אגרת ה'

ה.

"ויעש דוד שם".

– פירושו הפשוט של פסוק זה, הוא: דוד עשה שם טוב לבני ישראל – בקברו מתיהם של השונאים, כפירושו של רש"י, או: דוד קנה לעצמו שם, על ידי גבורתו – כפי פירוש שאר המפרשים, ופירש בזהר הקדוש, משום שנאמר: "ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו כו'", -

הזוהר הקדוש מפרש של"ויעש דוד שם" יש קשר לאמור להלן שדוד היה עושה משפט וצדקה לכל עמו, ובעשייתו משפט וצדקה, עשה את ה"שם" היינו שמו הקדוש של הקב"ה. "בכה רבי שמעון ואמר: מאן עביד שמא קדישא בכל יומא - מאן דיהיב צדקה למסכני כו'".

– מי "עושה" את השם הקדוש (של הקב"ה) בכל יום? – זה שנותן צדקה לעני. הדברים טעונים הסבר: א) כיצד מתאים לומר על שמו הקדוש של הקב"ה הביטוי לעשות שם (כלשון הפסוק "ויעש", וכלשון הזוהר הקדוש "עביד")? ב) כיצד עושים דבר זה על ידי ענין הצדקה? ויובן בהקדים מאמר רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: "כי ביה ה' צור עולמים" - בה'

– באות ה' של שם הוי', נברא עולם הזה, ביו"ד

– ובאות יו"ד של שם הוי', נברא עולם הבא.

– מה היא השייכות שיש דוקא בין העולם הזה לאות ה' של שם הוי', ובין העולם הבא לאות י' דוקא של שם הוי'? לשם כך מסביר רבנו הזקן מהו ענינו של עולם הבא וגן עדן, ובכך תובן השייכות של עולם הבא לאות י' של שם הוי': פרוש, שהתענוג שמתענגים נשמות הצדיקים ונהנין מזיו השכינה המאיר בגן עדן עליון ותחתון, הוא, שמתענגים בהשגתם והשכלתם, -

תענוג של שכל ושל הבנה, שמשכילים

– בכוח ה"חכמה", ויודעים

– בכוח ה"דעת", ומשיגים

– בכוח ה"בינה", שהוא הכוח להבנה והשגה, בשלשה כוחות אלה של חכמה-בינה-דעת הם מבינים איזה השגה באור וחיות השופע שם מאין-סוף ברוך-הוא, בבחינת גילוי

– באופן, שהחיות המאירה שם מ"אין סוף" היא בגילוי, והם משיגים מהותה של חיות זו, שלא כמו בעולם הזה, שהחיות באה שם באופן של העלם, וההשגה שיכולים להשיג שם באותה חיות, היא ידיעת המציאות בלבד ולא השגת המהות, ואילו בגן עדן החיות היא בבחינת גילוי, שמשיגים את המהות של החיות, שהיא בבחינת גילוי לנשמתם ורוח בינתם, להבין ולהשיג איזה השגה כל אחד ואחד לפי מדרגתו ולפי מעשיו, -

ב"לקוטי לוי יצחק" לאביו של הרבי, הגאון הצדיק רבי לוי יצחק נשמתו עדן, מפרש, "לפי מדריגתו" הכוונה לנשמות שבגן עדן העליון - שהשגתן היא בהתאם למדריגת הכוונה ורעותא דלבא שלהן, שהיא עבודה של מוחין, ומוחין מתוארים במלה "מדריגה", כפי שהוא מציין שם מ"שער היחוד והאמונה" פרק ט. שלגבי מוחין חב"ד מוסיף רבנו הזקן המלה "ומדרגת"; ו"לפי מעשיו" הכוונה לנשמות שבגן עדן התחתון, הזוכות לכך על ידי מצוות מעשיות דוקא, שלכן זה נקרא "לפי מעשיו". בכל אופן מובן שהתענוג שבגן עדן הוא תענוג של שכל ושל הבנה באלקות, ולכן נקרא עולם הבא בשם "בינה" בזהר הקדוש.

– שכן, שם מאירה ספירת ה"בינה", שתהיה לנשמות השגה והבנה באלקות; והשפעה זו נמשכת מבחינת חכמה עלאה, -

חכמה עליונה, שהוא

– החכמה העליונה, מקור ההשכלה וההשגה הנקרא בשם בינה, -

"חכמה" היא מקור ההשגה של "בינה", והוא

– וזהו, קדמות השכל קדם שבא לכלל גלוי השגה והבנה, רק עדין הוא בבחינת העלם והסתר, -

זוהי הבחינה ב"חכמה" שלמעלה משכל והבנה, שלא כמו החיצוניות של "חכמה" שהיא נקודת ההשכלה בה כבר מאיר אור השכל, אלא שם זה בבחינת "נקודה" ו"כלל" - ורק לאחר מכן באים הדברים בפרטים של "בינה"; ואילו כאן מדובר אודות מדריגה זו של "חכמה" שלמעלה לגמרי משכל, רק שמעט מזעיר שם זעיר שם

