אגרת ז'

ז. "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו כו'". -

דברים אלה אומרים בסדר התפלה שלפני "הודו" - בהקשר לקירוב ולקשר של הקב"ה ובני ישראל, אנו אומרים - אשרי לנו, מה טוב הוא חלקנו, ומה נעים הוא גורלנו (ומסיימים) ומה יפה ירושתנו. הביטויים "חלק" ו"גורל" מתייחסים להתגלות האלקית ליהודי, וכמו שכתוב: "ה' מנת חלקי וכוסי וגו'". (ולאחר מכן כתוב:) "חבלים נפלו לי וגו'". -

חלקים בגורל נפלו לי כו' (כפי שהוא מסיים "בנעימים", שהחלקים שנפלו לי בגורל, נעימים לי, שכן, לפני כן הוא הרי אמר "אתה תומיך גורלי", אתה, הקב"ה, תומך גורלי, שיהיה החלק הטוב). הרי שמוצאים אנו הלשון "חלק" על גורל, על האלקות המאירה בנשמתו של יהודי. להבין לשון "חלקנו" ו"גורלנו" -

מדוע נקראת האלקות, המאירה בנשמה של יהודי, בשם "חלק" ו"גורל", משמעותו של "חלק" יכולה להיות שחלק אחד שוה לשני, ואילו "גורל" משמעו חלק שהוא יוצא מן הכלל, ורק על פי גורל נקבע שחלק זה יהיה למי שזוכה בגורל, צריך לבאר היטב לשון השגור במאמר רבותינו זכרונם לברכה: "אין לו חלק באלהי ישראל", כי הגם דלכאורה לא שיך לשון "חלק" כלל באלקות יתברך, שאינו מתחלק לחלקים חס ושלום. -

הקב"ה הוא הרי פשוט בתכלית הפשיטות, ופשיטות היא היפך מחלקים - הרי שלא שייך באלקות הלשון "חלק", ובכל זאת משתמשים חכמינו ז"ל בביטוי "חלק" באלקות, מכאן עלינו להבין, שלמרות שאלקות היא ענין של פשיטות, אך באלקות המאירה ויורדת לנשמות ישראל - שייכת הלשון "חלק", שכן, היא יורדת בהתגלות של חלקים, כפי שיסביר להלן. אך העניין, -

הוא, כמו שכתוב ביעקב: "ויקרא לו אל אלהי ישראל", פירוש -

שכן, בפשטות ישנם בפסוק כמה דברים לא מובנים: א) עד לפסוק זה, משתמשים בפרשה זו בשם "יעקב", ואילו כאן נאמר "(א-ל אלקי) ישראל ". ב) מה היא השייכות למה שכתוב לפני זה "ויצב שם מזבח". ג) מה החידוש בענין "א-ל אלקי ישראל". על כך מסביר רבנו הזקן, שה"פירוש" בפסוק הוא: כי הנה באמת הקדוש-ברוך-הוא כשמו כן הוא, -

הוא, שהוא "קדוש", מובדל ומרומם מהעולם, הוא "ברוך הוא" - הוא נמשך ומתגלה (ברכה מלשון המשכה והתגלות), שמה שהיה לפני זה "הוא", נסתר ונעלם, ירד בהמשכה והתגלות, ובלשון רבנו הזקן: כי אף דאיהו ממלא כל עלמין עליונים ותחתונים -

למרות שהוא ממלא כל העולמות, העליונים והתחתונים, מרום המעלות -

והמדריגות, עד מתחת לארץ הלזו החמרית, -

ממלא הקב"ה את כולם ונמצא בכל מקום בשווה, שכן כאן אין הכוונה ב"ממלא כל עלמין" כפי שמוסבר בדרך כלל בהקשר למדריגה באלקות המצומצמת בכל עולם בהתאם למעלתו ולמדריגתו, אלא כאן הכוונה היא למה שהקב"ה ממלא ונמצא בכל העולמות, כמו שכתוב: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" - "אני" ממש, דהיינו מהותו ועצמותו כביכול ולא כבודו לבד, -

כפי שכתוב במקום אחר: "מלא כל הארץ כבודו", שם מדובר אודות ה"כבוד" שלו וההארה מאתו יתברך, ואילו כאן, שכתוב " אני מלא" - הכוונה לעצמותו ומהותו יתברך. הרי, למרות שהקב"ה במהותו ועצמותו ממלא ונמצא בכל העולמות, אף-על-פי-כן הוא קדוש ומבדל מעליונים ותחתונים, -

לא רק מהעולמות והנבראים התחתונים - אלא גם מהעולמות העליונים, ואינו נתפס כלל בתוכם חס ושלום -

