פרק ו.

בפרק ד' הסביר רבנו הזקן, ששתי המדות העליונות – מדת החסד וההתפשטות של החיות האלקית לברוא ולהחיות את הנבראים, ומדת הגבורה והצמצום המסתירה על החיות האלקית המהווה ומחיה את הנברא (כדי שהנברא יוכל לחוש את עצמו ל"מציאות יש") – יש לשתיהן שורש אחד; ואשר מכיוון שהן "עצם" אחד, לא יכול הצמצום והגבורה להיות הסתרה אמיתית, שכן "אין עצם מסתיר על עצם".

ברם, כל זה אמור לגביהן כפי שהן בשרשן, ואילו כפי שהן בהתגלות בספירה ומדה, אפשר לכאורה לחשוב, שהן אכן שתי מדות נפרדות והפכיות אחת מהשניה – מדה אחת היא חסד וגילוי, והשניה – גבורה, צמצום והעלם -

ובפרקנו יסביר, שגם כפי ששתי מדות אלו בהתגלות, הן בהתכללות אחת עם השניה. שהרי, תכלית וכוונת ההעלם היא כדי שיוכלו להיות עולם ונבראים גשמיים – שכן, אם החיות האלקית היתה בהתגלות, היו הנבראים בטלים במציאות ולא היתה שום מציאות כלל של נבראים – הרי שתכלית הצמצום וההעלם של גבורה היא באמת ענין של חסד, כך ששתיהן חסד וגבורה, הן בהתכללות. ולמה הדבר כך? – מפני ששתיהן מאוחדות עם אין-סוף, הרי הן ממילא "עצם" אחד גם כשהן שתי מדות חסד וגבורה.

והנה, שם "אלהים" הוא שם מדת הגבורה והצמצום, -

כל שם מהשמות הקדושים הוא מדה מיוחדת, כמו שם א-ל הוא מדת החסד, ככתוב: "חסד א-ל כל היום", וכך שאר השמות במדות אחרות. השם של מדת הגבורה והצמצום הוא שם אלקים, כלומר, כשאור אין סוף ברוך הוא מתלבש במדת הגבורה לפעול פעולת הצמצום וההעלם – נקראת מדה זו בשם אלקים. ולכן הוא

– שם אלקים, גם כן בגימטריא "הטבע", -

במלה "הטבע" אנו מציינים סדר קבוע של הנהגה בעולם, החוזר על עצמו תמיד, ולכן רגילים אליו ואין הוא מעורר שום השתאות, לא נראה כל חידוש לגבי הסדר של אתמול, וממילא לא חושבים אודות הכוח והחיות האלקי הגלום בדברים שנקבעו בסדר ואופן תמידי. לפי שמסתיר

– שם אלקים את האור שלמעלה המהוה ומחיה העולם, -

על ידי שהאור שלמעלה מהווה תמיד מחדש את הנבראים, נוצר הרי באמת, כאמור, הענין הפלאי של בריאת "יש מאין", פלא שהוא גדול יותר מאשר קריעת ים סוף. אך, שם אלקים מעלים על האור שלמעלה המהווה ומחיה את העולם, ונראה כאלו העולם עומד

– בלי התחדשות, אלא כדבר קבוע תמידי, ומתנהג בדרך הטבע.

– גם אותם דברים, בהם נראית איזו התחדשות, הרי גם התחדשות זו קבועה בסדר הנקרא דרך הטבע. – המלה "טבע", כפי שהיא מוסברת בחסידות, יש בה כמה פירושים, ומהם: "טבע" במשמעות של קביעה, כלשון חכמינו ז"ל: "כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים". כמו כן "טבע" מלשון "טובעו בים סוף", כמו דבר שטבוע במים, מכסים עליו המים והוא אינו נראה כלל – כך "טבועה" כביכול החיות האלקית בנבראים, שאין היא נראית כלל. ושם "אלהים" זה, -

לא כפי ששם אלקים הוא בשרשו העליון, אלא כפי ששם אלקים משפיע באמצעות מדת הגבורה, שהעולם ייראה כאילו הוא מתנהג בדרך הטבע, הוא מגן ונרתיק לשם הוי"ה, -

כאמור לעיל בפירוש הפסוק "שמש ומגן הוי' אלקים", ששם הוי' הוא כמו השמש כאשר מאירה, ושם אלקים מסתיר על האור של שם הוי', כמו ה"מגן" וה"נרתק" המסתירים על אור השמש, כדי שיהיה באפשרות הנבראים לקבל את האור, להעלים האור והחיות הנמשך משם הוי"ה ומהוה מאין ליש, -

שענינו של "הוי"' (מלשון מהווה) שהוא יוצר הכל מ"אין" ל"יש", ועל אור זה מסתיר שם אלקים, וזאת כדי שלא יתגלה לנבראים ויבטלו במציאות.