– מעט מן המעט, שופע ונמשך משם לבחינת בינה, -

על השפעה זו להיות מועטה ואחרי צמצום ועוד צמצום, זהו כפל הלשון "זעיר שם זעיר שם", על ידי צמצום אחד נעשית ההשפעה מועטה, ובמעט זה צריך להיות שוב צמצום כדי שיגיע אז משהו ("זעיר שם") בבחינת ה"בינה", שכן, אחרי הצמצום הראשון אין ההשפעה יכולה עדיין לרדת בהבנת ה"בינה", רק אחרי הצמצום השני היא באה ונשפעת ב"בינה", להבין ולהשיג שכל הנעלם -

שכל כזה שבעצם הוא נעלם, למעלה מהשגה - יומשך ויהיה בר-השגה, זהו הרי "זיו השכינה", הארה מ"אין סוף" המאירה בגן עדן, שבעצם היא למעלה לגמרי מהבנתו של נברא - לא משנה אם זה נברא כמו נשמה כפי שהיא בגן עדן העליון או בגן עדן התחתון - וכדי שהארה זו תרד ותגיע להשגת השכל של הנברא, עליה לעבור צמצום אחר צמצום, עד לירידתה בהשגת והבנת הנשמה, ברם, אחרי כל הצמצומים הרי זו המהות של אלקות, שהיא הרי השגת הנשמה בגן עדן - השגה במהות האלקות. ולכן

– זה נקרא בשם "נקדה בהיכלא" בזהר הקדוש, -

שזוהי נקודה של "חכמה" כפי שהיא מאירה בהיכל ה"בינה", שגם בהיותה ב"בינה", בהבנה ובהשגה, היא עדיין "נקודה" שלמעלה מהפרטים של הבנה והשגה ש"בינה" מייצגת עצמה בהן. וזו היא תמונת יו"ד של שם הוי"ה ברוך-הוא.

– תמונת וציור האות יו"ד הוא הרי "נקודה", המרמז על הנקודה של ספירת ה"חכמה", ונקרא "עדן", אשר עליו נאמר: "עין לא ראתה כו'".

– שאין בזה שום השגה כלל, שכן, הוא בעצם אור שלמעלה משכל ומהשגה, ונקרא "אבא יסד ברתא".

– חכמה היא "אבא" והיא היסוד לאותיות הנקראות "ברתא", בחינת "בת" ו"מלכות", כפי שיסביר להלן. איזו שייכות יש ל"ברתא" ("מלכות" – אותיות הדיבור) ל"חכמה"? לכאורה יש לאותיות הדיבור שייכות למדות ול"בינה", כמו למשל באדם המדבר (באותיות הדיבור) או ענין של מדות או ענין של השגת השכל. אך, איזו שייכות יש בין אותיות הדיבור ל"חכמה" שהיא (כמוסבר לעיל) למעלה מענין השגת השכל? רבנו הזקן יסביר להלן, שאותיות הדיבור נוצרות מ"חכמה" דוקא – ובלשונו: פרוש, כי הנה התהוות אותיות הדבור

– של הנפש, היוצאות מה' מוצאות הפה - אינן דבר משכל

– שנאמר שהשכל מחייב יציאתן של האותיות מה"מוצאות", ולא

– וכן גם לא מטבע בטבע מוצאות הללו, -

יש לפעמים ענין שאיננו על פי שכל, אך כך הדבר מצד טבעו, ואילו כאן זה גם לא מטבע ה"מוצאות", להוציא מבטא האותיות על ידי ההבל והקול המכה בהן

– ב"מוצאות", ההכאה של ההבל והקול ב"מוצאות", אינה מחייבת יציאתן של אותיות הדיבור, על פי דרך

– וסדר הטבע ולא על פי דרך השכל

– השכל אינו מחייב שמהכאת ההבל והקול ב"מוצאות", תצאנה אותיות אלו ואלו, כגון השפתים, על דרך משל, שאותיות בומ"פ

– בי"ת, וי"ו, מ"ם, פ"א, יוצאות מהן

– בשפתיים שהן יותר גלויות ונראות לעין האנושית – קל יותר לראות ולהרגיש איך שהאותיות הבאות על ידי תנועת השפתיים, אינן על פי שכל או על פי טבע, שכן - אין הטבע ולא השכל נותן ליציאת מבטא ארבע חלקי שנויי ביטוי אותיות אלו, -

לא השכל ולא הטבע מחייבים שמתנועת השפתיים יצאו ארבעה סוגי ביטויים שונים המתבטאים בארבעת האותיות בי"ת, וי"ו, מ"ם ופ"א, על פי שינויי תנועת השפתים, -

שבביטוי האות בי"ת, למשל, תנועת השפתיים היא באופן אחד, ובאות וי"ו באופן שני וכו', שמתנוענעות

– השפתיים, בהבל אחד וקול אחד הפוגע בהן בשוה -

נגיעת ההבל והקול בשפתיים בשעה שהוא מבטא האות בי"ת, או האות וי"ו, או האות מ"ם ופ"א - הוא אותו הבל ואותו קול, הרי שמצד ההבל והקול לא בא עדיין השינוי בביטוי אות זו או אות אחרת, ומן ההכרח לומר שהשינוי בא בעקבות תנועת השפתיים, שבשעת ביטוי האות בי"ת תנועת השפתיים שונה מאשר בשעת ביטוי האות ו' למשל, בהתאם לכך, היה צריך, הרי, להיות שהאדם בשכלו יכוון אחרת נענוע השפתיים ברצותו לבטא האות בי"ת, ואחרת ברצותו לבטא האות וי"ו, או שהיה צריך להיות כך בטבע, שבדרך הטבע ירצה לנענע את השפתיים אחרת כדי לבטא את השוני של כל אות - ולמעשה אין הדבר כך, ואדרבה, שנוי התנועות שבשפתים הוא לפי שנוי בטוי האותיות שברצון הנפש, -

