אגרת ד'

ד.

"אין ישראל נגאלין אלא בצדקה", -

בזכות הצדקה, שנאמר: "ושביה בצדקה".

– והשבים אליה – אל ציון – יפדו על ידי צדקה, שעל ידי צדקה שבים בני ישראל לציון ונגאלים מהגלות. כתיב: -

כתוב: "צדק לפניו יהלך", והוי ליה למימר: "ילך".

– ולא "יהלך", שכן, משמעות "ילך" היא שהוא – הצדק – ילך, ואילו "יהלך" – שהוא יגרום לדבר אחר ללכת. ממה שנאמר "יהלך" מסתבר, איפוא, שהכוונה היא על ענין אחר שהצדק – צדקה – גורם בו הליכה. אך העניין, -

הוא, על פי מה שכתוב: "לך אמר לבי בקשו פני", -

פירושו הפשוט של הפסוק הוא, - לך ובשליחותך (של הקב"ה) אומר לי לבי: חפש את הפנים והפנימיות שלי (כפי שרש"י מפרש פסוק זה), והוא מסיים: "את פניך ה' אבקש", אני אכן עושה כך ואני מחפש ה"פנים" שלך, ה'. ברם, לפי זה, ש"פני" היינו הפנים שלמעלה, הפנימיות שלמעלה, לא היה צריך, לכאורה, לומר לאחר מכן "את פניך ה' אבקש", אלא "את פניך אבקש" שהרי גם בחלקו הראשון של הפסוק הוא מדבר על הפנים שלמעלה. לכן, מפרש כאן רבנו הזקן, ש"פני" היינו הפנימיות של הלב היהודי (ו"פניך ה"' הכוונה לפנימיות שלמעלה) פירוש, -

"בקשו פני" היינו, בקשו פנימיות הלב.

– שאיננה בגלוי, ויש לחפשה ולגלותה. כי הנה, בלהב יסוד האש האלקית שבלב

– שהיא האהבה הלוהטת לאלקות המהווה יסוד האש של הנפש האלקית, כפי שאמר רבנו הזקן בפרק ג' שבחלק הראשון של ה"תניא", (נסח אחר: הנה, בהלב [יסוד האש האלקית שבלב]) יש ב' בחינות: בחינת חיצוניות, ובחינת פנימיות.

– אהבה חיצונית ואהבה פנימית. חיצוניות הלב, היא התלהבות

– של אהבה, המתלהבת מבחינת הבינה והדעת

– ההתעמקות, בגדולת ה'

– שהוא, אין-סוף ברוך-הוא, (להתבוננן)[להתבונן] בגדלתו, ולהוליד מתבונה זו אהבה עזה כרשפי אש וכו'.

– שזה חיצוניות הלב של הנפש האלקית – אהבה שנוצרת על ידי שכל והבנה בגדולת ה'. אהבה זו גלויה ומורגשת בלב היכן שהאדם מרגיש את אהבתו לה'. ופנימיות הלב, היא הנקודה שבפנימיות הלב ועומקא דלבא, -

ועומק הלב, שהיא למעלה מעלה מבחינת הדעת והתבונה שיוכל האדם להתבונן בלבו בגדלת ה', -

האדם בשכלו ובהתבוננותו, לא היה יכול אף פעם ליצור בקרבו אהבה גדולה ועמוקה כזו, אלא היא ניתנת מלמעלה לנשמה, כפי שיסביר להלן, ועל האדם לגלות אהבה זו בתוכו. וכמו שכתוב: "ממעמקים קראתיך ה'" - "מעמקא דלבא"

– מעומק הלב. לכן נאמר "ממעמקים" לשון רבים, שכן בלב יש עומק ועומק לעומק, (ועל דרך משל, כמו במלי דעלמא, -

בעניני העולם, לא בעניני עבודת ה', לפעמים יש ענין גדול מאד מאד שכל חיות האדם תלוי בו ונוגע

– הענין, עד נקדת פנימיות הלב ועד בכלל, וגורם לו לפעמים לעשות מעשים ולדבר דברים שלא בדעת כלל)*.

