ט. כמו באגרות הקודש שעד כאן, כך גם באגרת קודש זו, דן רבנו הזקן בענין הצדקה. כדי שצדקה תהיה כפי שהיא צריכה להיות אצל יהודי, שלא שהוא נותן כאשר הכל מוכן לפניו וממה שנשאר לו הוא נותן לצדקה - אלא שהצדקה תהיה באופן כפי שחסידי רבנו הזקן היו אומרים: "בפרוסת הלחם שלי יש החלק שלך, הקב"ה נותן לך באמצעותי", כלומר, להרגיש חובה להתחלק במה שיש לו, ולתת צדקה באותה מדה שהוא נותן לצרכי אשתו וילדיו - זה יכול להיות רק כשכל מה שאדם עושה אינו "לגרמי"', לצורך עצמו, אלא הוא עושה זאת לשם שמים. גם כשהוא מפרנס את אשתו ואת ילדיו הרי זה מפני שהם נשמות יהודיות, שנשמה היא חלק אלוקה ממעל@, ועליו לדאוג שיהיה לנשמות אלו הנצרך להן. כשאדם מתנהג באופן כזה, הרי גם אלה שצריכים להזדקק לצדקה הם גם כן בעלי נשמות, חלק אלוקה ממעל, ועליו לדאוג שגם להם יהיה כל הצטרכותם. אין זאת אלא שעל פי התורה - אשתו וילדיו קודמים, אך, בעצם, הוא חש התחייבות גם לאלה הזקוקים לצדקה, באותה מדה שהוא חש בהתחייבותו כלפי משפחתו.

זאת מעורר רבנו הזקן באגרת קודש זו, שהענינים שיהודי עושה בפרנסתו וכו', יהיו לשם שמים, שאז גם הצדקה שלו תהיה באופן הנכון.

אהוביי אחיי ורעיי אשר כנפשי, -

רבנו הזקן כותב לבני ישראל, כאל אהוביו, אחיו ורעיו, החשובים לו כנפשו. הרבי הריי"צ נ"ע מסביר באחת משיחותיו הקדושות, שבתבעו להשתרש באהבת רעים, משתמש רבנו הזקן בלשון "אהוביי ידידיי", שכן, על ידי רכישת אהבת רעים נעשים "אהוביי ידידיי" של רבנו הזקן. בהתאם לכך, אפשר לומר גם כאן, שעל ידי העשיה במה שרבנו הזקן תובע בענין הצדקה - נעשים "אהוביי אחיי" של רבנו הזקן. באתי -

במכתבי זה, כמזכיר ומעורר ישנים בתרדמת הבלי הבלים, -

הענינים הגשמיים בכלל נקראים "הבל", שכן, מצד עצמם אין להם שום מציאות, וכשאין לענינים הגשמיים כוונה נעלית (לשם שמים) - אלא הם עצמם התכלית והכוונה - הם אז "הבלי הבלים", ולפקח עיני העורים -

שכן, הנשמה נמצאת בגוף חומרי ומרשה להיות מונהגת על ידי הגוף - ומשולה היא לאדם שקושרים את עיניו או מדביקים אותן בזפת ומכהים אותן שלא יוכלו לראות, ומסובבים אתו כעם שוטה היכן שהנוהג בו רוצה, שלמרות שאותו אדם לכשעצמו הוא חכם ונבון, אך מפאת שעיניו קשורות ואין הוא רואה - הוא נחשב כשוטה, כך גם בנשמה, למרות שהיא חלק אלוקה ממעל, ובאה ממקום של קדושה, אך בשעה שהיא יורדת בגוף שהוא חומר המסתיר על הנשמה ואין בכוח הנשמה לעצור את הגוף לעשות מה שהוא רוצה - מצד העיוורון שהגוף מעוור את הנשמה - כפי שה"צמח צדק" משתמש בדימוי זה ב"אור התורה" סוף פרשת בהר- הרי שיש להסיר את העיוורון ולפתוח את עיני הנשמה. יביטו לראות, להיות -