– אילו האור של שם הוי', המהווה מ"אין" ל"יש", היה מתגלה לנבראים, היו הם בטלים במציאות – הרי, שדוקא על ידי ההסתרה שמשם אלקים, קיימת מציאות הנבראים, וממילא - והרי בחינת גבורה זו וצמצום הזה -

ההסתרה המסתירה על החיות האלקית, הוא

– לא רק צמצום והעלם, אלא גם כן בחינת חסד שהעולם יבנה בו, -

זהו "כי אמרתי עולם חסד יבנה", שבנין ובריאת העולם הוא על ידי בחינה של חסד; וכיוון שבלעדי הצמצום וההעלם של שם אלקים לא היתה יכולה להיות שום מציאות של עולם, הרי שהכוונה והתכלית של הצמצום הזה הוא – חסד, כדי שתוכל להיות המציאות של עולם, וזו היא בחינת גבורה הכלולה בחסד.

– אופן כזה של גבורה שעל ידו מתבצעת התכלית של חסד, זוהי גבורה הכלולה בחסד, ומהווה חלק מחסד.

והנה, מהתכללות המדות זו בזו

– מן העובדה שלמרות שהן מדות הפכיות – חסד היא מדה הפכית מגבורה – אף על פי כן הן כלולות אחת מהשניה, נראה לעין

– רואים במוחש, דאיהו וגרמוהי חד, -

שהוא יתברך וה"כלים" שלו הם דבר אחד, שהן

– גרמוהי, כלומר כליו, מדותיו, כי מאחר שהן

– מדותיו, ביחוד גמור עמו, לכן הן מתיחדות זו בזו וכלולות זו מזו, כמאמר אליהו: -

ב"פתח אליהו" שבהקדמת תיקוני זהר: "ואנת הוא דקשיר לון ומיחד לון וכו', -

אתה הקב"ה מקשר את הספירות והמדות ומאחד אותן, ובר מינך לית יחודא בעילאי כו'".

– ומבלעדך אין שום יחוד בעליונים (במדות שלמעלה). להלן יסביר רבנו הזקן, שכיוון ששם אלקים, מדת הגבורה והצמצום, הוא דבר אחד עם שם הוי', עם מדת החסד והגילוי, הרי מובן ממילא שההעלם וההסתר שמשם אלקים, באמת אין הוא הסתר כלל, שהרי אין עצם מסתיר על עצם – ודבר זה מחייב, שהנבראים הם באמת בטלים לגמרי לגבי מקורם. וזהו שכתוב: "והשבת אל לבבך, כי ה' הוא האלהים", -

על פסוק זה הקשה בפרק הראשון: וכי תעלה על דעתך שיש אלקים נשרה – שרוי – מתחת לארץ, שצריך להזהיר כל כך "והשבות אל לבבך", ש"ה' הוא האלקים" גם "בארץ מתחת" ובאופן של "אין עוד"? – אך כפי שמוסבר כאן, אין הפירוש שהוי' הוא הא-ל האדיר "בשמים ממעל" ו"על הארץ מתחת" ובלעדו אין א-ל אחר, אלא הפירוש הוא שבלעדו אין שום דבר, כי הכל בטל אליו יתברך, ועל כך צריך להיות "והשבות אל לבבך" – להתבונן ולהתעמק היטב ש"הוי' הוא האלקים", פרוש ששני שמות אלו

– הוי' ואלקים, הם אחד ממש, -

למרות שהוי' הוא חסד והתגלות, ואלקים – צמצום והעלם, ובכל זאת הם דבר אחד ממש, שגם שם "אלהים" המצמצם ומעלים האור, -

של החיות האלקית המהווה את העולם והנבראים, הוא בחינת חסד כמו שם הוי"ה, משום שמדותיו של הקדוש-ברוך-הוא מתיחדות עמו ביחוד גמור, והוא ושמו אחד, שמדותיו הן שמותיו.

