בזוהר חלק ב' (רטו, א) ובזוהר חלק ג' (ס"פ קדושים), שם דן הזוהר בהבדל שבין "דרך" ל"אורח", ש"דרך" היינו דרך סלולה ש כבר סלל הצדיק שכולם יכולים ללכת בה, ו"אורח" היינו דרכים חדשות ונתיבים הנוצרים כעת, מותאמים לפי אופן עבודתו של כל אחד, וכן - לעיין ב"לקוטי תורה" שיר השירים (יב, ב). ומה שרבנו הזקן מדבר בענין חיי הצדיק בשלשה ענינים אלה, אמונה, יראה ואהבה, דוקא - הוא מפני (כפי שהוא מביא ב"אגרת הקודש" סימן א') שהן ה"זרועות" המחזיקות את כל הגוף, הרי שהן היסוד והעיקר בעבודת ה'.וזה שכתוב בזהר הקדוש דצדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי, -
צדיק שנפטר נמצא בכל העולמות יותר מאשר בחייו, שלכאורה, נכון הדבר רק בעולמות עליונים, שם הוא נמצא יותר כשהוא עולה לשם, אך, בעולם התחתון הזה - כיצד הוא נמצא שם יותר אחרי פטירתו והסתלקותו? - דהיינו שגם בזה העולם המעשה - "היום לעשותם" -
ש"היום" בעולם הזה, הוא עיקר ענין המעשה - קיום המצוות בפועל, כפי שהגמרא אומרת: "היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם", שבעולם הזה הוא עיקר ענין המעשה, ואילו הענינים של קיבול שכר או כמו קיבול שכר - הם "למחר", בעולם הבא. על כל פנים העולם הזה הוא עולם המעשה - הרי גם בעולם המעשה אשתכח יתיר, -
נמצא הצדיק שנפטר במדה מרובה יותר, ובתלמידים שעליהם השפיע ומשפיע, הכוונה היא, שגם בעולם המעשה שלהם, לא רק בעבודתם הרוחנית של אמונה, יראה ואהבה, נמצא הצדיק והשפעתו במדה מרובה יותר מאשר לפני פטירתו, אלא גם בעולם המעשה שלהם, בענינים של מעשה - תשובה ומעשים טובים - הוא נמצא במדה מרובה יותר, שהם מקבלים יותר השפעה, כי המעשה -
של תלמידיו ומקושריו, (גדול) [גדל] והולך, גדולי גדולין, מן "אור זרוע לצדיק" ב"שדה אשר ברכו ה'", -
על דרך הנאמר בספר בראשית, שהכוונה היא על גן עדן. בהתאם לביאור שלהלן על אגרת זו, הכוונה היא לאור הנמשך ומאיר ב"מלכות דאצילות", הנקראת "שדה אשר ברכו ה"', שבה נמשך מ"ז"א דאצילות" המשכת יתר, מצד עליית התורה והעבודה של הצדיק, ומכך באים הרהורי התשובה והמעשים טובים בתלמידים, וזה נקרא "גידולי גידולין", המאיר לארץ וחוצות, -
בארץ ישראל ובחוץ לארץ, וגם אנחנו אלה פה היום כלנו חיים בדרכיו - "דרך הקדש יקרא לה". -
לא רק דרך של קדושה, כי אם דרך של "קדש" שלמעלה מ"קדוש" בוי"ו. על כל פנים יוצא שהצדיק והשפעתו נמצאים אחרי הסתלקותו גם בעולם המעשה ובמדה מרובה יותר. זאת בעבודת ה' במלי דשמיא; -
בענינים רוחניים, שהתלמידים יכולים לקבל מהצדיק אחרי הסתלקותו יותר מאשר לפני הסתלקותו. ובמלי דעלמא -
בענינים והשפעות גשמיים שהצדיק ממשיך, בפרוש אתמר -
נאמר במפורש בזהר הקדוש, דצדיקיא מגנין על עלמא, -
שהצדיקים מגינים על העולם, ובמיתתהון יתיר מבחייהון, -
ואחרי הסתלקותם - במדה מרובה יותר מאשר בחייהם בעולם זה, ואלמלא צלותא דצדיקיא בההוא עלמא -
ולולא תפלתם של הצדיקים בעולם ההוא, לא אתקיים עלמא רגעא חדא. -
לא היה העולם הזה מתקיים אפילו רגע אחד, הרי שהצדיקים מגינים על העולם הזה בענינים הגשמיים, אחרי הסתלקותם, במדה מרובה יותר מאשר בחייהם בעולם זה, וכל הקרוב קרוב אל משכן ה' -
לצדיק, בחייו - קודם לברכה: -
הבאה על ידי ומן הצדיק.