שהעולמות יפעלו בו שיהיה מושפע מהם, כתפיסת נשמת האדם בגופו על דרך משל, -

הנשמה הנתפסת בגוף, מושפעת מהשינויים שבגוף, ואילו הוא יתברך אינו נתפס בעולמות, שתהיה להם חס ושלום השפעה עליו, כמו שמבואר במקום אחר באריכות. ולזאת -

ולכן, כיוון שהקב"ה קדוש ומובדל ולמעלה לגמרי מעולמות, לא היו יכולים לקבל חיותם ממהותו ועצמותו לבדו כביכול, רק התפשטות החיות אשר הקדוש-ברוך-הוא מחיה עליונים ותחתונים, הוא על דרך משל, כמו הארה מאירה משמו יתברך, -

שהשם עצמו הוא גם כן הארה בלבד, ומהשם קורנת ומאירה הארה, שהוא ושמו אחד, -

שלכן יש בכוח הארה משמו להחיות כל העולמות, וכמו שכתוב: "כי נשגב שמו לבדו", -

שגם השם הוא "לבדו" - למעלה מהעולם, רק זיוו ו"הודו -

של השם, על ארץ ושמים וגו'". -

החיות של ארץ ושמים, היא הוד וזיו בלבד - הארה משמו, שכאמור, השם לכשעצמו הוא גם כן הארה בלבד, כך שלמעשה חיות העולמות והנבראים היא הארה מהארה. והארה -

מהארה זו מתלבשת ממש בעליונים ותחתונים להחיותם, -

כאן כבר מדובר על התלבשות ממש. לא רק שהיא נמצאת בהם, אלא התלבשות שהחיות מצומצמת ומותאמת בהתאם למדריגת העולם, ומתאחדת עם העולם, ונתפסת בתוכם על ידי ממצעים רבים, -

מדריגות שהן כמו "ממוצעים" בין מדריגה עליונה ותחתונה, שכן, יש להן שייכות גם למדריגות העליונות וגם למדריגות התחתונות, ולכן משמשות הן "ממוצעים" לירידת השפע והחיות מהמדריגה העליונה ולמדריגה התחתונה, וצמצומים רבים -

צמצומים רבים בכמות, שעל ידי כל צמצום, מתקטנים האור והחיות, ועצומים, -

צמצומים שבאיכות הם חזקים ביותר, שהאור, לאחרי הצמצום, הוא לא רק קטן ומועט יותר, אלא הוא סוג אחר של אור מאשר האור שלפני הצמצום, בהשתלשלות המדרגות -

של העולמות, דרך עלה ועלול וכו'. -

והנה, הארה זו, אף שלמעלה -

בעולמות העליונים ביותר שלמעלה מהגבלה וגבול, היא מאירה ומתפשטת בבחינת בלי גבול ותכלית, -

בלי גבול ובלי סוף, להחיות עולמות נעלמים לאין קץ ותכלית, -

גם סוגי עולמות אלה הם בלי גבול, וגם כל עולם מהם הוא באופן של בלי גבול ותכלית, כמו שכתוב באדרא רבא, -

שישנם עולמות נעלמים לאין קץ ותכלית, אף-על-פי-כן ברידתה -

ברדת ההארה - למטה על ידי צמצומים רבים להחיות הנבראים והיצורים והנעשים, -

הנבראים שבעולמות "בריאה", "יצירה" ו"עשיה". מכך מובן שלפני זה מדובר אודות עולם ה"אצילות" ועולמות אין-סוף שלמעלה מעולם ה"אצילות", היא נחלקת דרך כלל למספר תרי"ג, -

613, כנגד תרי"ג מצות התורה, שהן הן תרי"ג מיני המשכות הארה זו מאור-אין-סוף ברוך-הוא, להאיר לנשמת האדם הכלולה מרמ"ח -

248 אברים ושס"ה -

365 גידים, -

שביחד הם תרי"ג (613), אשר בעבורה -

בשביל נשמתו של יהודי, הוא עקר תכלית ירידת והמשכת הארה זו למטה לכל הנבראים והיצורים והנעשים, -

הנקראים כולם " מטה ", לעומת העולמות שלמעלה מהגבלה, שתכלית כולן -

של כל הנבראים, הנוצרים והנעשים, הוא האדם, כנודע: -

הרי, למרות שאלקות היא פשוטה בתכלית הפשיטות, ולא שייך באלקות ענין של חלקים, אך, בההארה האלקית המאירה בעולמות למטה שעיקרם ותכליתם היא נשמתו של יהודי - שייך הענין של חלקים. ובאופן כללי הם תרי"ג (613) חלקים בהם מתחלקת ההארה, ובפרטיות - יסביר רבנו הזקן להלן - מתחלק כל אחד מחלקים אלה, להרבה חלקים פרטיים.