שיהיה, כל ישעם וחפצם ומגמתם לכל בהם חיי רוחם -

כל אלה שיהיו כלולים ומאוחדים ב"מקור מים חיים" -

באלקות, הנקראת "מקור מים חיים", חיי החיים, -

הבחינה באלקות שהיא חיי החיים עצמם, כל ימי חייהם, מנפש ועד בשר. -

כל עניניהם הנפשיים והבשריים יהיו קשורים באלקות, לא רק בשעת התפלה, לימוד התורה או בשעת עשיית המצוות, אלא גם בעשייתם ענינים גשמיים, יהיו גם כן קשורים באלקות שהיא מקור מים חיים וחיי החיים. דהיינו, כל מלי דעלמא ועסקי פרנסה -

כל עניני עולם ועסקי פרנסה, לא יהיה כאלו דעבדין לגרמיהו, -

לא יהיו כמו באלה שעושים זאת לצרכי עצמם בלבד, שלא לשם שמים אלא לשימושם העצמי ולמילוי רצונם ורצון בני ביתם, ולא יהיה בית ישראל ככל הגוים, דזנין ומפרנסין ומוקרין לנשיהו ובניהו מאהבה, -

שזנים, מפרנסים ומוקירים נשיהם ובניהם מתוך אהבה עצמית, שמפני שהוא אוהב את עצמו, הוא אוהב את אשתו וילדיו בהיותם חלק ממנו - אלא שהאהבה תהיה קדושתית, כי "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" כתיב, דהינו שגם בעניני ארץ -

בענינים גשמיים, לא יפרידו -

את הענינים, [נסח אחר: יפרדו] -

שהיהודים העוסקים בעניני העולם לא יהיו נפרדים מ"אחד האמת", מאחד האמת -

מהאחדות האמיתית, שבלעדי אלקות לא קיים שום דבר, חס ושלום, להעיד עדות שקר חס ושלום, בקריאת שמע ערב ובוקר, -

שהוא אומר אז בעינים סגורות, ה' אחד בד' רוחות ובשמים ממעל ובארץ מתחת, -

שזה פירוש המלה "אחד", שה' הוא אחד בח', שהם שבעה רקיעים וארץ, ובד' בארבע רוחות העולם, הם כולם בטלים ומאוחדים עם ה" אלף ", עם אין-סוף אלופו של עולם, הרי שהוא מעיד שגם בארץ, בעניני הארץ - ה' "אחד". ובפקח עיני העוריםשעיניהם מסונוורות מעניני הגוף, ""התעיף עיניך בו ואיננו" חס ושלום. -

כלומר, מיד בפתחו את עיניו, הוא רואה את העולם ואת עניני העולם כמציאות לעצמם - ועוסק בעניני העולם שלא לשם שמים. אך בזאת יאות לנו, -

הנהגה זו מתאימה לנו, להיות [נסח אחר: בהיות] כל עסקינו במלי דעלמא לא לגרמיהו, -

שיהיה (או לפי הנוסח השני: כשיהיה) כל עסקנו בעניני עולם לא לעצמנו בלבד, כי אם להחיות נפשות חלקי אלקות, -

להחיות בני ישראל שנשמותיהם הן "חלק אלוקה ממעל", ולמלאת מחסוריהם בחסד חנם, שבזה אנו מדמין הצורה -

הנפש, ליוצרה, ה' אחד, אשר "חסד אל כל היום", חסד של אמת, -

בלי החזרת שכר על כך, להחיות העולם ומלאו בכל רגע ורגע, -

הרי כשם שהקב"ה עושה חסד ומחייה את הנבראים, כך על האדם גם כן לעשות חסד ולהחיות ולפרנס אנשים אחרים, שזה תכלית התעסקותו ועבודתו בעניני פרנסה - כדי שיהיה בידו לפרנס נשמות יהודיות. בהתאם לכך היה עליו לפרנס ולתת צדקה לאחרים באותה מדה שהוא מפרנס ועושה חסד עם בני משפחתו, אלא, אם כך, מדוע הוא נותן למשפחתו לפני שהוא נותן לאחרים? - אומר על כך רבנו הזקן: רק שאשתו ובניו של אדם קודמין לכל על פי התורה31 -

התורה מצווה עליו לתת בתחילה לאשתו ולילדיו ולאחר מכן לתת צדקה ולפרנס יהודים אחרים. (ב"לוח התיקון" ישנה כאן הוספה (רבנו הזקן הרי כתב אגרות-קודש אלו בקשר לצדיקים רבי מנחם מענדל מויטבסק, רבי אברהם מקאליסק וה"חבריא" והתלמידים שלהם, שהיו אז בארץ ישראל - הוסיף כאן רבנו הזקן): חוץ מצדיקים שבדור שהן קודמין לבניו, -

