וזורע צדקה שכר אמת במשלי י״א

“He who sows tzedakah has a ‘reward’ of truth” (Proverbs 11).1

פירוש: ששכר זריעת הצדקה היא מדת אמת

This means that the attribute of truth is the (G‑d-given) reward for sowing tzedakah.

The term “this means” is generally used to forestall an alternative interpretation. Here, too, by this term the Alter Rebbe stresses that we are to understand the Hebrew word secher to mean “reward” rather than its being understood to mean “closing off and restraining” (water or whatever, in order to concentrate it). The latter interpretation is that of Rashi; a parallel term is the word ויסכרו in the verse,2 “And the wellsprings of the deep were sealed.”

Furthermore, even the Targum and other commentaries who do read secher to mean “payment of a reward,” can be understood to mean that the individual who sows charity receives a true reward, i.e., an everlasting reward, rather than a reward that consists of truth.

The Alter Rebbe therefore specifies: “This means” that the reward granted from above for sowing tzedakah is — the attribute of truth.

וכתיב: תתן אמת ליעקב

It is also written,3 “You give truth unto Jacob,” which would appear to indicate once again that the attribute of truth is granted from Above.

According to the commentaries of Rashi and Targum, however, this verse does not describe a state of affairs. Rather, it petitions that G‑d give truth (“Give truth unto Jacob”), that He fulfill for Jacob’s children the truthful promises that He had made to Jacob. Hence this verse does not prove that the attribute of truth is a gift granted from Above.

The Alter Rebbe therefore goes on to specify that this verse is to be understood in the same light as the verse quoted at the outset of this epistle, as follows:

ו. "זורע

צדקה שכר אמת" (במשלי יא). פרוש, ששכר זריעת הצדקה היא מדת אמת.

– שנותנים לו מלמעלה מדת ה"אמת" כשכר על שהוא זורע צדקה. כוונת רבנו הזקן באמרו "פירוש", שבדרך כלל הכוונה היא הסתייגות מפירוש אחר, היא: רש"י מפרש כאן את המלה "שכר" לא בתור תשלום, כי אם מלשון "ויסכרו מעינות תהום", סתימה ועצירה (כדי לרכז וללכד). גם בתרגום ובמפרשים אחרים שמפרשים מלשון "תשלום", יכולים הרי גם בהם לפרש, לא שהשכר שנותנים לו הוא מדת האמת, אלא שהשכר שהוא מקבל הוא אמיתי ומתקיים לנצח; לכן אומר רבנו הזקן "פירוש", שהכוונה כאן היא, שהשכר שהוא מקבל על זריעת הצדקה – הוא מדת האמת שנותנים לו מלמעלה, וכתיב: "תתן אמת ליעקב", -

הרי, שקיים ענין שנותנים לו מלמעלה מדת האמת, אלא, שלפי פירוש רש"י והתרגום שם (במיכה), שזהו בקשה, שהבטחת ה"אמת" שהבטיח הקב"ה ליעקב, ימלא אותה לבניו וכו', הרי אין ראיה משם, שנותנים מלמעלה מדת האמת, לכן אומר רבנו הזקן: ושבחא דקודשא-בריך-הוא מסדר נביא כו', -

הנביא מסדר כאן שבחו של הקב"ה, כמו שכתוב בזהר הקדוש, -

שאין זה לשון בקשה, אלא שבח להקב"ה, שהוא נותן "אמת" ליעקב. פירוש

– שכן, גם בשבחו של הקב"ה, הרי יכול להיות שהוא מקיים את ההבטחה של אמת (שהבטיח ליעקב), ולא שהוא נותן ליעקב את מדת האמת – לכן אומר רבנו הזקן שהכוונה היא: שהקדוש-ברוך-הוא הוא הנותן מדת אמת ליעקב. וצריך להבין, וכי אין אמת ביעקב חס ושלום עד שהקדוש-ברוך-הוא יתן לו מלמעלה:

אך הנה מודעת זאת, -

הרי ידוע, דמדת יעקב היא מדת רחמנות, -

אברהם הוא מדת החסד, יצחק – מדת הגבורה, ויעקב – מדת התפארת – רחמים – רחמנות, ועבודת ה' במדת רחמנות

– העבודה הפנימית בנפשו של יהודי במדת הרחמנות, כשם שהעבודה הפנימית של מדת החסד היא ענין האהבה, והעבודה הפנימית של מדת הגבורה היא יראה, כך היא העבודה הפנימית של מדת הרחמנות, היא הבאה מהתעוררות רחמים רבים בלב האדם על ניצוץ אלקות שבנפשו, הרחוקה

– הנפש שלו רחוקה, מאור פני ה' כאשר הולך בחשך הבלי עולם

– שאז נפשו רחוקה מאור פני ה', הרי זו עבודת ה' בהתעוררות רחמים שהוא מעורר על נשמתו הוא. והתעוררות רחמנות זו היא באה מהתבונה והדעת בגדלת ה', -

מה שהוא מבין ומעמיק את דעתו בגדולת ה' – שאז הוא מרגיש וחש ברחמנות הגדולה שעליו, על שהוא רחוק מאור פני ה', וההתבוננות היא איך שאפלו העולמות העליונים למעלה מעלה עד אין קץ

– גם הם, כלא ממש חשיבי קמיה, -

הם נחשבים ככלום ממש לגבי הקב"ה. כי כל שפעם וחיותם

– של העולמות האמורים, אינו רק מזיו והארה מאות אחד

– אחת, משמו יתברך, כמאמר: -

חכמינו ז"ל: "ביו"ד נברא עולם הבא כו'".

– הרי, שגם עולמות העליונים, הנכללים בשם הכללי "עולם הבא" כו' – נבראו כולם מאות אחת (אות יו"ד) של שם הוי'. והנה, בזיו והארה זו, שהוא התפשטות החיות משמו יתברך להחיות עליונים ותחתונים, -

בזה דוקא, הוא שיש הבדל והפרש בין עליונים לתחתונים, שעולם הזה נברא בה'

– באות ה' של שם הוי', וכו', -

כפי שהסביר באגרת הקודמת, שחיות העולם הזה, שהוא עולם שפל, באה רק מחומר וגוף אותיות הדיבור שלמעלה, שזה בא מהאות ה' של שם הוי', ואילו העולמות העליונים באים מציור האותיות שמבחינת "חכמה" – האות יו"ד של שם הוי', הרי שההבדל בין עליונים לתחתונים מקורו בהתפשטות החיות משמו יתברך. אך, כל זה הוא זיו והארה בלבד מבחינת השם ("שם" לכשעצמו הוא ענין של הארה, כמו למשל באדם שהשם אינו ה"עצם" והוא נוגע רק לזולת שיוכל לקרוא אותו בשמו). וכן כל שינויי הפרטים שבכל עולם ועולם

– לעיל דובר על הכלל של העולמות, העולמות העליונים והעולמות התחתונים, ואילו כאן אומר רבנו הזקן, שהשוני בפרטים שבכל עולם, גם בעולמות העליונים וגם בעולמות התחתונים הוא לפי שינויי צרופי האותיות, -

שמהם נבראו, וכן שינויי הזמנים בעבר הוה ועתיד, ושינויי כל הקורות בחילופי הזמנים - הכל

– בא, משינויי צרופי האותיות, שהן

– צירופי האותיות, הן המשכת החיות ממדותיו יתברך שמו (כמו שנתבאר בלקוטי אמרים

– ספר ה"תניא", חלק ב

– "שער היחוד והאמונה", פרק יא).