– שכן הדבר נוגע בעצם הנפש שלמעלה מדעת ומהבנה. וזה לעומת זה, -

בעבודת ה' ישנם אותם ענינים שישנם בעניני עולם, ולכן כשם שבמילי דעלמא ישנו לפעמים ענין הנוגע בפנימיות שלמעלה מדעת, ככה הוא ממש בעבודה שבלב.

– באהבתו של יהודי להקב"ה – שישנה אהבה הנוגעת בעצם הנשמה, שהיא למעלה מדעת ומהבנה. והינו, לפי שבחינת נקודת פנימיות הלב היא למעלה מבחינת הדעת המתפשט ומתלבש

– שהדעת מתפשטת ממקומה ומתלבשת במדות שנולדו מחכמה-בינה-דעת כנודע, רק

– נקודת פנימיות הלב, היא בחינת הארת חכמה עליונה שלמעלה מהבינה והדעת, ובה

– בחכמה העליונה, מלבש וגנוז אור ה' ממש, כמו שכתוב: "ה' בחכמה כו'", -

אור אין סוף מלובש ב"חכמה", והיא היא בחינת ניצוץ אלקות שבכל נפש מישראל.

ומה שאין כל אדם זוכה למדרגה זו, לעבודה שבלב מעומקא דלבא

– מעומק הלב, בבחינת פנימיות, -

כיוון שאהבה ועבודה זו באות מצד הניצוץ האלקי שבנשמה – וניצוץ אלקי זה הרי קיים בכל אחד מישראל – היה צריך, איפוא, כל אחד להגיע למדריגה זו ולעבודה זו ? - הינו לפי שבחינה זו היא אצלו בבחינת גלות ושביה, והיא בחינת גלות השכינה ממש, -

בנפשו של יהודי, כי היא

– השכינה, היא בחינת ניצוץ אלהות שבנפשו האלהית.

– וכאשר בחינה זו של הניצוץ האלקי של הנשמה נמצאת בגלות – הרי זה גלות ה"שכינה", וכיוון שבחינת הניצוץ האלקי נמצאת בגלות, אין היא פועלת בנפש שתהיה העבודה של האהבה מפנימיות הלב. וסיבת הגלות, -

של הניצוץ האלקי שבנשמה, הוא מאמר רבותינו זכרונם לברכה: "גלו לבבל - שכינה עמהם", -

לגבי הגלות של הניצוץ הפרטי שבכל אחד מישראל, הכוונה היא, שבשעה שהוא נמצא ב"בבל", הוא עושה מעשי "בבל" – נמצאת השכינה יחד אתו בגלות. דהיינו מפני שהלביש בחינת פנימית נקדת לבבו ב"זה לעמת זה", -

בענינים שהם "לעומת זה", הניגוד, לקדושה, דהיינו

– שהלביש עצמו בלבושים צואים דמלי דעלמא

– דברי חולין של עולם, ותאוות עולם הזה, הנקרא בשם "בבל", -

ובגלל כך, ישנה גלות השכינה – של הניצוץ האלקי שלו – ב"בבל", בעניני עולם ותאוות. והיא

– וענין זה בנפש הוא, בחינת ערלה המכסה על הברית ו-

על ה- נקדה הפנימית שבלב. ועל זה נאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם".

– שצריכה להיות העבודה של "ומלתם את ערלת לבבכם", להסיר את המכסה המסתיר על הנקודה הפנימית שבלב. כפי שמובא בענין מילה זו – ענין התשובה, שכשם שבגלות השכינה הכללית של כל בני ישראל, הרי "אם ישראל עושין תשובה – מיד הן נגאלין", שתשובה מביאה לגאולת השכינה, כך גם בגלות של הניצוץ האלקי שבכל אחד מישראל, שעל ידי תשובה באה הגאולה לשכינה הפרטית שלו – לניצוץ האלקי שלו, שהכיסוי וההעלם מוסרים ונתגלית הנקודה הפנימית. והנה, במילה יש שני

– שתי בחינות: מילה ופריעה, שהן ערלה גסה וקלפה דקה.

