פרק ד.
בפרק הקודם, פרק ג', הסביר רבנו הזקן, שכיוון שהכוח האלקי, שיצר את הנברא, "עומד" תמיד בנברא לבראו מחדש – ובאם לאו, היה הנברא חוזר ל"אין" ו"אפס" כמו לפני שנברא – פירוש הדבר, שהנברא אינו מציאות כלל והוא בטל לגמרי למקורו, דבר ה', היוצר אותו תמיד מ"אין" ל"יש"; ומה שהנברא נראה לעינינו כ"יש" וממשות, הרי זה מפני שבעיני הבשר שלנו אין אנו רואים ואין אנו משיגים את מקורו, את דבר ה' – כבמשל של אור השמש, כשהוא מחוץ למקורו, בגוף כדור השמש, אלא בחלל העולם או על הארץ, הוא נראה אז כ"יש". על כך שאל: אמנם במשל, כיוון שאור השמש אכן אינו נמצא במקורו בשעה שהוא מאיר על הארץ – מובן מדוע הוא נראה כ"יש"; אך, בנמשל, הרי הנברא נמצא תמיד במקורו, שהוא דבר ה', העומד תמיד בתוך הנברא – מדוע, איפוא, אין הנבראים בטלים במציאות למקורם, באופן שלא יהיה מקום לחשוב אותם כ"יש" וכ"מציאות"? – כדי להבין זאת, אמר רבנו הזקן שיש להקדים מה שיוסבר בפרק הנוכחי, שהסיבה לכך היא הכוח האלקי של צמצום.
כי הנה כתיב:
– כתוב בפסוק: "כי שמש ומגן ה' אלהים",
– כמו שהשמש מאירה, כך מאיר לנו הקב"ה בשם הוי' שלו, וכמו ה"מגן" השומר ומבטיח, כך מגן עלינו הקב"ה בשם אלקים שלו. פרוש
– המלה "מגן"
– אין הכוונה למגן סתם שאין לו שייכות לשמש אודותה מדובר בפסוק, אלא הוא נרתיק לשמש
– כדי להגן, שיוכלו הבריות לסבלו,
– כדי שהנבראים יוכלו לקלוט את קרני השמש, יש לה לשמש "מגן" ונרתיק, המאפשר לנבראים לקלוט את אור השמש. כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: "לעתיד לבא הקדוש-ברוך-הוא מוציא חמה מנרתקה, רשעים נדונין בה כו'".
– הרשעים ייענשו באמצעות החמה כיוון שלא יהיו מסוגלים לשאת את אורה החזק של השמש – וצדיקים (לא זו בלבד שיוכלו לשאת את האור, אלא יתירה מזו, יוכלו) להירפא על ידי אור השמש – רואים ממאמר זה של חכמינו ז"ל, שלשמש יש "מגן" ו"נרתק" המאפשר לקבל את אור השמש. וכמו שהנרתק מגן בעד השמש,
– שיוכלו בני האדם לקבל את אורה, כך שם "אלהים" מגן לשם הוי"ה ברוך-הוא.
– שיוכלו הנבראים לקבל את האור של שם הוי'. – וזה, איפוא, פירוש "כי שמש ומגן הוי' אלקים": שם הוי' הוא כמשל ה"שמש", ושם "אלקים" מגין על האור של שם הוי' שיוכלו לקבל אותו – כמו ה"מגן", הנרתק, על השמש. רבנו הזקן יסביר להלן, מדוע זקוק האור של שם הוי' ל"מגן" כדי שיוכלו לקבל אותו: דשם הוי"ה
– מלשון מהוה, פרושו שמהוה את הכל מאין ליש,
– הערת כ"ק רבינו: "זהו האותיות – תיבת הוה" – אלו הן שלש האותיות "הוה" משם "הוי"' המרכיבות את המלה "הוה" מלשון מהוה, והיו"ד
– שבשם הוי', משמשת
– מורה על הפעלה שהיא בלשון הוה ותמיד,
– כשרוצים לומר, שהפעולה לא היתה רק אי פעם, אלא נמשכת תמיד, מוסיפים את האות יו"ד למלת-הפעולה, דבר המראה על תמידיות הפעולה. כדפרש רש"י
– כמו שמפרש רש"י, על פסוק: "ככה יעשה איוב כל הימים",
– לא כתוב "עשה" אלא "יעשה", ביו"ד, להורות שתמיד היה עושה כך. כך גם היא משמעות היו"ד של שם הוי', שהפעולה של "הוי"', בריאת הכל "מאין ליש", היא תמידית, שתמיד בורא הקב"ה את הכל "יש מאין"; והינו החיות הנשפע בכל רגע ממש בכל הברואים ממוצא פי ה' ורוחו, ומהוה אותם מאין ליש בכל רגע, כי לא די להם
– לברואים, במה שנבראו בששת ימי בראשית להיות קימים בזה,
– אלא מוכרחים הם להיברא תמיד מחדש מ"אין" ל"יש", כמו שנתבאר לעיל.