– שבהמשכת החיות הנמשכת מהמדות ובאה למטה על ידי אותיות הדיבור – בזה שייכים כל השינויים של החיות ושינויי הזמן, עבר, הוה ועתיד, אבל לגבי מהותו ועצמותו יתברך כתיב: "אני ה' לא שניתי", -

אין שום שינוי בו יתברך בין לפני הבריאה ללאחרי הבריאה, בין בבחינת שינוי ההשתלשלות מרום המעלות

– והמדריגות, עד למטה מטה, -

מהעולמות העליונים ביותר עד לעולמות התחתונים ביותר; שכמו שהוא יתברך מצוי ב

– עולמות עליונים - כך הוא ממש בשוה ב

– עולמות תחתונים (וכמו שנתבאר בלקוטי אמרים

– ספר ה"תניא", חלק א פרק נא), -

שלגבי הקב"ה עצמו, אין שום הבדל בין עולמות העליונים לבין העולמות התחתונים, שכן, גם העולמות העליונים אין מחשבתם יכולה "לתפוס" בו יתברך, הרי, שגם לעליונים אין שום תפיסה והשגה בו יתברך, והוא יתברך נמצא בתחתונים כפי שהוא נמצא בעליונים, ההבדל בין עליונים ותחתונים מתבטא רק בהמשכת החיות הנמשכת ממנו יתברך לעולמות, שבעולמות העליונים החיות יותר בגילוי מאשר בעולמות התחתונים. ובין בבחינת שינויי הזמן, -

גם בזה אין שום שינוי לגבי הקב"ה, שכמו שהיה הוא לבדו הוא, -

ובאופן מציאות של יחיד ומיוחד, לפני ששת ימי בראשית - כך הוא עתה אחר הבריאה, והיינו

– למרות שניתוספו נבראים, ובכל זאת הוא לבדו הוא, והוא יחיד ומיוחד, משום שהכל כאין ואפס ממש לגבי מהותו ועצמותו, -

ולכן אין הנבראים שנבראו גורמים לשינוי במציאותו ובאחדותו, שכן הם כאין ואפס לגביו יתברך, וכמו אות אחד

– אחת, מדבורו של אדם או אפלו ממחשבתו לגבי כללות מהות הנפש השכלית ועצמותה, על דרך משל, לשכך את האזן, -

למרות שהמחשבה היא לבוש עדין וקרוב יותר לנפש, בכל זאת אין אות אחת תופסת מקום כלל לגבי כל הנפש השכלית, ומענין השכל שבנפש באות הרי המדות, ומהן באות המחשבה והדיבור, ולגבי עצם הנפש (שהוא למעלה מענין השכל) הרי אין, אות אחת של דיבור או מחשבה, תופסת מקום כלל, הדברים האמורים מהווים משל שהאוזן תוכל להבין ולהשיג אפסות הבריאה לגבי הקב"ה. ובאמת "אין ערוך אליך" כתיב, -

שלא כפי שאמרנו קודם שזה כמו אות אחת של דיבור או מחשבה לגבי הנפש כולה, שהרי לאות האחת יש על כל פנים ערך "כל שהוא", ואילו לגבי הקב"ה אין לנבראים שום ערך כלל, וכמו שנתבאר במקום אחר (בלקוטי אמרים

– ספר ה"תניא", חלק ב

– "שער היחוד והאמונה" פרק ט) עין שם. וזהו שאומרים: -

בתפלה, כשמבקשים על ענין הרחמים, "ברחמיך הרבים רחם עלינו": "המלך המרומם לבדו מאז", פרוש כמו ש"מאז" קדם הבריאה

– של העולמות והנבראים, היה הוא לבדו הוא, -

ושום דבר בלעדו לא היה קיים, כך עתה

– אחרי התהוות העולמות והנבראים, הוא "מרומם כו'"; -

שרק הוא קיים, ו"מתנשא מימות עולם", פרוש שהוא רם ונשא למעלה מעלה מבחינת זמן הנקרא בשם "ימות עולם", והינו לפי שחיות כל "ימות עולם"

– ענין הזמן, הוא רק מבחינת "המלך כו'", -

מבחינת וספירת "מלכות", שהיא בחינת "המלך", שעבר, הוה ועתיד, המהווים ענין ה"זמן", שייכים בספירת ה"מלכות" בלבד, שעליה אומרים ההבדל של מלך מלך וימלוך, שהם הוה, עבר ועתיד, ואילו בספירות ומדות שלמעלה מ"מלכות" לא שייך עדיין ענין ה"זמן", וכמו שמבואר במקום אחר. ואי לזאת, -