לפי השינויים שברצון, לבטא בשפתיים כרצונה, -

של הנפש, לומר: אות ב' או ו' או מ' או פ'. -

כשברצותו לבטא את האות בי"ת, למשל, מתנענעות השפתיים בדרך ממילא באופן שונה מאשר כשהוא רוצה לבטא האות וי"ו וכדומה - ביטויה של האות היא היא שמביאה את השינוי בתנועת השפתיים, ולא להפך, שיהיה רצון הנפש וכונתה לעשות שנוי תנועות השפתים כמו שהן מתנענעות עתה בבטוי ד' אותיות אלו, וכנראה בחוש, -

וכמו שאנו רואים בבהירות ובמוחש, שאין הנפש מתכונת ויודעת

– איך לכון כלל שנוי תנועות השפתיים בשנויים אלו.

– לגבי כל אות לחוד, וכיוון שאין הנפש מתכוונת ואיננה יודעת כלל איך לכוון ולעשות את השינוי בתנועות השפתיים בהתאם לאות שברצונו לבטא - הרי, שהשוני בתנועת השפתיים אינו בא בכוונה זו, כדי לבטא אות מסויימת, אלא להיפך, כיוון שהאדם רוצה לומר אותיות מסויימות, מתנוענעות השפתיים כך בדרך ממילא. ויותר נראה כן בבטוי הנקודות, -

קמץ, או פתח וכדומה, שכשהנפש רצונה להוציא מפיה נקודת קמץ - אזי ממילא נקמצים השפתים, ובפתח - נפתחים השפתים, ולא שרצון הנפש לקמץ ולא לפתח

– את השפתיים, כלל וכלל. ואין להאריך בדבר הפשוט ומובן ומשכל לכל משכיל, שמבטא האותיות והנקדות הוא למעלה מהשכל המשג ומובן, אלא

– האותיות באות משכל הנעלם וקדמות השכל

– זה שלפני ולמעלה משכל, שזהו "חכמה", שבנפש המדברת, ולכן אין התינוק יכול לדבר, אף שמבין הכל: - שכן, הדיבור אינו בא מהשכל הגלוי שהוא מבין, כי אם מ"חכמה" שלמעלה מכך - וכוח זה עדיין אינו מפותח וגלוי אצלו. על כל פנים, הרי שאותיות הדיבור באות מ"חכמה", שזהו הענין של "אבא יסד ברתא", שהיסוד ל"ברתא" - "מלכות" ואותיות הדיבור - הוא "אבא", "חכמה".

אך האותיות

– שכאמור באות מ"חכמה", הן בבחינת חמר וצורה, -

שישנם ה"חומר" של האותיות וה"צורה" של האותיות, הנקרא פנימית וחיצונית, -

ה"חומר" של האותיות הוא החיצוניות של האותיות (הגוף של האותיות), וה"צורה" של האותיות היא הפנימיות והרוחניות של האותיות, כי הגם שמקורן

– של האותיות, הוא מקדמות השכל

– מבחינת ה"חכמה" שהיא למעלה וקודמת לשכל ורצון הנפש, -

שכאמור, מרצון הנפש לבטא אות זו או אחרת, בא ציורה של האות, זו היא בחינת צורת שנוי המבטא שבכ"ב אותיות, -

בשינוי שבין אות לאות בשעת ביטויין. אבל בחינת החמר וגוף התהוותן, והוא בחינת חיצוניותן, הוא ההבל היוצא מהלב, שממנו מתהוה קול פשוט היוצא מהגרון, ואחר כך נחלק לכ"ב הברות, ובטוי כ"ב אותיות

– החלוקה והשוני נעשים בה' מוצאות הידועות: אחה"ע -

האותיות א', ח', ה', ע' באות מהגרון, גיכ"ק

– האותיות ג', י, כ', ק באות מהחך כו'.

– האותיות ב', ו, מ', פ' – בומ"ף – באות מהשפתיים וכו'. ומבטא

– וצליל ההבל

– ההבל לכשעצמו יש לו גם כן צורה של ביטוי וצליל, גם כשאין הוא מתבטא באות, הוא אות ה'

– בצאת ההבל מהפה נשמע הצליל של אות ה', שהיא "אתא קלילא כו'", -

אות קלה, שאין בה ממש וממשות של אות מושלמת, והוא מקור החמר וגוף האותיות טרם התחלקותן לכ"ב

והנה, הגם -

למרות, שהיא ה' תתאה, ה' אחרונה שבשם הוי"ה, -

הדיבור שלמעלה הוא הרי הבחינה של "מלכות", "דבר מלך שלטון", והאות ה' שהיא מקור הדיבור, היא הה' האחרונה (תתאה) של שם הוי', שהיא בחינת ה"מלכות", ורבותינו זכרונם לברכה דרשו זה -

שביו"ד נברא עולם הבא ובה' נברא עולם הזה, על פסוק: "כי ביה", -

ה' צור עולמים", כיצד, איפוא, אנו מסבירים כאן, שהכוונה במאמר חכמינו ז"ל בה' נברא העולם הזה, היא הה' תתאה (האחרונה), מקור ההבל של אותיות הדיבור? היינו