– זהו ה"שמש" של שם הוי', שאורה מאיר לנבראים, וממנו הם נבראים כל רגע "מאין ליש". ברם, מבחינת אור הוי' המאיר באופן גלוי, היו הנבראים בטלים במציאות לגמרי ולא היתה נראית שום מציאות של נברא. שהרי, כשהחיות האלקית הבוראת את הנברא מתגלה, לא נראית אז מציאותו של הנברא. לשם כך נדרש ה"מגן" של שם אלקים, המסתיר על האור של שם הוי', שלא יהיה גלוי לנברא, וכך מתאפשר לנברא להרגיש את עצמו כאילו הוא דבר נפרד ועצמאי, ואז נחשב הנברא ל"מציאות" ול"יש", כפי שיוסבר להלן. והנה, בסדור שבחיו של הקדוש-ברוך-הוא כתיב: "הגדול הגבור כו'", ופרוש "הגדול" היא מדת חסד והתפשטות החיות בכל העולמות וברואים לאין קץ ותכלית, להיות ברואים
– כדי שיתהוו מאין ליש וקימים בחסד חנם,
– של הקב"ה – בין אם הם ראוים לכך ובין אם לאו, הם קיימים מחסדו של הקב"ה בלבד. ונקראת
– מדת החסד, "גדלה", כי
– מפני, ש באה מגדלתו של הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו, כי גדול ה' ולגדלתו אין חקר,
– מפני שאין לה גבול, ולכן משפיע גם כן חיות והתהוות מאין ליש לעולמות וברואים אין קץ,
– מפני שטבע הטוב
– זה שטוב בעצם, להטיב
– עם אחרים, כך גם למעלה: מבחינת מדת החסד והטוב של הקב"ה נדרש שיתהוו נבראים, להם תושפע חסדו וחיותו.והנה, כמו שמידה זו
– מדת "הגדול", של חסד, היינו התפשטות חיותו בכל העולמות והנבראים, להוותם מ"אין" ל"יש", היא שבחו
– ומעלתו, של הקדוש-ברוך-הוא לבדו,
– שרק בו יתברך בלבד קיימת מעלה זו וכוח זה, שאין ביכלת שום נברא לברא יש מאין ולהחיותו,
– כפי המובא במדרש, שאילו היו מתקבצים כל ברואי עולם, לא היה באפשרותם לברוא גם לא כנף של "יתוש" ולהכניס בו נשמה; שכן, דבר זה הוא רק בחיק הבורא לברוא "יש" מ"אין". מדה זו היא למעלה לא רק מכוח הנבראים, אלא גם למעלה משכל הנבראים, להבין ולהשיג מדה זו – כפי שמוסבר להלן: וגם מדה זו
– של חסד, לברוא "יש" מ"אין", היא למעלה מהשכלת כל הברואים והשגתם, שאין כח בשכל שום נברא להשכיל
– בכוח החכמה, ולהשיג
– בכוח הבינה, מדה זו ויכלתה לברא יש מאין ולהחיותו, כי הבריאה יש מאין הוא דבר שלמעלה משכל הנבראים, כי היא
– ההתהוות "יש" מ"אין", ממדת גדלתו של הקדוש - ברוך - הוא, והקדוש - ברוך - הוא ומדותיו -, אחדות פשוט, כדאיתא
– כפי שכתוב בזהר הקדוש ד"איהו וגרמוהי חד",
– שהוא יתברך וכליו וכוחותיו (כלומר, מדותיו) הם דבר אחד; וכשם שאין ביכולת שום נברא להשיג בוראו
– כלומר, את הקב"ה, כך אינו יכול
– שכלו של הנברא אינו מסוגל, להשיג מדותיו.