ואם כך, שהקב"ה מרומם ומנושא כולו מענין הבריאה שאיננה תופסת מקום ואין לה ערך כלל לגביו יתברך, הרחמנות גדולה מאד מאד על הניצוץ

– שהוא חלק מהקב"ה, חלק אלוקה ממעל, השוכן בגוף החשוך והאפל, -

הנקרא משכא דחויא, -

העור של הנחש (הקדמוני), העלול לקבל טמאה

– על ידי ענינים של איסור שמשלש הקליפות הטמאות לגמרי, ולהתגאל בכל התאוות רחמנא לצלן, -

שאף אם הן מענינים של היתר שמקליפת "נוגה", אך, כשהן באופן של תאוות נעשה הגוף מלוכלך מזה, לכל אלה עלול הגוף להגיע, לולי שהקדוש-ברוך-הוא מגן לו ונותן לו עז ותעצומות ללחם עם הגוף ותאותיו ולנצחן, -

אך, מבלי עזרתו של הקב"ה לנצח את התאוות, עלול הגוף מצד עצמו לכל זה, וזה עצמו הוא הרי ענין של נחיתות – גם כשזה נשאר בכוח בלבד ואינו בא לידי פועל להתגאל חלילה על ידי התאוות. ובגוף זה שהוא כל כך נחות – שוכן הניצוץ של הנשמה. וזהו שאומרים: -

אחרי שאומרים עד כמה מרומם ומנושא הקב"ה מהבריאה, "המלך המרומם לבדו" (כנזכר לעיל), מבקשים "אלקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו" ומסיימים "אדון עזנו כו' מגן ישענו כו'".

– שהכוונה היא על הכוח שנותן הקב"ה באור מקיף שלמעלה מהאדם וכוחותיו העצמיים – שיוכל האדם לעמוד בעוז ולהתגונן נגד הגוף ותאוותיו.

והנה מודעת זאת, -

ידוע הדבר, דיש ב' מיני דחילו ורחימו: -

ישנם שני סוגי יראה ואהבה (גם ביראה וגם באהבה ישנם שני מינים): הראשונות

– הסוגים הראשונים ביראה ואהבה, הן הנולדות מהתבונה והדעת בגדלת ה' ו -

מההתבוננות והעמקת הדעת בדברים המביאים לידי אהבת ה' ויראתו, -

על מדת קירובו ואהבתו של הקב"ה לבני ישראל וכו', שבשעה שהאדם מעמיק דעתו בענינים אלה, נולדות בו אהבת ה' ויראת ה', והאחרונות

– הסוגים האחרונים ביראה ואהבה הן הבאות אחר כך מלמעלה בבחינת מתנה, -

אחרי שהאדם השיג לעצמו יראת ה' ואהבת ה' על ידי התבוננות, באות היראה והאהבה בדרך של מתנה מלמעלה, וכמו שנתבאר במקום אחר על פסוק: "עבודת מתנה אתן את כהנתכם", שהיא -

כהונתכם, היא מדת אהבה, -

ועל כך אומר הפסוק שישנו אופן זה של אהבה שהוא עבודת מתנה, בדרך מתנה מלמעלה, וכן הוא -

וכך הדבר, גם כן ביראה. -

שישנה מדריגה ביראה שהיא בדרך מתנה מלמעלה. והנה, ודאי -

הדבר, ש - אין ערוך כלל בין הראשונות -

בין הסוגים הראשונים ביראה ואהבה, שהן תולדות השכל הנברא, לגבי האחרונות -

לבין הסוגים האחרונים ביראה ואהבה, שהן -

בדרך של מתנה, מהבורא יתברך שמו, -

כשם שאין שום ערך בין נברא לבורא, כך אין שום ערך בין הסוג הראשון של אהבה ויראה שנוצר על ידי הנברא (באמצעות שכלו) לבין הסוג האחרון של אהבה ויראה שבא מהבורא. ולכן הן -