– הרי זה, לפי שמקורה וראשיתה לבא לבחינת גלוי מהעלם היו"ד -

ש"העלם" היו"ד של "חכמה" הוא הרי המקור והשורש לכל סוג של גילוי, גם הגילוי של עולם הבא וגם הגילוי של עולם הזה, כמו באותיות גם הציור של האותיות וגם החומר של האותיות, אלא שבבואם בהתגלות, כפי שהם באים "מאוחר" יותר, הרי ציור האותיות והגילוי של עולם הבא, באים מהיו"ד עצמה, מ"חכמה" עצמה, ואילו הגילוי של החומר וחיצוניות האותיות, באים מהבל הלב, ה' תתאה (אחרונה) של שם הוי', הרי הראשית והמקור, כשמתחיל הגילוי של עולם הזה - הוא מושפע ונמשך מבחינת ה' עלאה, -

האות ה' הראשונה שבשם הוי', שיש לה

– לציור ותמונת האות ה', התפשטות ארך ורחב, -

וזאת כדי להורות

– להראות, על בחינת בינה, -

ה' עילאה של שם הוי', היא בחינת "בינה", שהיא התפשטות השכל הנעלם בבחינת גלוי והשגה בהרחבת הדעת, והשפעתה

– של ה' עילאה, בינה, מסתימת בלב, וכמו שכתוב בתקונים, ד"בינה - לבא, ובה הלב מבין", -

ש"בינה" היא בחינת הלב, ובה הלב מבין, הרי שהשפעת ה"בינה" היא בלב, ומשם יוצא ההבל

– שהוא, מקור גלוי גוף האותיות הדבור, המתגלות בה' מוצאות מהעלם

– שהיו עד אז בהעלם, היו"ד

– ביו"ד, ותמונת ה' תתאה

– האות ה' האחרונה שבשם הוי', בכתיבתה

– כשכותבים אותה היא הרי גם כן בהתפשטות אורך ורוחב, -

כפי שהדבר ב"ה' עילאה", אלא שב"ה' עילאה" זה מראה על התפשטות ההשגה, ואילו ב"ה' תתאה" - מורה על התפשטות בחינת מלכותו יתברך, "מלכות כל עולמים", -

ספירת המלכות היא מקור כל העולמות, והיא מתפשטת למעלה ולמטה ולד' סטרין, -

ולארבע הרוחות, המתפשטות

– המעלה והמטה וד' רוחות העולם מתפשטות ונמשכות מאותיות דבר ה', -

מאותיות דיבורו של הקב"ה, כמו שכתוב בקהלת 14: "באשר דבר מלך שלטון", -

דיבורו של המלך שולט, כפי שהדבר במלוכה למטה, שההנהגה שהמלך מנהיג את המלוכה היא על ידי דיבורו, שהוא מצווה לעשות, כך גם למעלה פועל הדיבור שלמעלה את התפשטות המלוכה של הקב"ה בכל ששת קצוות העולם, במעלה, מטה וד' רוחות, המקיפים את כללות העולם, כמו שמבואר במקום אחר [ולהבין מעט מזעיר

– משהו ענין ומהות אותיות הדבור באלהות, שאין לו דמות הגוף ולא הנפש חס ושלום, -

כיצד, איפוא, מתאים לומר למעלה הענין של אותיות הדיבור, חיצוניות וגוף, ופנימיות ונפש של אותיות הדיבור? - כבר נתבאר בדרך ארכה וקצרה (בלקוטי אמרים

– ספר ה"תניא", חלק ב פרק יא ויב, עין שם)]: -

אך ביאור הענין, למה אמרו רבותינו זכרונם לברכה שעולם הזה דוקא נברא בה' -

כיוון שהרי הסברנו, שהכוונה היא ל"ה' תתאה", בחינת ה"מלכות" ודיבור שלמעלה, שמהם הרי נבראים כל הנבראים (גם הנבראים של העולמות העליונים שלמעלה מהעולם הזה), כיצד, איפוא, אומרים, שדוקא העולם הזה נברא באות ה'? יסביר רבנו הזקן להלן, שהן אמת הדבר שריבוי הנבראים של העולמות העליונים הרוחניים בא גם כן מצירופי אותיות של הדיבור שלמעלה, שמפני שבצירופי הדיבור שלמעלה ישנם צירופים עד אין קץ ישנם גם כן נבראים עד אין קץ - אך, הנבראים הרוחניים שהם בעלי חכמה ודעת ויש להם ידיעה באלקות, באים מפנימיות אותיות הדיבור שלמעלה, שכפי שהוסבר לעיל זה בא מ"חכמה", שלכן הנבראים הרוחניים הם בעלי ענין של חכמה באלקות; ואילו העולם הזה והחיות שבו קטנים מדי מכדי שיוכלו לקבל ולסבול את האור והחיות של הצורה והפנימיות של האותיות, אלא האור והחיות של העולם הזה באים מהחומר והגוף של אותיות הדיבור (על דרך משל, כמו שהדבר באדם, שזה בא מהגוף, מההבל הנובע מהלב דרך הגרון, שהוא הבל וקול גשמי, כך גם למעלה הרי זה בא מההבל שלמעלה ומגוף האותיות), לכן אומרים חכמינו ז"ל על העולם הזה דוקא, שהוא נברא באות ה', המוסבת על ההבל שלמעלה, כפי שהוסבר לעיל. ובלשון רבנו הזקן: הנה ידוע לכל חכמי לב, כי ריבוי העולמות וההיכלות אשר אין להם מספר, כמו שכתוב: "היש מספר לגדודיו", -