– "מילה" מסירה את הערלה הגסה, ו"פריעה" מסירה את הקליפה הדקה המכסה על הברית, וכן

– וכך הדבר בערלת הלב

– לגביה כתוב "ומלתם את ערלת לבבכם", יש גם כן תאות גסות

– שהן למשל כמו הערלה הגסה, ודקות

– ותאוות דקות שהן למשל כמו הקליפה הדקה, והסרת הערלה הגסה והקליפה הדקה, התאוות הגסות והתאוות הדקות, היא על ידי מילה ופריעה; -

בעבודה הרוחנית של הנפש, ו"מל ולא פרע - כאלו לא מל", -

כך הוא הדין לגבי מילת הערלה הגשמית, ערלת הגוף, וכך גם במילה הרוחנית ("ומלתם את ערלת לבבכם"), שאם אין הוא מסיר את המכסה של התאוות הדקות, ענין הפריעה, חסר אז כל ענין המילה, מפני שסוף סוף עדין נקדת פנימית הלב היא מכסה בלבוש שק דק, -

של קליפה, בבחינת גלות ושביה.

– הנקודה הפנימית שבלבו נמצאת עדיין בגלות ושביה, ודוקא כשישנו גם הענין של פריעה, של התאוות הדקות – אז נגאלת הנקודה הפנימית. והנה, על מילת הערלה ממש

– הסרת התאוות הגסות, כתיב -

כתוב: "ומלתם את ערלת לבבכם" - אתם בעצמכם.

– "ומלתם", שאתם תמולו, את זאת בכוחו של כל יהודי לעשות בעצמו, שכן, על ידי תשובה הוא מבטל ומסיר את המכסה וההסתר שהתאוות מכסות ומסתירות על הנקודה הפנימית שבלב. אך להסיר הקליפה הדקה, -

הנוצרת מהתאוות הדקות, זהו דבר הקשה על האדם, ועל זה נאמר בביאת המשיח: "ומל ה' אלהיך את לבבך כו', לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך", כלומר למען כי ה' לבדו הוא כל חייך ממש, -

שלא תהיה אהבה שהיא כוח וגילוי בלבד מהנפש, אלא אהבה באופן שהיא חייך ממש. וכשם שאדם אינו מרגיש את חייו כדבר נפרד ממנו, אלא זה הוא עצמו, כך שלא ירגישו את האהבה כדבר נפרד, אלא כאהבה עצמית שאינה נרגשת כלל. שלכן אהבה זו היא מעמקא דלבא

– באה מעומק הלב, מנקודה פנימית ממש כנזכר לעיל, -

והיא ולמעלה מבחינת הדעת.

– למעלה מהבנה והרגשה. ולכן משיח בא בהסח הדעת לכללות ישראל, -

בכלל ישראל יהיה זה בהיסח הדעת, והיא

– ביאת המשיח, גלוי בחינת נקודה פנימית הכללית, -

של כל בני ישראל, ויציאת השכינה הכללית

– של כלל ישראל, מהגלות והשביה, לעד ולעולמי עולמים.

– כפי שהדבר מוסבר לגבי גאולת ויציאת השכינה הפרטית – הניצוץ האלקי – שהיא בהיסח הדעת, למעלה מדעת והשגה – כך גם לגבי היציאה של השכינה הכללית של כלל ישראל, תהיה יציאתה מהגלות וגאולתו של כלל ישראל על ידי המשיח בהיסח הדעת. אמיתת הענין של "ומל ה' אלקיך את לבבך" ו"לאהבה את ה' אלקיך כי הוא חייך" תהיה אמנם, כאמור, בביאת המשיח, אך, גם כעת – יסביר להלן – ישנה יציאה מהגלות של השכינה הפרטית (של הניצוץ האלקי) – על כל פנים יציאה לפי שעה – בעבודת התפלה. ובלשון רבנו הזקן: וכן, כל ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל יוצאת מהגלות והשביה לפי שעה, ב"חיי שעה" זו תפלה, -

כפי שהגמרא קוראת לתפילה "חיי שעה", ו- ב- עבודה שבלב מעומקא דלבא, -

מעומק הלב, מבחינת נקודה הפנימית הנגלית מהערלה, -

המכסה עליה, ועולה למעלה, לדבקה בו בתשוקה עזה בבחינת "למען חייך".