היראה והאהבה האחרונות, הן הנקראות בשם "אמת", כי "חותמו של הקדוש-ברוך-הוא אמת", שהוא אמת האמתי, וכל האמת שבנבראים כלא חשיבי קמיה. -

נחשבת ככלום לפניו יתברך, לכן, היראה והאהבה הבאות בדרך מתנה מהבורא, נקראות בשם "אמת". אך איזה הדרך שיזכה האדם ל"אמת ה'", -

שיזכה האדם ליראה ואהבה שהן "אמת" מבחינת ה"אמת" של הקב"ה, הנה הוא על ידי שיעורר רחמים רבים לפני ה' על הניצוץ שבנפשו, שהיא -

מדת הרחמים, היא מדתו של יעקב, מבריח מהקצה אל הקצה, דהיינו -

כלומר, מרום המעלות -

והמדריגות, עד למטה מטה, -

עוברת ומשתזרת מדת הרחמים של יעקב, ומכיוון שכך - יש בכוחה להמשיך "אמת ה'" לעולם השפל הזה החשוך, וכמו שכתוב: "כי אשב בחשך -

של העולם הזה, ה' אור לי". וזהו -

מה שכתוב: "כי גבר עלינו חסדו כו'". -

שחסד ה' מתגבר על חושך העולם הזה, ובנפש האדם הנמצאת בגוף - מאיר גילוי אור מה'. הרי, על כל פנים, שהדרך להמשכת "אמת ה"', היא על ידי התעוררות רחמים רבים. אך התעוררות רחמים רבים לפני ה' - צריך להיות גם כן באמת, וגם כשהוא באמת שלו - איך יוכל על ידי אמת שלו לעורר רחמים עליונים מ"אמת ה'"? -

כיוון שכאמור, כל אמת של נברא היא "כלא" לגבי האמת של הקב"ה. אך העצה לזה היא מדת הצדקה, שהיא מדת הרחמים על מאן דלית ליה מגרמיה -

למי שאין לו מעצמו כלום, להחיות רוח שפלים כו', ובאתערותא דלתתא -

"בהתעוררות שמלמטה" - אתערותא דלעילא, -

באה "התעוררות מלמעלה", ה' מעורר ישנים ומקיץ נרדמים, הם בחינת רחמים רבים וחסדים עליונים הנעלמים, -

שינה ותרדמה הם ענין של העלם ושל העלם עמוק יותר, כמו למשל באדם כשהוא ישן כוחותיו הם בהעלם, לכן נקראים הרחמים רבים והחסדים העליונים, שהם נעלמים בעצם - "ישנים" ו"נרדמים", ואותם הקב"ה מעורר ומקיץ לצאת מההעלם אל הגלוי והארה רבה, "לאור באור החיים", "אמת ה' לעולם". וזהו לשון זריעה הנאמר בצדקה, -

כמו "זורע צדקה" שבתחילת האגרת, או "זרעו לכם לצדקה", להצמיח -

ולגלות, כמו צמיחה שהיא הגילוי של הזריעה, אמת העליון, "אמת ה'". ובפרט, בצדקה וחסד של אמת שעושים עם ארץ הקדש תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, לקים מה שכתוב: "אמת מארץ תצמח", -

למטה זה "ארץ ישראל" ולמעלה זה ספירת ה"מלכות" הנקראת בשם "ארץ", על ידי זריעת הצדקה בה, -

בארץ ישראל, וחסד ורחמים רבים הנאספים ונלקטים לתוכה, הם מעוררים גם כן חסדים עליונים הצפונים ונעלמים (בנסח אחר: בה), כמו שכתוב: -

"מה רב טובך "אשר צפנת כו'" - לכוננה ולהקימה. -

את הארץ שלמטה ארץ ישראל, ואת הארץ שלמעלה "מלכות דאצילות", היורדת להיות מקור לנבראים ולעולמות שלמטה מעולם ה"אצילות", ויש להקימה ולהעלותה, וזהו שכתוב: "בצדקה תכונני": - המוסב על כנסת ישראל שלמטה ושלמעלה - "מלכות דאצילות" הנקראת "כנסת ישראל".