הכוונה לעולמות ולהיכלות שלמעלה, שאין להם מספר. ובכל היכל וגדוד

– בהם יש כבר מספר כמו שכתוב: "אלף אלפין ישמשוני' ורבוא רבבן קדמוהי יקומון" – אך המספר הוא גדול מאד, שיש בהם אלף אלפין ורבוא רבבן מלאכים, וכן

– בנשמות, שיש בהן חמש מדריגות כלליות של נפש, רוח, נשמה, חי', יחידה, הן נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה

– נרנח"י, מדרגות לאין קץ, -

שישנן מדריגות לאין קץ במדריגת ובחינת "נפש", ובמדריגת ובחינת "רוח", עד במדריגה של "נשמה", "חי"', "יחידה", ובכל עולם והיכלות מריבוי היכלות שבאצילות-בריאה-יצירה

– שהן כולם עולמות רוחניים שלמעלה מעולם ה"עשיה", למעלה מהעולם הזה ולמעלה מעולם ה"עשיה" הרוחני – שכן, "עולם הזה" שהוא עולם ה"עשיה", מכוון לא רק לעולם הזה הגשמי, כי אם גם כולל את עולם העשיה הרוחני - הנה כל ריבויים אלו, ריבוי אחר ריבוי עד אין קץ ממש, -

שיש בהם כל כך הרבה נאצלים ונבראים בלי קץ ממש, הכל נמשך ונשפע מרבוי צרופי כ"ב אותיות דבר ה', המתחלקות

– כ"ב האותיות של הדיבור שלמעלה, מתחלקות גם כן לצרופים רבים עד אין קץ ותכלית ממש, -

אין קץ ואין סוף לצירופים הנוצרים מכ"ב אותיות הדיבור שלמעלה, כמו שכתוב בספר יצירה: שבעה אבנים בונות חמשת אלפים וארבעים בתים, -

בספר יצירה נקראות האותיות "אבנים", והמלים - "בתים", המלה מצטרפת מאותיות, כמו בית שמצטרף מאבנים, ומשבע אותיות אפשר לצרף חמשת אלפים וארבעים מלים שונות, מכאן ואילך צא וחשב מה שאין הפה יכול לדבר כו' -

ואין האוזן יכולה לשמוע - כל כך הרבה הן האפשרויות לצירופים הרבים המצטרפים מכ"ב האותיות. עד שבע אותיות מונה בספר יצירה מספר הצירופים הנוצרים משתי אותיות, שלש אותיות, עד שבע אותיות. ואילו למעלה משבע אותיות אפשרויות הצירופים הן כל כך רבות שהם בלי גבול, כך גם באותיות הדיבור שלמעלה, הרי ריבוי הצירופים שיכולים לצרף מהן, הוא בלי קץ ותכלית, ומריבוי הצירופים באים ריבוי הנבראים, שהם ריבוי עד אין קץ. והגם שיש במעלות ומדרגות המלאכים ונשמות

– לא רק הרבה מלאכים ונשמות, אלא גם כמה וכמה מיני מעלות ומדרגות חלוקות לאין קץ, גבוה על גבוה -

מדריגה אחת - למעלה מהמדריגה השניה, למרות שגם המדריגה הראשונה נעלית ביותר. ואם כל ריבוי הנבראים באים מאותיות הדיבור שלמעלה - ההבדל הוא רק בהצגת וסדר האותיות - לא היה, הרי, צריך להיות, ההבדל בין מדריגה אחת לשניה, בבחינת גבוה על גבוה -, הנה הכל

– התחלקות המדריגות, גם גבוה על גבוה, נמשך לפי חלופי הצרופים - דכ"ב אותיות שבאים גם כן בחילוף הצירופים והתמורות דא"ת ב"ש - הוספת כ"ק רבינו, והתמורות בא"ת ב"ש כו' -

בסדר האחר של ה"אל"ף-בי"ת", הסדר של "א"ת ב"ש", שהאות אל"ף (האות הראשונה) מוחלפת באות תי"ו (האות האחרונה), והאות בי"ת (האות השניה) מוחלפת באות שי"ן (האות השניה שלפני האחרונה) וכו'. (וכמו שנתבאר בפרק יב).

– ב"שער היחוד והאמונה" החלק השני של ספר ה"תניא". הרי, למרות שישנו ריבוי מדריגות כזה וחילוקי מדריגות עד אין קץ, אך דרך כלל, הנה כלם בעלי חכמה ודעת, -

ענינם הוא ענין החכמה ודעת באלקות, ויודעים את בוראם, מפני היות חיותם מפנימיות האותיות הנמשכות

– פנימיות האותיות נמשכות מבחינת חכמה עלאה, -

"חכמה עליונה", וכנזכר לעיל.