– שהאלקות היא כל חייו, והוא

– היציאה לפי שעה של הנקודה הפנימית בעבודת התפילה, היא גם כן

– כמו הגאולה הכללית, בבחינת הסח דעת האדם, כי בחינה זו היא למעלה מדעת האדם והתבוננותו בגדלת ה', רק היא בחינת מתנה נתונה מאת ה' מן השמים, מהארת בחינת פנים העליונים, -

מהפנימיות שלמעלה, כמו שכתוב: "יאר ה' פניו

– הפנימיות שלו, אליך", וכמו שכתוב: "ומל ה' אלקיך כו'".

אך מודעת זאת, כי "אתערותא דלעילא" היא ב"אתערותא דלתתא" דוקא, -

כל התעוררות מלמעלה הנמשכת לאדם, באה דוקא על ידי ההתעוררות שהאדם מעורר על ידי עבודתו למטה, הרי אפילו ענין הבא מלמעלה דוקא, ואין בכוח עבודת האדם לפעול ולהמשיך ענין זה – בכל זאת זקוקים להתעוררות מלמטה גם להמשכה מסוג זה, בבחינת העלאת "מיין נוקבין", -

ההתעוררות והתשוקה מצד המקבל, המהוות כלי להמשכת "מיין דוכרין" – השפע מן המשפיע, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "אין טפה יורדת מלמעלה כו'".

– שאין עולים כנגדה טפיים". ולכן צריך האדם לעשות בעצמו תחילת מילה זו, להסיר ערלת הלב וקליפה הגסה ודקה, המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב, שהיא

– פנימיות נקודת הלב, היא בחינת אהבת ה', בחינת "למען חייך", -

שהאלקות היא כל חייו, שהיא בגלות בתאוות עולם הזה, שהם

– התאוות הן גם כן בבחינת

– ובאופן של - "למען חייך" ב"זה לעמת זה", -

בצד המנוגד לקדושה, שהוא מושקע בתאוות עד שהן כל חייו, כנזכר לעיל.

– שישנם דברים שכל חיי האדם תלויים בהם, והוא שקוע בהם בכל פנימיות לבו, והיינו, -

הסרת הערלה האמורה, היא על ידי נתינת הצדקה לה' מממונו, שהוא

– הממון הוא חיותו.

– כפי שרבנו הזקן מסביר בפרק ל"ז שבחלק הראשון, שבכל אדם – כיוון שבממונו הוא יכול לקנות דבר שנותן לו חיי נפשו, הרי, שבממון שהוא נותן לצדקה, הוא נותן "חיי נפשו" להקב"ה, ובפרט מי שמזונותיו מצמצמים ודחיקא ליה שעתא טובא, -

והשעה דוחקת לו במדה מרובה, שמצב פרנסתו דחוק לו מאד באותה שעה, שנותן מחייו ממש.

– כשהוא נותן צדקה מבלי הבט על מצבו הקשה, ובפרטות אם

– הוא נהנה מיגיע כפיו, -

שהוא "חי" ממסחרו או ממלאכתו שאי אפשר שלא עסק בהם פעמים רבות בבחינת נקדת פנימית הלב מעמקא דלבא, -

מעומק הלב, כמנהג העולם בעסקיהם במשא ומתן וכהאי גונא, -

וכיוצא בהם הרי שבודאי עסק בכך אי פעם להרויח כספו מתוך הנקודה הפנימית של לבו, והרי עתה הפעם כשמפזר מיגיעו

– שלא לפי מעמדו, ונותן לה' בשמחה ובטוב לבב - הנה בזה פודה נפשו משחת, דהיינו

– שהוא פודה בחינת נקודת פנימית לבבו, שהיתה

– עד לאותה שעה, בבחינת גלות ושביה בתוך הקלפה גסה או דקה, כמו שכתוב: "מכל משמר נצר לבך" - "משמר" פרוש בית האסורים, -

ופירוש הפסוק "מכל משמר נצור לבך" הוא – שמור את לבך שלא יהא נתון במאסר ובגלות בתוך הקליפות והתאוות, הרי שעד לאותה שעה היה לבו בגלות ובשביה, ועתה נפדה

– נקודת פנימיות לבו, מהחיצונים

– מהקליפות, בצדקה זו. וזה גם כן לשון "פריעה"

– כמוסבר לעיל, שהסרת הקליפה הדקה, התאוות הדקות, נקראת בשם "פריעה", הרי זה גם כן פירוש המלה "פריעה" - ענין פריעת חוב, שנתחייב ונשתעבד לחיצונים שמשלו בו על נקודת פנימיות לבבו. וזהו

– מה שהפסוק אומר "ושביה בצדקה"

– שגם אלה שהיו נתונים בבחינת שביה, נפדים ונגאלים על ידי צדקה.