באור על הנ"ל:רבנו הזקן מסביר בעצמו משמעותה העמוקה יותר של אגרת זו (סימן כ"ז): איתא בזהר הקדוש, דצדיקא דאתפטר - אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי כו'. -
כתוב בזוהר הקדוש, צדיק שנפטר נמצא בכל העולמות יותר מאשר בחייו. וצריך להבין, תינח בעולמות עליונים אשתכח יתיר בעלותו שמה, -
מובן הדבר שבעולמות העליונים הוא נמצא אחרי הסתלקותו במדה מרובה יותר כאשר נשמתו עולה למעלה, אבל בעולם הזה איך אשתכח יתיר? -
כיצד הוא נמצא שם במדה מרובה יותר? ויש לומר, על דרך מה שקבלתי על מאמר חז"ל ד"שבק -
השאיר, חיים לכל חי", -
שבשעת הסתלקותו של צדיק אומרים שהוא השאיר חיים לכל החיים, וכנזכר לעיל, שבפשטות הלשון קשה, אם הכוונה היא רק לומר שהוא עזב את העולם ואחרים נשארו בחיים, הרי שלא השאיר את חייו הוא, לא מחיי ו הם חיים, אלא, לפי ההסבר שקיבל רבנו הזקן הכוונה היא אכן שהוא השאיר מחייו הוא - לכל החיים, כנודע -
כידוע, שחיי הצדיק אינם חיים בשרים כי אם חיים רוחניים, שהם אמונה ויראה ואהבה, -
אמונת ה', יראת ה' ואהבת ה' שיש לו עצמו והוא משפיע אותן לתלמידיו ומקושריו, שלש אלו מוגדרות בפסוקים בשם "חיים", כי באמונה כתיב: -
כתוב: "וצדיק באמונתו יחיה", וביראה כתיב: -
כתוב: "ויראת ה' לחיים", ובאהבה כתיב: כתוב: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים", וחסד הוא אהבה. -
אהבה היא פנימיות החסד, הרי כשאומרים על חסד "חיים" הרי שאהבה היא ענין של חיים, וכל השלש: אמונה, יראה ואהבה, הרי מוגדרות בשם "חיים". ושלשה מדות אלו -
אמונה, יראה ואהבה, הם בכל עולם ועולם עד רום המעלות, -
והמדריגות שבעולמות, הרי בכל עולם ישנן הבחינות הנקראות אמונה, יראה ואהבה, הכל לפי ערך בחינת מעלות העולמות זה על זה -
לפי עליונות המדריגה של אותו עולם, כך עליונותן של הבחינות והמדות אמונה, יראה ואהבה שבאותו עולם, בדרך עלה ועלול, כנודע. -
העולם העליון יותר משמש "עילה" וסיבה שממנו בא העולם התחתון יותר שהוא "עלול" ומסובב מהעולם העליון יותר.והנה, בהיות הצדיק חי על פני האדמה, -
בעולם הזה, היו שלשה מדות אלו -
אמונה, יראה ואהבה, בתוך כלי ולבוש שלהם בבחינת מקום גשמי, שהיא בחינת נפש הקשורה בגופו, וכל תלמידיו אינם מקבלים רק הארת מדות אלו וזיון, המאיר חוץ לכלי זה -
מחוץ לכלי האמור, על ידי דבוריו ומחשבותיו הקדושים, -
אותיות הדיבור והמחשבה מגלות הרי הארה בלבד. ולכן אמרו רז"ל שאין אדם עומד על דעת רבו וכו'. -
עד ארבעים שנה. אבל לאחר פטירתו, -
של הצדיק, לפי שמתפרדים בחינת הנפש שנשארה בקבר מבחינת הרוח ש - אחרי ההסתלקות היא בגן עדן, שהן שלש מדות הללו, -
אמונה, יראה ואהבה, הרי שאין שלש מדות אלו מוגבלות יותר בלבוש ובכלי שלהן שבגוף, אלא הן בגן עדן שהוא מקום רוחני ואוירו מתפשט בעולם מסביב לכל אדם, כפי שיסביר להלן, לפיכך יכול כל הקרוב אליו -
המקושר אל הצדיק, לקבל חלק מבחינת רוחו שבגן עדן, -
חלק מעצם המדות ולא הארה וזיו מהן בלבד, הואיל ו - בחינת הרוח של הצדיק, אינה בתוך כלי ולא בבחינת מקום גשמי, -
כי אם בגן עדן, שגם הוא, כפי שיסביר להלן, בעולם זה, כנודע מאמר רז"ל על יעקב אבינו עליו השלום שנכנס עמו גן עדן, -
כשנכנס אל יצחק לקבל את הברכות, הרי שגן עדן נמצא בעולם הזה, וכן כתב בספר עשרה מאמרות שאויר גן עדן מתפשט סביב כל אדם, ונרשמים באויר זה -
של גן עדן, כל מחשבותיו ודבוריו הטובים בתורה ועבודת ה' (וכן להפך חס ושלום -
כשאדם חושב ומדבר דברים שבניגוד לתורה ועבודת ה', נרשמים באויר המתפשט מגיהנם סביב כל אדם). הלכך, -
כיוון שכוחו של הצדיק, אמונתו, יראתו ואהבתו, אינם מוגבלים בכלי ולבוש ובמקום גשמי, אלא הם נמצאים בגן עדן הקיים גם בעולם הזה, נקל מאד -
קל מאד, לתלמידיו לקבל חלקם מבחינת רוח רבם העצמיית, שהם אמונתו ויראתו ואהבתו אשר עבד בהם את ה', ולא זיום -
והארתם בלבד המאיר חוץ לכלי, -
כפי שהיה בחיים חיותו של הצדיק, כשהם קבלו זיו בלבד על ידי מחשבותיו ודיבוריו הקדושים. לפי שבחינת רוחו העצמית -
אמונתו, יראתו ואהבתו העצמיות, השייכות אליו בלבד ולא לתלמידיו, מתעלה בעלוי אחר עלוי, להכלל בבחינת נשמתו שבגן עדן העליון שבעולמות העליונים, ונודע שכל דבר שבקדשה אינו נעקר לגמרי מכל וכל ממקומו ומדרגתו הראשונה, גם לאחר שנתעלה למעלה למעלה, -
גם אז אין הוא נעקר לגמרי ממקומו ומדריגתו הראשונים, אלא נשאר שם רושם, ובחינה זו -
מרוחו של צדיק, הראשונה שנשארה למטה בגן עדן התחתון -
שהרי בחינת גן עדן ישנה בכל עולם, גם למטה בעשיה ישנה בחינת גן עדן התחתון, הרי בחינה זו שנשארה למטה בגן עדן, במקומו ומדרגתו הראשונה, היא המתפשטת בתלמידיו, -
שכן, בחינה זו הרי נפרדה מרוחו העצמית של הרבי, וכל ענינה הוא מה שהיא מתפשטת בתלמידים, כל אחד כפי בחינת התקשרותו וקרבתו אליו -
אל הצדיק, בחייו ובמותו, באהבה רבה, -
כל אחד לפי מדת היותו מקושר לרבו באהבה רבה - באותה מדה הוא מקבל מהתפשטות רוחו של הרבי, כי המשכת כל רוחניות אינה אלא על ידי אהבה רבה, -
וכשישנה האהבה רבה, נמשכות המדות הרוחניות של אמונה, יראה ואהבה, כמו שכתוב בזהר הקדוש
דרוח דרעותא דלבא אמשיך רוח מלעילא, -
הרוח של הרצון הפנימי של הלב ממשיך רוח מלמעלה, הרי שה"רעותא דלבא" (הרצון הפנימי של הלב) והאהבה של התלמיד לרבו, ממשיכים שיתפשט ממדותיו של הרבי לתלמיד, רק אם יכון לקראת אלהיו
בהכנה רבה ויגיעה עצומה, -
לפי פירושו של חסיד קשיש, מובא ב"לקוטי הגהות" על "תניא", הכוונה ב"הכנה רבה" היא - ההכנה של הנשמה ו"יגיעה עצומה" - יגיעת ה גוף, "יגיעת בשר", לקבל שלש מדות הללו, -
אמונה, יראה ואהבה, כדרך שהורהו רבו, וכמאמר רז"ל : יגעת ומצאת - תאמין. בהתאם לפירושו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ
על "רק אם יכון לקראת אלקיו בהכנה רבה ויגיעה עצומה כו'" - הכוונה היא, שהעבודה והיגיעה היא להכניס האמונה, היראה והאהבה בחיים בשריים של קיום התורה והמצוות, וכפי שמובן ממה שהוא מסיים שם, מסתבר (למרות שהדברים לא נאמרו במפורש) ש"יגעת ומצאת תאמין" הכוונה היא שימצא הרבה יותר מאשר יגיעתו, ענין של "מציאה". וכפי שאומר שם בפירוש, שעל ידי היגיעה מתהווה התקשרות של גידולי הגידולין עם שרשם ומקורם שהוא "עצמות רוחו של הרב המתעלה בעילוי אחר עילוי להיכלל בבחינת נשמתו שבגן עדן העליון", הרי שלא זו בלבד שיש לתלמידים מרוחו שנשארה בגן עדן התחתון, אלא גם מרוחו העצמית הנכללת בנשמה שבגן עדן העליון, הרי זו "מציאה" שלא בערך נעלה יותר מאשר הקבלה הקודמת מהרוח שנשארה בגן עדן התחתון בלבד, אלא, כפי שהוא מסיים שם, זה מאיר עליהם בבחינת "מקיף" בלבד, אך מקיף זה מעניק כוח בגידולי הגידולין שגם בהם יהיה ענין הצמיחה עד אין שיעור. באותו מאמר אומר הרבי (אחרי שהוא מביא חלק גדול מלשון אגרת הקדש זו, ובשייכות למה שהוא אומר על ההכנה הרבה והיגיעה העצומה לקבלת שלש המדות, אמונה, יראה ואהבה) - שעל ידי עבודה ויגיעה בדרך שהרבי למד, הוא מוריד ומביא את החיים הרוחניים של הרבי באמונה יראה ואהבה בחיים בשריים של כל עניני העבודה בלימוד התורה וקיום המצוות בפועל ממש, על ידי כך נעשה ההתקשרות של גידולי הגידולין (אודותם ידון להלן באגרת זו) עם שרשם ומקורם, שהוא הרוח העצמית של הרב המתעלה בעילוי אחר עילוי להיכלל בנשמתו שבגן עדן העליון שבעולמות העליונים, אלא זה מאיר עליהם בבחינת "מקיף", אך "מקיף" זה מעניק כוח בגידולי הגידולין, שגם בהם יהיה כוח הצמיחה בתוספת ובריבוי עד אין שיעור, כלומר (לפי המובא שם ב"קיצור") שהתלמידים שהם גידולי גידולין של הצדיק, מתקשרים, על ידי עבודתם, ברוח ובנשמה של הצדיק שבגן עדן העליון.