אך העולם הזה השפל, עם החיות שבתוכו, קטן מהכיל ולסבל אור וחיות מבחינת צורת האותיות ופנימיותן, להאיר

– שהאור והחיות של פנימיות האותיות, יאיר בו, ולהשפיע בו בלי לבוש והסתר כמו ש

– פנימיות האותיות, מאירות ומשפיעות לנשמות ומלאכים, -

לנשמות ומלאכים זה מאיר ומשפיע בלי הלבוש וההסתר של חומר וגוף האותיות המתהווה מההבל, רק ההארה וההשפעה באה ונשפע לעולם הזה מבחינת חמר וגוף האותיות וחיצוניותם, שהוא

– חיצוניות האותיות, היא בחינת ההבל, -

כמו על דרך משל חיצוניות וגוף אותיות הדיבור באדם המתהווים מההבל הבא מהלב, והוא הבל גשמי, המתחלק לז' הבלים שבקהלת -

בפסוק ב"קהלת" מוזכרים שבעה ענינים של הבל: "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", "הבל" פעם אחת, "הבלים" לשון רבים, פעמיים, ביחד שלשה, עוד הפעם "הבל הבלים", שוב שלשה, "הכל הבל" עוד פעם אחת, וביחד שבע פעמים "הבל". שעליהם

– על שבעה ההבלים, העולם עומד, כמו שכתוב בזהר הקדוש.

– "עלמא לא אתקיים אלא על הבלים דאמר שלמה מלכא" – העולם אינו מתקיים אלא על ההבלים שאמר שלמה המלך, שהם שבעת ההבלים האמורים, והוא "מוצא פי ה'" המתלבש בעולם הזה וכל צבאיו

– כל הנבראים שבעולם הזה, להחיותם, -

שזה ההבל הבא מפי ה', מוצא פי ה', ובתוכו

– בהבל ובמוצא פי ה', מלבשת בחינת צורת אותיות הדבור והמחשבה, -

שלמעלה, הבאה - ממדותיו הקדושות ורצונו וחכמתו וכו', -

כמו באדם למשל, שאותיות הדיבור ואותיות המחשבה באות הרי בגילוי ממדותיו - שמפני שיש לו אהבה ותשוקה לדבר מסויים, לכן הוא חושב ומדבר אודות אותו דבר, והמדות באות מרצונו וחכמתו וכו', כך גם למעלה באות אותיות הדיבור והמחשבה שלמעלה בהתגלות, מהמדות הקדושות ומרצונו וחכמתו וכו', המיחדות

– מדותיו – הקדושות, ורצונו וחכמתו (הספירות), מיוחדות באין-סוף ברוך-הוא בתכלית -

הרי שהאור שמצורות האותיות, שהוא אור הבא ממדותיו הקדושות ומרצון וחכמה - נמצא רק בתוכו, בפנימיות של "מוצא פי ה'" המהווה ומחיה את העולם הזה, ואילו בגילוי אין הדבר כך. ומהיכן באה ההתהוות והחיות של העולם הזה ? - הרי זה מחיצוניות וגוף האותיות, "הבל" הדיבור שלמעלה. (וזהו שכתב האר"י זכרונו לברכה , שבחינת חיצוניות הכלים דמלכות דאצילות, המרמזות בה' של שם הוי"ה ברוך-הוא, -

"ה' תתאה" שהיא ספירת המלכות, הם ירדו ונעשו נשמה לעולם העשיה). וכן כתוב בתקונים

-

ב"תיקוני זוהר", שהיו"ד

– של שם הוי', הוא

– מאיר, באצילות כו', -

ו"ה' עילאה" – בעולם ה"בריאה", "ו"ו" – בעולם ה"יצירה", וה' תתאה מקננת

להלן יסביר רבנו הזקן, כיצד עושים את ה"שם" על ידי צדקה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש: "מאן עביד שמא קדישא בכל יומא מאן דיהיב צדקה למסכנא" - שעל ידי נתינת צדקה לעני "עושים" את שם הוי', שכן, ירידת אותיות הדיבור שלמעלה, משרשן ב"חכמה", הרי זה צמצום גדול ביותר, כמו למשל חכם גדול המבין נפלאות חכמה, מצמצם חכמתו באות אחת, כך מתלבש הצמצום של חכמה ב"ה' תתאה" של שם הוי', "הבל" הדיבור, וזה בא מהחסד שלמעלה, שמצד החסד הוא מצמצם עצמו בצמצום זה, וכדי לעורר חסד זה - הרי זה על ידי החסד שאדם למטה עושה צדקה וחסד. הרי שבצדקה וחסד של יהודי למטה, הוא "פועל" את ההמשכה מהיו"ד של שם הוי' - "חכמה" - לה' של שם הוי' - "מלכות", - הרי שעל ידי צדקה הוא "עושה" וממשיך את שם הוי'. ובלשונו של רבנו הזקן: והנה, באדם התחתון למשל, מי שהוא חכם גדול להשכיל נפלאות חכמה, ומצמצם שכלו ומחשבתו באות אחד

– אחת, מדבורו, הנה זה הוא צמצום עצום וירידה גדולה לחכמתו הנפלאה - ככה ממש על דרך משל, ויותר מזה לאין קץ, היה צמצום גדול עצום ורב, כאשר "בדבר ה' שמים נעשו", בששת ימי בראשית, "וברוח פיו כל צבאם", היא

– "דבר ה"' הוא, אות ה' של שם הוי"ה ברוך-הוא, -

שהיא "אתא קלילא", -

אות "קלה", - לא זו בלבד שהיא אות אחת, היא גם נקראת "אתא קלילא", אות "קלה" שאין בה ממש. כמו שכתוב: "בהבראם" - "בה' בראם", -

כמו שכתוב : "בהבראם", ועל כך דרשו חכמינו ז"ל : "בה' בראם", באות ה' הוא ברא אותם, את תולדות השמים והארץ, שעליהם כתוב "בהבראם", היא

– האות ה', היא מקור הט' מאמרות שנמשכו ממאמר ראשון בראשית ד"נמי

– שגם הוא מאמר הוא" , -

על "בראשית" אומרים חכמינו ז"ל שגם הוא "מאמר" כמו שאר המאמרים שבהם כתוב הלשון "ויאמר", אלא שהוא המאמר הראשי והמקור לשאר המאמרות , היא בחינת חכמה הנקראת "ראשית".