והנה, מספר זה -

תרי"ג (613) - כנגד תרי"ג מצוות התורה, הוא בדרך כלל, -

באופן כללי מתחלקת ההארה לתרי"ג (613) חלקים, אבל בדרך פרט - הנה כל מצוה ומצוה מתחלקת לפרטים רבים לאין קץ ותכלית, והן הן גופי הלכות פרטיות שבכל מצוה שאין להם מספר, -

אין מספר לפרטי ההלכות שבכל אחת מהמצוות, כמו שכתוב: "ששים המה מלכות" -

דורשים חכמינו ז"ל: הן ס' מסכתות -

הש"ס, כו', "ועלמות אין מספר" -

דורשים חכמינו ז"ל: הן ההלכות כו', -

שהן בלי מספר, שהן המשכת רצון העליון כו'. -

וכיוון שהרצון העליון הוא הרי בלי גבול, כך גם פרטי ההלכות, שהם פרטי המשכות מהרצון העליון - הם בלי גבול. וכשם שלגבי תרי"ג החלקים הכלליים בהם מתחלקת ההארה, אמר לעיל, שבנשמה, הקולטת אותם, ישנם תרי"ג ענינים, רמ"ח אברים ושס"ה גידים, כך גם לגבי פרטי ההמשכות שמההארה, שהם בלי גבול - יש לנשמות ישראל כלים פרטיים לקלוט הפרטים מהארה והמשכה זו. ובלשון רבנו הזקן: וכן הוא ממש בנשמת האדם. -

שיש לנשמה כלים לקליטת הפרטים האין סופיים מהמשכה והארה זו. כי הנה, כל הנשמות שבעולם היו כלולות ב -

נשמתו של אדם הראשון, ודרך כלל היתה נשמתו -

של אדם הראשון, נחלקת למספר תרי"ג: רמ"ח אברים ושס"ה גידים, אך דרך פרט נחלקת לניצוצות אין מספר, שהן נשמות כל ישראל מימות האבות והשבטים עד ביאת המשיח ועד בכלל, שיקים אז מה שנאמר: "והיה מספר בני ישראל כחול הים, אשר לא ימד ולא יספר מרב". -

והנה, שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון, -

יופיו ושלימותו של יעקב כעין יופיו ושלימותו של אדם הראשון, שתיקן -

יעקב, חטא אדם הראשון, והיתה נשמתו גם כן כלולה מכל הנשמות שבישראל, מעולם ועד עולם, -

כלומר, גם הנשמות מ"עלמא דאתכסיא" (מהעולמות המכוסים), וגם הנשמות מ"עלמא דאתגליא" (מהעולמות הגלוים) היו כולן כלולות בנשמתו של יעקב, והיה מרכבה לתורה שלמעלה, שנקראת בשם "אדם", -

"זאת התורה אדם", כמו שכתוב: "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וכו'", -

שהכוונה היא ל"תורה", כפי שמובא בתורת הקבלה. וכמו שכתוב: "וזאת לפנים בישראל כו'" -

וזאת בפנימיותם של ישראל, "אין זאת אלא תורה כו'", -

ש"זאת", תורה, היה מקודם בישראל, שהיתה כלולה ומלבשת בנשמת "ישראל סבא", -

המוסב על יעקב אבינו למטה הנקרא "ישראל סבא", וכן על שורשו למעלה שגם כן נקרא "ישראל סבא", הכלולה -

נשמת "ישראל סבא" כלולה מכל הנשמות. -

והוא היה כלי לאור התורה. וזהו "ויקרא לו אל אלהי ישראל" - "אל" לשון המשכת -

שכן, השם א-ל רומז על מדת החסד, המשכה והשפעה, ההארה מאור-אין-סוף ברוך-הוא מההעלם אל הגלוי, -

הכוונה לאור אין סוף המלובש בתורה, להאיר בבחינת גלוי בנשמתו, וכמו שכתוב: "אל ה' ויאר לנו"; -

הרי ש"א-ל" הוא לשון הארה, וזהו "ויקרא לו א-ל אלקי ישראל", שיעקב קרא והמשיך ההתגלות מההארה הכללית של אור אין סוף, הכלל המכיל בתוכו כל הפרטים שבתורה ומצוות - שההתגלות תאיר בנשמתו. ואחריו כל ישרי לב, -