– של הקב"ה, שכן, כאמור, מדותיו הן דבר אחד אתו יתברך, וכשם שאי אפשר להשיג אותו יתברך, כך אי אפשר להשיג את מדותיו וכוחותיו. – כל זה באשר למדת החסד – התגלות והתפשטות הכח האלקי לברוא "יש" מ"אין" – וכך הדבר גם באשר למדת הגבורה והצמצום, המשפיעה לכסות על הכוח האלקי שלא יתגלה בנברא, שהרי לולא זאת היה הנברא, כלומר ישותו וממשותו, מתבטל במציאות; ומן ההכרח שיהיה הצמצום והכיסוי, שהכוח האלקי יהיה מוחבא מהנברא, שגם כוח אלקי זה של צמצום והעלם הוא למעלה משכל הנבראים – וכפי שיוסבר להלן: וכמו שאין ביכלת שום שכל נברא להשיג מדת גדלתו,
– של הקב"ה, שהיא היכולת לברא יש מאין ולהחיותו,
– הבאה ממדת הגדולה, מדת החסד, כדכתיב:
– כמו שכתוב: "עולם חסד יבנה" - כך ממש אין ביכלתו
– של הנברא, להשיג מדת גבורתו של הקדוש-ברוך-הוא, שהיא מידת
– וכוח, הצמצום ומניעת התפשטות החיות מגדלתו,
– יתברך, מלירד ולהתגלות על הנבראים להחיותם ולקימם בגילוי
– מדת הגבורה והצמצום של הקב"ה פועלת שהחיות האלקית (המחיה ומקיימת את הנברא) לא תהיה גלויה לנברא, כי אם
– שהחיות תהיה בהסתר פנים, שהחיות מסתתר בגוף הנברא, וכאלו גוף הנברא הוא
– נראה כ דבר בפני עצמו,
– וכאילו ואינו התפשטות החיות והרוחניות
– של הכוח האלקי המהווה אותו, כהתפשטות הזיו והאור מהשמש, אלא הוא
– נראה כ דבר בפני עצמו. ואף שבאמת אינו
– הנברא, דבר בפני עצמו, אלא
– הוא, כמו התפשטות האור מהשמש,
– כך הנברא הוא התפשטות ממקורו, ה"אין" האלקי; וכיוון שהנברא כלול במקורו, בכוח האלקי, כמו האור בשעה שהוא נמצא בתוך מקורו, היה דבר זה צריך להשפיע שהנברא יהיה בטל במציאות, באותה מדה שאור השמש בטל במציאות במקורו, אך הסיבה לאי ביטולו במציאות היא מפני - מכל מקום
– למרות שהנברא הוא התפשטות אור ממקורו בלבד, הן הן גבורותיו של הקדוש-ברוך-הוא,
– כביכול, אשר כל יכול,
– שהוא לא רק בעל היכולת שיתפשט ויומשך ממנו אור וחיות, אלא הוא גם בעל היכולת לצמצם ולהעלים את האור והחיות - לצמצם החיות והרוחניות הנשפע מרוח פיו ולהסתירו, שלא יבטל גוף הנברא במציאות
– כך שלמרות שהנברא הוא לא יותר מאשר התפשטות האור ממקורו, לא יתבטל בכל זאת במציאות, אלא ייראה כ"מציאות", כ"יש". וזה אין בשכל שום נברא להשיג מהות הצמצום וההסתר, ושיהיה אף-על-פי-כן
– למרות הצמצום וההסתר, גוף הנברא נברא מאין ליש,
– שלכאורה, כדי להוות מ"אין" ל"יש" צריך הרי להיות להיפך: ההתגלות של הכוח האלקי, שהרי התהוות היא התגלות ולא הסתרה – כיצד, איפוא, הם שני הדברים יחד: מצד אחד – התגלות הכוח האלקי להוות את הנברא, ומצד שני – צמצומו והסתרו של הכוח האלקי? – מפני שאילו לא יסתתר היה הרי הנברא בטל במציאות, ואם כן הרי זה ענין ששום שכל של נברא אינו יכול להשיג, כמו שאין יכלת בשכל שום נברא להשיג מהות הבריאה מאין ליש.