הנתינה לצדיק הדור באה, על פי התורה, לפני הנתינה לילדיו, וצדיקים שבארץ ישראל קודמין לצדיקים שבחוץ לארץ, לבד מזאת שלא הניחו כמותן בחוץ לארץ -

רבנו הזקן אומר על הצדיקים האמורים שנסעו לארץ ישראל, שלא השאירו כמותם בחוץ לארץ, והם עדיפים משתי בחינות, מבחינת הצדקות שלהם ומבחינת היותם בארץ ישראל, ודי למבין. -

עד כאן ההוספה ב"לוח התיקון").

על כן אהוביי אחיי, שימו נא לבבכם לאלה הדברים הנאמרים בקצרה מאד (ואם ירצה ה' פא"פ אדבר בם בארכה), איך היות כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא -

עיקר העבודה בזמנים אלה, של "עקבות" משיח, היא עבודת הצדקה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "אין ישראל נגאלין אלא בצדקה". ולא אמרו רבותינו זכרונם לברכה "תלמוד תורה שקול כנגד גמילות חסדים", -

כפי שהמשנה אומרת במסכת פאה "ותלמוד תורה כנגד כולם", שתלמוד תורה הוא כנגד כל הדברים הנמנים שם, כולל גם גמילת חסדים, הרי הם לא אמרו זאת אלא בימיהם, שתלמוד תורה היה עיקר העבודה אצלם, ועל כן היו חכמים גדולים תנאים ואמוראים. מה שאין כן בעקבות משיחא, -

בימי ביאת המשיח, שנפלה -

בחינת "סוכת דוד" עד בחינת רגליים ועקבים, שהיא בחינת עשיה -

"מלכות דאצילות" שהיא בחינת ה"שכינה" המתלבשת בעולמות בריאה, יצירה, עשיה - הנקראת גם כן "סוכת דוד", שכן דוד הוא הרי מלך ישראל, מרכבה ל"מלכות דאצילות" - ירדה ונפלה עד למדריגה התחתונה של "עשיה", אין דרך לדבקה בה באמת ולהפכא חשוכא -

ולהפוך חושך העולם, לנהורא דילה -

לאור שלה, [נסח אחר: דיליה] -

לאור שלו, כי אם בבחינת עשיה גם כן, -

ענין של מעשה - עשיה, לא רק ענין של שכל ודיבור כמו בלימוד התורה, שהיא מעשה הצדקה, -

אך, מדוע דוקא בחינת המעשה של צדקה - הרי כל המצוות המעשיות האחרות הן ענין של עשיה? - אומר על כך רבנו הזקן: כידוע למשכילים, שבחינת עשיה באלקות -

איזו השפעה אלקית מצויינת בבחינה של עשיה? היא בחינת השפעת והמשכת החיות למטה מטה למאן דלית ליה מגרמיה כלום. -

למי שאין לו משל עצמו כלום. ישנה השפעה אלקית בעולמות המצויינת בשם "מחשבה", וישנה השפעה המצויינת בשם "דיבור", אך איזו השפעה מצויינת בשם "עשיה" - הרי זו אותה השפעה הנמשכת למטה מטה, למקום שאין בו כלל שום התגלות אלקית, וזה עולם העשיה, הרי שמעשה הצדקה מכוון ממש נגד הבחינה של עשיה באלקות, שכן, זה הרי ענין הצדקה, להשפיע לעני שאין לו משלו כלום. וכל הזובח את יצרו בזה -

בענין הצדקה, ופותח ידו ולבבו -

לתת צדקה ביד פתוחה וברגש של לב רחב, אתכפיא סטרא אחרא -

נכפית על ידי כך ה"סטרא אחרא" (קליפות) לקדושה, ומהפך חשוכא -

ומהפך את החושך לאור השם יתברך, השוכן עלינו בבחינת עשיה בעקבות משיחא, -

בזמן של "עקבות משיח", ויזכה לראות עין בעין בשוב ה' ציון כו': -

שאז תראה העין הגשמית אלקות, כפי שהעין שלמעלה רואה, ותהיה זו ראיה של עין גשמית - ענין של עשיה שבו תתגלה אלקות באופן של ראיה, שההתאמתות שבה היא למעלה מעלה מאשר על ידי ענין של שכל והבנה.