– ועל כך אומרים "הוא ושמו אחד", ואם כן

– כשתדע ותבין ששם אלקים הוא דבר אחד עם שם הוי', ממילא תדע ש"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת - אין עוד", -

מבלעדו יתברך. פרוש

– של "אין עוד": שגם הארץ החמרית שנראית יש גמור לעין כל, היא אין ואפס ממש לגבי הקדוש-ברוך-הוא, כי שם "אלהים" אינו מעלים ומצמצם אלא לתחתונים, -

שהעובדה שבגלל ההעלם של שם אלקים נראים הנבראים ל"יש", הרי זה לגבי הנבראים ה"תחתונים" בלבד, כאמור לעיל, ולא לגבי הקדוש-ברוך-הוא, מאחר שהוא ושמו "אלהים" - אחד, -

הרי שאין שם אלקים יכול להסתיר לגבי הקדוש ברוך הוא. ולכן גם הארץ ומתחת לארץ הן אין ואפס ממש לגבי הקדוש-ברוך-הוא, ואינן נקראות בשם כלל, אפלו

– לא, בשם "עוד" שהוא לשון טפל, -

"עוד" – דבר נוסף, שהוא טפל לדבר העיקרי הראשון, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: "יהודה ועוד לקרא", -

בתמיהה. בשעה שישנה ראיה מפורשת מפסוק שבתורה, לא מתאים להביא ראיה מהנהגתו של יהודה, גם לא ראיה באופן טפל – הרי ש"עוד" הוא מלשון טפל, וכגוף שהוא טפל לנשמה וחיות שבתוכו

– אף לא כמו שהגוף, המקבל את חיותו מן הנשמה שבקרבו, טפל לנשמה שבו. [וזהו שכתוב: "אהללה ה' בחיי, אזמרה לאלהי בעודי", -

בגופי, הרי שהגוף נקרא "עוד", וביחס לגוף נאמר "אזמרה לאלקי", שכן - שהחיים

– הנשמה, נמשכים משם הוי"ה, וה"עוד" שהוא הגוף הטפל - משם "אלהים"], -

לכן כתוב לגבי "חיי" שם הוי' – "אהללה הוי' בחיי", ולגבי "עודי" – השם אלקים – "אזמרה לאלקי בעודי". – כלומר, ביטול הגוף לגבי הנשמה הוא באופן של "עוד", טפל לנשמה, אך אין הוא בטל במציאות לגבי הנשמה – מדוע? לפי

– מפני, שהנשמה אינה מהוה הגוף מאין ליש, -

היא רק מוסיפה לגוף את ענין החיים בלבד, לכן נקרא הגוף על כל פנים טפל לגבי הנשמה, שהיא החיות שלו, העיקר שלו. אבל הקדוש-ברוך-הוא המהוה את הכל מאין ליש - הכל בטל במציאות אצלו, -

כיוון שהקב"ה יוצר את המציאות כולה מ"אין" ל"יש" שהמציאות אינה אף בבחינת "טפל", כמו אור השמש בשמש.

– כך כל נברא בטל במציאות אליו יתברך.

ולכן הוצרך הכתוב להזהיר "וידעת היום והשבת אל לבבך וגו'", -

ש"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" – דבר זה מן ההכרח שהתורה תצווה על כך, שכן אפשר לטעות בכך ולחשוב אחרת, שלא תעלה על דעתך שהשמים וכל צבאם והארץ ומלאה הם דבר נפרד בפני עצמו, -

נפרד מהקב"ה שברא אותם ומחיה אותם, והקדוש-ברוך-הוא ממלא כל העולם כהתלבשות הנשמה בגוף, -

להחיות את הגוף – כך ממלא הקב"ה את העולם כדי להחיותו, ומשפיע

– הקב"ה, כח הצומח בארץ, -

זהו החיות שבגלוי בארץ, וכח התנועה בגלגלים, ומניעם ומנהיגם כרצונו, כמו שהנשמה מניעה את הגוף ומנהיגתו כרצונה.