וזהו "צדק לפניו יהלך", -

ששאלנו לעיל, שהיה צריך לומר "ילך" ולא "יהלך", שכן "יהלך" משמעו שהוא גורם למישהו אחר ללכת - "לפניו" - הוא מלשון פנימיות, -

לפנימיות שלו, ו"יהלך" - הוא מלשון הולכה, שמוליך

– הצדק – הצדקה – מוליך את פנימית הלב לה', ואחר כך

– כתוב בפסוק: ישים לדרך ה' פעמיו, -

שהוא יתנהג בדרך ה', כמו שכתוב: "והלכת בדרכיו", "אחרי ה' אלהיכם תלכו", בכל מעשה המצות, ותלמוד תורה

– שהוא כנגד כלן, -

ובכל הענינים האלה של מצוות ותורה, ילך בדרך ה' באופן של הליכה, שכלן

– התורה והמצוות שלו עולין לה' על ידי פנימית הלב, -

שהוא גילה על ידי עבודת הצדקה, ביתר שאת ומעלה מעלה

– העליה על ידי פנימיות הלב היא נעלית הרבה יותר מעליתן לה' על ידי חיצונית הלב, הנולד מהתבונה והדעת

– בגדלות ה' לבדן, בלי הארת פנים מלמעלה אלא בבחינת הסתר פנים, כי אין הפנים העליונים מאירים למטה אלא באתערותא דלתתא, -

בהתעוררות מלמטה, במעשה הצדקה הנקרא "שלום".

– מעשה הצדקה עושה שלום בין מעלה ומטה, וזו הדרך היחידה שהפנימיות שלמעלה תאיר ותתגלה למטה. וזהו שכתוב: "פדה בשלום נפשי", -

שלפי אימרת חכמינו ז"ל זה מוסב על צדקה וגמילות חסדים הנקראים "שלום", "נפשי" דייקא.

– המלה "נפשי" היא בדיוק, שכן, זה מוסב על השכינה שהיא הנפש של יהודי; וכך בכל אחד מישראל – על הניצוץ האלקי שלו המחיה את נפשו, הנפדים על ידי "שלום", על ידי מעשה הצדקה. וזהו גם כן הטעם שנקרא הצדקה "שלום", לפי שנעשה

– על ידי הצדקה, שלום בין ישראל לאביהם שבשמים כמאמר רבותינו זכרונם לברכה , דהינו על ידי פדיון נפשותיהן, הם חלק ה' ממש, -

נפשותיהם שהן חלק מה' ממש, והן ניפדות מידי החיצונים, -

מידי הקליפות, ובפרט צדקת ארץ ישראל, -

רבנו הזקן כתב אגרת זו – וכך אגרות רבות שבחלק "אגרת הקודש" שב"תניא" – בהקשר לנתינת צדקה עבור "כולל חב"ד" בארץ ישראל, להחזקת תלמידי החבריא של רבי מנחם מענדל מהורודוק וחבריו שהתיישבו בארץ ישראל, שהיא צדקת ה' ממש, -

צדקה למקום שבו שם הוי' בהתגלות, כמו שכתוב : "תמיד עיני

– והמשכה פנימית של ה' אלהיך בה", -

בארץ ישראל, "והיו עיני ולבי שם כל הימים" .

– הרי שבארץ ישראל מאירה המשכה פנימית מהוי', והצדקה שעושים עם תלמידי חכמים שבארץ ישראל, היא צדקת ה' ממש, והיא

– צדקת ארץ ישראל, שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו מעצת החושבים לדחות פעמינו, -

מעצת הרוצים להזיק לנו, ותעמד לנו לעד, לשום

– להעמיד, נפשנו בחיים אמתיים, מחיי החיים, לאור