– כך אין הוא יכול להשיג את הצמצום המסתיר ופועל שהנברא יוכל להיראות כ"מציאות". לפי מה שהוסבר, שדבר זה שהנברא נראה כ"יש" ו"מציאות", בא מסיבת כח הגבורה והצמצום שלמעלה – משום שכשם שיש לו היכולת להאיר ולגלות אור וחיות, כך יש לו גם היכולת לצמצם ולהסתיר את האור והחיות – אפשר לכאורה לחשוב שהצמצום וההעלם הוא אמיתי; כלומר, אפשר לחשוב שלא רק הנבראים רואים עצמם ל"יש" ו"מציאות", אלא גם לגבי הקב"ה הנברא הוא "יש" ו"מציאות", מכיוון שהוא בא על ידי כוח הצמצום המסתיר, וביחס לנברא, הוא כמו שהוא מחוץ למקורו – מציין מיד רבנו הזקן להלן ומסביר, ששניהם, כוח הגילוי לגלות את האור והחיות, וכוח הצמצום להסתיר את האור והחיות, הם שניהם באמת דבר אחד – שכן, זהו הענין של אור וכלי, המאוחדים בתכלית ובשרשם הם ענין אחד לגמרי – וקיים הרי כלל ש"אין עצם מסתיר על עצם"; וכפי שמובאת בשולחן ערוך אורח חיים הראיה לגבי כיסוי הראש, שאין זה נקרא כיסוי כשאדם מניח את ידו על ראשו, מפני שראשו וידו הם אותו "עצם", כך גם בעניננו: כיוון שכוח הגילוי וכוח הצמצום הם שניהם דבר אחד, אין זה הסתר והעלם אמיתי; ההסתר הוא רק לגבי הנבראים, להסתיר כדי שהנבראים ייראו ל"יש" ו"מציאות", אבל לא לגבי למעלה.והנה, בחינת הצמצום והסתר החיות נקרא
– בלשון תורת הקבלה, בשם "כלים", והחיות עצמו
– התגלות החיות, נקרא בשם "אור",
– שהיא ענין של אור וגילוי; שכמו שהכלי מכסה על מה שבתוכו - כך בחינת הצמצום מכסה ומסתיר האור והחיות השופע;
– הצמצום מכסה ומסתיר על האור והחיות האלקי השופע לנבראים, שהאלקות לא תיראה, והכלים הן הן האותיות,
– של "עשרה מאמרות", או חילופיהן (כפי שאותיות מתחלפות באותיות אחרות) ו"עשרה מאמרות" הם החיות המהווה ומחיה את הנבראים, ששרשן
– של האותיות, הן ה' אותיות מנצפ"ך,
– שהן "כפולות", ישנו כ' וישנה ך' סופית, וכך בשאר ארבע האותיות, וכפי שמוסבר ב"קבלה" אותיות כפולות אלו הן שורש האותיות, כי - שהן ה' גבורות
– אלו הן חמש בחינות הגבורה, המחלקות ומפרידות ההבל והקול בה' מוצאות הפה להתהוות כ"ב אותיות,
– כפי שהדבר לדוגמה בגשמיות, שעל ידי "ה' מוצאות הפה" מתחלק ונבדל הבל הקול להברות נפרדות של אותיות ומילים – כך גם ברוחניות למעלה, שישנן ה' גבורות למעלה, היוצרות ענין כ"ב אותיות עליונות, ושרש הה' גבורות הוא
– הבחינה הנקראת ב"קבלה" "בוצינא דקרדוניתא",
– פירוש המלה "קרדוניתא" בארמית, הוא חושך והעלם, והיינו שזו בחינה של העלם וחושך שלמעלה מאור, שהיא
– בחינת גבורה עלאה ד"עתיק יומין",
– בפנימיות הכתר, ושורש החסדים הוא גם כן
– בחינת חסד ד"עתיק יומין", כידוע ליודעי חן:
– כפי שהדבר ידוע ללומדי החכמה הנסתרה, תורת הקבלה. וכיון שגם הצמצום של אותיות וגם הגילוי של אור וחיות אלקי, שרשם אחד ב"עתיק יומין", מובן הדבר שהצמצום וההסתר אינם הסתרה אמיתית, שכן, כאמור, "אין עצם מסתיר על עצם", אם הם "עצם" אחד, אין זו הסתרה. ממילא יוצא שהצמצום וההסתר, המסתירים שהכוח האלקי המהווה את הנברא לא ייראה, אין בהם משום הסתרה כלל לגבי למעלה ח"ו, אלא רק לגבי הנבראים בלבד, שהם יראו את הבריאה כ"יש" ו"מציאות", ואילו לאמיתו של דבר בטל כל נברא במציאות לגבי מקורו.
הוסיפו תגובה