אלה שהאור האלקי המאיר במוחם בא בלבם ואשר יש להם התעוררות של אהבת ה' ויראת ה', המכניסה חיות בלימודם תורה ובקיומם מצוות, העוסקים בתורה ובמצות, מאיר אור ה' אין-סוף ברוך-הוא בבחינת גילוי בנשמתם, -

"הארה" זו נקראת " חלקינו " (אשרינו מה טוב חלקינו "), כלומר, ההארה האלקית הפרטית המאירה על ידי כל מצוה, שהיא חלק מההארה הכללית. וכפי שהוסבר לעיל, שהארה זו כשהיא יורדת למטה, היא באופן של התחלקות לתרי"ג (613) חלקים וכו' - הרי החלק שמההארה האלקית מאיר בנשמה של יהודי המקיים מצוה, ועל כך נאמר "אשרינו מה טוב חלקינו ". וזמן גילוי זה ביתר שאת ויתר עז ההארה במוחם ולבם הוא בשעת התפלה, כמו שמבואר במקום אחר. -

והנה, אף שגלוי -

אלקי, זה על ידי עסק התורה והמצות הוא שוה לכל נפש מישראל בדרך כלל, כי תורה אחת ומשפט אחד לכלנו -

כל יהודי מחוייב בתורה ומצוות, ומצד ה הארה שלמעלה הנמשכת על ידי התורה והמצוות, היא נמשכת לכל אחד מישראל בשוה, אף-על-פי-כן בדרך פרט אין כל הנפשות או -

המדריגה שלמעלה ממנה, הרוחות ו -

או המדריגה שלמעלה ממנה, הנשמות שוות בענין זה -

בהארה והתגלות האלקית המאירה להם על ידי תורה וקיום מצוה, לפי עת וזמן גלגולם ובואם בעולם הזה, -

מרבית הנשמות של דורותינו אלה הן הרי נשמות שהיו כבר בעולם זה וירדו שוב לעולם הזה כדי לתקן ענין מסויים, הרי לפי הזמן והתקופה שהנשמה מתגלגלת ויורדת לעולם זה - באופן כזה מאירה לה מלמעלה ההארה וההתגלות האלקית שעל ידי מצוה זו או זו. וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה: "אבוך במאי הוי זהיר טפי, אמר ליה בציצית כו'". -

"אביך במה היה זהיר יותר"? וענה לו: "במצות ציצית". הרי, שבמצות ציצית האירה לו התגלות אלקית מיוחדת, שלכן היה זהיר בקיומה יותר מאשר במצוות אחרות, וכפי הפירוש: "במאי הוי זהיר טפי" - במה האיר לו יותר האור האלקי. וכן אין כל הדורות

שוין. -

לא זו בלבד שישנם שינויים בין נשמה אחת לשניה, אלא ישנם גם שינויים מצד הדורות, שהיו דורות שעבודתם העיקרית היתה ענין התורה, ודורות שעבודתם העיקרית היתה ענין הצדקה וכו' , שכן, לנשמות שבאותם דורות האירה התגלות מיוחדת בענינים אלה. כי כמו שאברי האדם, כל אבר יש לו פעלה פרטית ומיחדת, העין לראות והאזן לשמע, כך בכל מצוה -

הנקראות "אברין דמלכא"

- "אברי המלך", מאיר אור פרטי ומיחד מאור-אין-סוף ברוך-הוא. ואף שכל נפש מישראל צריכה לבוא בגלגול לקים כל תרי"ג מצות, -

כיצד מתאים, איפוא, לומר, שלנשמה של זמן זה ודורות אלה מאירה, אחרת, ההתגלות האלקית, ונדרשת זהירות מיוחדת וחזקה יותר במצוות פרטיות מסויימות? מכל מקום לא נצרכה -

הזהירות המיוחדת במצוה מסויימת, אלא להעדפה וזהירות וזריזות יתרה, ביתר שאת ויתר עז, כפולה ומכפלת, למעלה מעלה מזהירות שאר המצות. וזהו שאמר "במאי הוי זהיר טפי" - "טפי" -

יותר, דיקא. -

דוקא, שכן, זהירות צריכה להיות בכל המצוות, השאלה כאן היא: באיזו מצוה היה זהיר יותר. והנה, יתרון האור הזה הפרטי לנשמות פרטיות -

שבהן מאיר האור שמהמצוה ביתר התגלות, אינו בבחינת טעם ודעת משג, אלא למעלה מבחינת הדעת, -

וההבנה, שכך עלה במחשבה לפניו יתברך, -

שבנשמה מסויימת יאיר האור של מצוה מסויימת בהארה והתגלות מיוחדות. ודוגמתו למטה הוא בחינת הגורל ממש: -