– למרות שהגוף הוא דבר נפרד מהנשמה, אך כיוון שהנשמה מחיה את הגוף, לכן היא מנהיגה את הגוף בהתאם לרצונה; ובכן עלולים, איפוא, לטעות ולחשוב, שגם הקב"ה רק מחיה ומנהיג את העולם, ואילו העולם לכשעצמו הוא דבר נפרד, כמו שהגוף הוא דבר נפרד מהנשמה. לכן בא הפסוק ומזהיר שלא יטעו טעות זו, שכן אין זה דומה כלל לנשמה וגוף. אך באמת אין המשל

– מנשמה וגוף, דומה לנמשל

– של אלקות ועולם, כלל, כי הנשמה והגוף הם באמת נפרדים זה מזה בשרשם, -

לנשמה ולגוף שרשים נפרדים, כי אין התהוות שרש הגוף ועצמותו מנשמתו, אלא מטפות אביו ואמו, -

מכך נוצר הגוף; וגם אחרי כן

– אחרי התהוות הגוף, אין גדולו

– של הגוף, מנשמתו לבדה, אלא על ידי אכילת ושתיית אמו כל תשעה חדשים, -

חדשי העיבור, ואחר כך

– אחרי הלידה, תלוי גידול הגוף על ידי אכילתו ושתייתו בעצמו, -

הרי שהגוף הוא באמת דבר נפרד מהנשמה, והנשמה רק מחיה את הגוף. מה שאין כן השמים והארץ, שכל עצמותם ומהותם נתהוה מאין ואפס המוחלט

– מבחינת ה"אין" האלקי אין בעצם שום מקום ל"יש" ולנבראים, רק בדבר ה' ורוח פיו יתברך, -

הם נבראו מ"אין" ל"יש"; וגם עדין

– אחרי התהוותם נצב

– בהם, דבר ה' לעולם, ושופע בהם תמיד בכל רגע, ומהוה אותם תמיד

– מחדש, מאין ליש, כהתהוות האור מהשמש בתוך גוף כדור השמש עצמו דרך משל, -

כמוסבר לעיל, שאור השמש כפי שהוא בשמש עצמה, אינו מציאות כלל. רק כשהאור מתפשט בחלל העולם, שם הוא "מציאות". ואילו בשמש עצמה הוא בטל לגמרי לשמש, למקורו – כך גם לגבי הנבראים, שלאמיתו של דבר הם נמצאים תמיד במקורם, בכוח האלקי, המהווה אותם. ואם כן הם

– הנבראים, בטלים באמת במציאות לגמרי לגבי דבר ה' ורוח פיו יתברך, המיחדים במהותו ועצמותו יתברך כמו שיתבאר לקמן, -

איך "דבר ה"' ו"רוח פיו" מאוחדים עם הקב"ה – והנבראים בטלים כליל במציאות ל"דבר ה' ורוח פיו" ולהקב"ה עצמו, כביטול אור השמש בשמש.

– אך, למה אם כך אין זה נרגש בנבראים, והם מרגישים עצמם ל"יש" ול"מציאות"? - רק שהן הן גבורותיו, במדת הגבורה והצמצום, להסתיר ולהעלים החיות השופע בהם, שיהיו נראים השמים והארץ וכל צבאם כאלו הם דבר בפני עצמו.

– דבר הבא מהצמצום המסתיר, שהנברא לא ירגיש אף לא את המקור הנמצא בו תמיד ומהווה אותו תמיד מ"אין" ל"יש"; וכיוון שאין הוא מרגיש את המקור, לכן הוא יכול להרגיש עצמו ל"יש" ו"מציאות", כאילו הוא דבר לעצמו. אך אין הצמצום וההסתר אלא לתחתונים, אבל

– ואילו, לגבי הקדוש-ברוך-הוא כלא קמיה כלא ממש חשיבי, -

הכל לגבי הקב"ה לא נחשב לכלום ממש, כאור השמש בשמש, ואין מדת הגבורה מסתרת חס ושלום לפניו יתברך, כי איננה דבר בפני עצמו אלא "ה' הוא האלהים": - ההסתר שמצד שם אלקים ומדת הגבורה, הוא דבר אחד עם הוי', מדת החסד וההתגלות, וממילא אין בכך משום הסתר לגבי הקב"ה, שכן, אין עצם מסתיר על עצם.