– "ראשית חכמה", הרי, הירידה מ"חכמה", מקור ט' המאמרות, לדיבור, "מלכות" – היא צמצום גדול ביותר. אך אז

– בתחילת הבריאה, היתה המשכה וירידה זו

– מ"חכמה" ל"מלכות" – דיבור, בלי אתערותא דלתתא כלל, -

בלי התעוררות מלמטה כלל, "כי

אדם אין לעבד כו'" , -

לא היה הרי אז האדם שיעבוד ויעשה את ההתעוררות מלמטה, רק "כי חפץ חסד הוא" , -

הבריאה היתה מצד זה שהקב"ה הוא חפץ חסד, ו"עולם חסד יבנה" . וזהו "בהבראם""באברהם" ,

זה מה שחכמינו ז"ל אומרים על הפסוק "בהבראם" שזה אותיות "באברהם", כי

"חסד לאברהם" כו' .

אך אחר בריאת האדם – שענינו הוא "לעבדה כו'", - ולהמשיך המשכות על ידי התעוררותו מלמטה, אזי כל אתערותא דלעילא – כל התעוררות שמלמעלה לעורר מדת חסד עליון, הוא באתערותא דלתתא, - על ידי ההתעוררות והעבודה של האדם למטה, שהוא מעורר וממשיך את החסד העליון, בצדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה. – הרי, על ידי צדקה וחסד שיהודי עושה למטה, הוא ממשיך מהיו"ד של שם הוי' – מ"חכמה" – לה' של שם הוי' – "מלכות", - הרי שהוא "עושה" וממשיך את שם הוי'. לכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה : כל האומר אין לו אלא תורה בלי גמילות חסדים, אפלו תורה אין לו, אלא לעסק בתורה ובגמילות חסדים. כי הנה, הגם דאורייתא מחכמה נפקת , - למרות שתורה באה מ"חכמה", ובאוריתא מתקים עלמא , - ועל ידי תורה מתקיים העולם, ובאינון דלעאן בה , - ועל ידי אלה שעוסקים ומדברים בה (בתורה), כי בדבורם – דיבורי תורה, ממשיכים הארות והשפעות (נסח אחר: והשראות) חכמה עלאה – חכמה עליונה, מקור התורה לבחינת אותיות הדבור שבהן נברא העולם, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה : "אל תקרי בניך אלא בוניך" – תלמידי חכמים שהם העוסקים בתורה, הם לא רק "בניך", הבנים שלך, אלא הם גם "בוניך", הם בונים ומקיימים את העולם על ידי לימודם תורה - הרי המשכה זו – מ"חכמה" לאותיות הדיבור, היא בחינת ירידה גדולה, ולזה צריך לעורר חסד עליון, הנמשך כמים – טבע המים שהם נמשכים ממקום גבוה למקום נמוך, כך גם נמשך החסד העליון שנמשל למים, ממקום גבוה למקום נמוך, - ממקום ומדריגה גבוהים למקום ולמדריגה נמוכים, וחסד זה נמשך באתערותא דלתתא, - בהתעוררות מלמטה, בצדקה וחסד תתאה, - על ידי צדקה וחסד הנעשים למטה בגשמיות, שממשיכים – ונותנים, חיים וחסד, להחיות רוח שפלים ונדכאים. – על ידי החסד והחיים שנותנים וממשיכים לעני שפל ונדכא, ממשיכים את החסד שלמעלה, כדי להמשיך "חיים" מבחינת "חכמה" שירד למקום נמוך – לאותיות הדיבור שהן מקור כל הנבראים. וזהו שכתוב : "אל יתהלל חכם בחכמתו כו', כי אם בזאת יתהלל כו', - השכל וידוע אותי , ומסיים שמשכיל באופן: כי אני ה' עשה חסד כו'", - הרי שמהללים את ה"חכמה" כשהיא עושה ופועלת חסד, שאז ה' עושה חסד, כי החסד – שהאדם עושה וממשיך את החסד שלמעלה, ש"אני ה' עושה חסד" – שבעשיה, הוא הממשיך חיי החכמה למטה, - שבאותיות הדיבור יומשך מקור הנבראים, כדי שזה יומשך למטה. ואם לאו – אם חסרה עשיית החסד, ישנו רק הענין של חכמה – של לימוד התורה בלבד, הרי נקראת "חכמתו" לבדו, - ככתוב "אל יתהלל חכם בחכמתו" – בחכמה שלו, בלי המשכת חיים ממנה – מה"חכמה" שלמעלה, חס ושלום.