והנה, יש עוד בחינת הארה -
המאירה לתלמידיו, -
אחרי הסתלקות הצדיק, רק שאינה מתלבשת בתוך מוחם
ממש כראשונה, -
כמו ההארה הראשונה המאירה לתלמידים מרוחו של הצדיק, הבאה בפנימיות במדות אמונה, יראה ואהבה של התלמיד, ואילו ההארה השניה איננה מתלבשת בפנימיות, רק מאירה עליהם מלמעלה, -
בבחינת "מקיף", שכן היא למעלה מעלה ממדריגתם, והיא מעלית רוחו ונשמתו -
של הצדיק, למקור חצבו, -
למקור שממנו באות הנשמה והרוח, דהינו ל"חקל תפוחין קדישין", -
ל"מלכות דאצילות", מקור הנשמות, הנקראת שדה של "תפוחין קדישין", ועל ידי זה -
שהנשמה עולה שם, נעשה שם יחוד, -
ש"מלכות" מתייחדת עם מה שלמעלה ממנה, על ידי העלאת "מין נוקבין" -
התעוררות של אלקות, מכל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו, -
כפי שיסביר להלן בסימן כ"ח, שכל יגיעתו של האדם מה שעבדה נפשו במשך ימי חייו ו"פעל" למעלה, אשר במשך ימי חייו היה זה באופן של העלם והסתר - הרי זה מתגלה ומאיר בשעת הפטירה וההסתלקות, ונזרעו ב"חקל תפוחין קדישין" -
במקור הנשמה, אורות עליונים מאד, לעומת -
ועל ידי אורות תחתונים, -
שבאו מהצדיק, אשר הם תורתו ועבודתו. -
הרי שעל ידי תורתו ועבודתו נזרעו למעלה אורות נעלים ביותר, והם מתגלים ונמשכים למטה בשעת פטירתו והסתלקותו, והארת אורות עליונים אלו מאירה על כל תלמידיו, שנעשו עובדי ה' על ידי תורתו ועבודתו. -
הרי בשעה שהאורות העליונים מתורתו ועבודתו של הצדיק מתגלים, הם מאירים על כל התלמידים שנעשו על ידי התורה והעבודה עובדי ה', והארה זו ש -
מאירה עליהם מלמעלה, -
למרות שהיא בבחינת "מקיף", מכנסת בלבם הרהורי תשובה ומעשים טובים, וכל המעשים טובים הנולדים -
ונוצרים, מהארה זו שמאירה מאורות הזרועים בשדה -
של "חקל תפוחין קדישין", הנזכר לעיל - נקרא "גדולי גדולין". -
שכן, האורות עצמם הם הרי "גידולין" מזריעתו של הצדיק, והמעשים הטובים הבאים מההארה של האורות הם "גידולי גידולין", והארה זו היא בהעלם והסתר גדול , כמו שמש המאיר לכוכבים מתחת לארץ, כדאיתא -
כפי המובא בתיקונים
על משה רבנו עליו השלום, שאחר פטירתו מתפשטת הארתו בכל דרא ודרא -
דור ודור, לשישים רבוא נשמות, -
לשש מאות אלף נשמות, שהן שרשים שכל שאר הנשמות הן ניצוצות מנשמות שרשיות אלו, כפי שהוסבר בפרק ל"ז בחלק ראשון של ספר ה"תניא", כמו שמש המאיר מתחת לארץ לששים רבוא כוכבים: -
הרי כפי שנאמר בזוהר על משה רבנו, כך הדבר גם בצדיקים המאירים ל"גידולי גידולין", לתלמידים ולתלמידי תלמידים וכו', המקבלים מהארת תורתו ועבודתו כשהם מתנהגים בהתאם להוראותיו בעניני תורה ועבודה.
הוסיפו תגובה