ובזה יובן מה שכתב האריז"ל , שיש ב' מיני נשמות בישראל: נשמות תלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימיהם , ונשמות בעלי מצות העוסקים בצדקה וגמילות חסדים.

דלכאורה, הרי גם תלמידי חכמים צריכים לעסק בגמילות חסדים, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, ש"אפלו תורה אין לו".

– אם הוא אומר שאין לו אלא תורה בלי גמילות חסדים, גם תורה אין לו. כיצד, איפוא, אומר האריז"ל שישנו סוג של נשמות העוסקות בתורה כל ימיהן?

אלא – יסביר רבנו הזקן להלן, שאין הכוונה שנשמות אלו מתעסקות בתורה בלבד ואינן עוסקות בגמילות חסדים ח"ו, אלא הכוונה היא שעיקר ענינן הוא תורה, שהתלמידי חכמים שתורתן עקר ורב ימיהם בה, ומעוט ימיהם – הם עוסקים בגמילות חסדים,

הנה פעלת אתערותם דלתתא – ה"פעולה" מהתעוררותם שלמטה, לעורר חסד עליון, להמשיך ולהוריד אור-אין-סוף המלבש בחכמה עלאה, - ב"חכמה עליונה", שהיא מקור תורת ה' שבפיהם, - בדיבורם דברי תורה, היכן, איפוא, הם ממשיכים זאת? - הוא רק לעולם הנשמות שבבריאה – שהם ממשיכים שם על ידי עסק התלמוד, - גמרא הכוללת הטעמים והשקלא וטריא של ההלכות, שיש לכך שייכות לעולם ה"בריאה" – עולם ההשגה, ולמלאכים שביצירה – הם ממשיכים, על ידי למוד המשנה, - שכן, "משנה" המורכבת מפסקי ההלכות "כשר" או "פסול", "טמא" או "טהור" – יש לה שייכות לעולם ה"יצירה" – עולם המדות, יען היות חיות הנשמות והמלאכים נשפעות מצרופי אותיות הדבור, היא תורה שבעל פה, - "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה" , ומקור האותיות הוא מחכמה עלאה – מ"חכמה עליונה", כנזכר לעיל,

- הרי שבלימוד התורה שלהם הם ממשיכים מ"חכמה עליונה" – לצירופי אותיות הדיבור של תורה שבעל פה, ועל ידי כך הם ממשיכים חיות לנשמות ולמלאכים.

אך להמשיך ולהוריד הארה וחיות מבחינת הבל העליון ה' תתאה – של שם הוי', לעולם הזה השפל, שהוא צמצום גדול ביתר עז – הרי זה אופן צמצום אחר לגמרי כדי שהאור יומשך בעולם השפל, לא די באתערותא דלתתא – "התעוררות מלמטה", של תלמידי חכמים העוסקים מעוט ימיהם בצדקה וגמילות חסדים, אלא על ידי אתערותא – התעוררות, דבעלי מצות העוסקים רב ימיהם בצדקה וגמילות חסדים (וכמו שנתבאר בלקוטי אמרים – בספר ה"תניא", בחלק א פרק לד). – שם הוא אומר, שעל ידי נתינת צדקה, שהוא נותן חומש בלבד – נעשית כל יגיעתו לפרנסתו – מכון לשבתו יתברך, ובחסד שלו הוא מעורר את ה"דרועא ימינא", את החסד שלמעלה,

ולכן נקראו – בעלי המצוות, "תמכי אוריתא" , - הם תומכים בתורה (עצמה), לא רק בלומדי תורה, כי אם הם תומכים את התורה עצמה, שכן, הם ממשיכים שהאור שמשורש ומקור התורה יאיר למטה, והן בחינות ומדרגות נצח והוד, - נצח והוד הם "תרין שוקין" , כמו ה"שוקין" שעליהם עומד האדם על הארץ, כך הם ממשיכים את התורה למטה בעולם זה, להיותן – מפני שהם ממשיכים אור התורה למטה לעולם העשיה. ובזה יובן למה נקרא הצדקה בשם "מעשה", כמו שכתוב : "והיה מעשה הצדקה שלום", - הרי שהוא קורא לצדקה בשם "מעשה", על שם שפעלתה להמשיך אור ה' לעולם העשיה.

וזהו דקדוק לשון זהר הקדוש: "מאן דעביד שמא קדישא" – מי שעושה את השם הקדוש, "דעביד" דיקא, - המלה "עביד" היא בדיוק, כי באתערותא דלתתא – "בהתעוררות מלמטה", בצדקה וחסד תתאה – בעשיית צדקה וחסד כאן למטה, מעורר חסד עליון, - החסד שלמעלה, להמשיך אור-אין-סוף מבחינת חכמה עלאה – "חכמה עליונה" שהיא יו"ד של שם, - הוי', לה' של שם, - הוי', בחינת הדבור ורוח פיו יתברך, כדי להשפיע לעולם העשיה. – זהו דיוק הלשון "עביד" בלשון הזוהר במקום הלשון "עושה", עשיה, שכן, על ידי מעשה הצדקה הוא ממשיך אור אין סוף בעולם ה"עשיה",

ועל דרך משל, להבדיל הבדלות אין קץ, כמו שאדם אינו מדבר אלא לאחרים (ולא כשהוא בינו לבין עצמו), ואז מצמצם שכלו ומחשבתו בדבורו אליהם. והמשכילים יבינו: