פרק א

פרק א. תניא [בסוף פרק ג דנדה]: - למדנו בסוף פרק שלישי במסכת נדה:

"משביעים אותו, - יהודי לפני לידתו, משביעים אותו בשמים, תהי צדיק ואל תהי רשע. - היה צדיק ואל תהיה רשע,

ואפילו כל העולם כולו - בדונם אותך לפי מעשיך, אומרים לך צדיק אתה, הי' בעיניך כרשע". - לידתו של יהודי היא הרי לשם כוונה מיוחדת, לבצע את תכלית בריאתו. הנשמה יורדת לעולם-זה ומתלבשת בגוף, כדי לבצע שליחות אלקית מיוחדת בעולם-הזה. וכדי שהאדם יוכל לבצע תכלית וכוונה זו ושיהיה בכוחו לקיים את שליחותו, לשמה ירדה נשמתו למטה - משביעים אותו, לפני לידתו, שיהיה צדיק ושלא יהיה רשע. ואילו בעיני עצמו יחשוב את עצמו כרשע, ועל-ידי-כך יבצע תכלית כוונת שליחותו בעולם-הזה. השבועה האמורה מורכבת משני חלקים: בחלק הראשון משביעים אותו כיצד עליו להיות - שיהיה צדיק ולא יהיה רשע, בחלק השני של השבועה משביעים אותו כיצד יחזיק את עצמו בעיניו - שיחשוב את עצמו כרשע.

וצריך להבין, דהא תנן [אבות פרק ב]: - למדנו במשנה, בפרק שני של מסכת אבות: "ואל תהי רשע בפני עצמך". - שלא תחשוב את עצמך כרשע. כיצד, איפוא, אפשר לומר שמשביעים את האדם לחשוב את עצמו כרשע, כשהמשנה אומרת שאסור לאדם לחשוב את עצמו כרשע? וגם אם יהי' בעיניו כרשע, ירע לבבו, ויהי' עצב, ולא יוכל לעבוד ה', בשמחה ובטוב לבב, - מלבד הקושיא האמורה ממסכת אבות, אין החזקת עצמו כרשע, תואמת לדרכים בהן על היהודי להתנהג בעבודתו את השי"ת. יודעים אנו, שעיקר גדול בעבודת השי"ת הוא לעבדו מתוך שמחה וטוב לבב. כשיהודי מקיים מצוה עליו לעשות זאת מתוך חדוה גדולה, על שזכה לעבוד את מלך מלכי המלכים הקב"ה; כן, כשמונע עצמו מעבירה, עליו להיות שבע רצון על שעלה בידו, בגלל רצונו של הקב"ה, להימנע מעשיית עבירה. כיצד, איפוא, אפשר לומר שמשביעים אותו לחשוב את עצמו כרשע? הרי לא יוכל אז לעבוד את השי"ת מתוך שמחה, זאת ועוד: הרי מובן שכשם שהחלק הראשון בשבועה ("תהי צדיק ואל תהי רשע") נוגע ליכולת ביצוע שליחותו בעולם-הזה, כך גם נוגע לכך החלק השני של השבועה. ברם, אם יחזיק עצמו כרשע - יהיה שקוע בעצבות, דבר שיש בו בודאי משום הפרעה לקיום שליחותו בעבודת השי"ת מתוך שמחה.

ואם לא ירע לבבו כלל מזה - לאידך גיסא, אם אכן יקיים את השבועה ויחזיק את עצמו כרשע, אלא שכדי שזה לא יפריע לו בעבודת ה' בשמחה, יחליט בנפשו שהדבר לא ירגיז אותו כלל; שלא יהא איכפת לו מה שהוא רשע, ואז לא יהיה שרוי בדכאון או בעצבות וממילא יוכל לעבוד את ה' בשמחה,

יכול לבוא לידי קלות ח"ו. - שלא יעריך כל כך חומרתה של עבירה, שכן, למרות שהגיע להחלטתו האמורה, כדי שהדבר לא יפריע לו לעבודה בשמחה - אך עם זאת הרי לא מפריעה לו העובדה שהוא רשע, וכך הוא עלול לבוא למצב כזה שחומרת עבירה תקל בעיניו חלילה באמת. כדי להסביר את האמור, יש בתחילה לברר ולקבוע מובנם האמיתי של המושגים "צדיק" ו"רשע", ועל כך הוא אומר בהמשך הפרק:

אך הענין, כי הנה מצינו בגמרא ה' חלוקות: צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו ובינוני. - "בינוני", כלומר אדם שאינו "צדיק" אבל גם אינו "רשע". כל הדרגות האמורות מתבטאות גם במובן הגשמי, וכגון: "צדיק וטוב לו" הכוונה גם בפשטות, שטוב לו גם בגשמיות, או "צדיק ורע לו" הכוונה שגם במובן הגשמי רע לו. וכך גם בשאר הדרגות.

ופירשו בגמרא: צדיק וטוב לו - צדיק גמור, - ממילא אינו צריך לסבול יותר בעולם-הזה, ומשום כך טוב לו גם בגשמיות, צדיק ורע לו - צדיק שאינו גמור. - ממילא עליו עוד לסבול בעולם-הזה, ומשום כך רע לו גם בגשמיות. פירוש זה בגמרא מלמד אותנו, ששני צדיקים אלה, האחד ש"טוב לו" והשני ש"רע לו", אינם באותה מדריגה, אלא שלזה טוב ולזה רע, כי אם, אלו הן שתי מדריגות מיוחדות בצדיקים. ברם, גם לפי פירוש זה בגמרא, אין בציונים "טוב לו" ו"רע לו" משום תואר להגדרת מדריגותיהם של צדיקים אלה. הגדרת דרגותיהם היא: "צדיק גמור" ו"צדיק שאינו גמור" "טוב לו" ו"רע לו" הם ענינים צדדיים: לאחד טוב משום שהוא "צדיק גמור" ואילו לשני לא טוב מפני שהוא "צדיק שאינו גמור".

וברעי' מהימנא פרשת משפטים פירשו - ב''זוהר בחלק הנקרא ''רעיא מהימנא'' בפרשת משפטים, פירשו: צדיק ורע לו - שהרע שבו כפוף לטוב וכו' - הוא מסוג הצדיקים שעדיין יש בו משהו מהרע, אלא שרע זה בטל לטוב שלו. בהתאם לכך, יוצא ש"צדיק וטוב לו" היינו צדיק שיש בו רק טוב ואין בו מהרע כלל.

בהתאם ל"זוהר" זה יוצא, שנוסף לתוארים "צדיק גמור" ו"צדיק שאינו גמור", מהווים גם "צדיק וטוב לו" ו"צדיק ורע לו" תוארים המציינים את מדריגות הצדיקים: מדריגה אחת של "צדיק", שיש בו רק טוב ואת הרע שבקרבו הפך לגמרי לטוב - "צדיק וטוב לו". מדריגה אחרת של "צדיק", שעדיין יש בו קצת רע - "צדיק ורע לו". נדרשת אבל הסברה על הכפילות בתארים שבכל אחת המדריגות של "צדיק": "צדיק גמור" - ו"צדיק וטוב לו", "צדיק שאינו גמור" - ו"צדיק ורע לו".

מכיון ש"צדיק גמור" הנו "צדיק וטוב לו", ו"צדיק שאינו גמור" הוא "צדיק ורע לו" - לשם מה, איפוא, מצויינת כל דרגה בשני תוארים? כפי שהדברים יוסברו להלן, מבטא כל אחד מהתארים האמורים פרט מייחד בעבודתו של ה"צדיק": התארים "צדיק גמור" ו"צדיק שאינו גמור" מתארים עבודתו של ה"צדיק" מצד נשמתו, עד כמה גדולה אהבתו להשי"ת, שכן, בגלל אהבתו זו קיבל את התואר "צדיק" - ועל כך בא התואר "צדיק גמור", שאהבתו להקב"ה היא בדרגת "אהבה בתענוגים", אהבה מלאה. או שאהבתו להשי"ת איננה מלאה ובגלל כך הוא נקרא "צדיק שאינו גמור". ואילו "צדיק וטוב לו" ו"צדיק ורע לו" מתארים מצבו של ה"צדיק" בשעה שהוא עסוק בהפיכת הנפש הבהמית לקדושה. שכן, "צדיק" על-ידי עבודתו הגדולה את השי"ת מתוך אהבה בתענוגים, מהפך את הרע שבו לטוב ולקדושה. "צדיק וטוב לו" - שכבר הפך לגמרי את הרע שבקרבו והוא מורכב רק מטוב, ואילו "צדיק ורע לו" - שעדיין לא הצליח להפוך את הרע לגמרי, משהו מהרע עדיין נשאר בקרבו. מההסברים הבאים מתבהר שמדובר כאן אודות הרע הרוחני שבלב. שכן, אין ל"צדיק" שום שייכות לרע כזה שיכול להתבטא במחשבה, בדיבור, ובודאי לא, חלילה, במעשה.

ובגמרא סוף פרק ט' דברכות: צדיקים יצר טוב שופטן כו', רשעים יצר הרע שופטן, בינונים זה וזה שופטן וכו'.

אמר רבה כגון אנא בינוני. - כמו אני - ''בינוני''. רבה מעמיד עצמו כדוגמא לאדם שהוא ''בינוני''. אמר לי' אביי: - אמר לו אביי, לא שביק מר חיי לכל ברי' וכו'". - אינך משאיר חיים לאף אחד, שכן, אם אתה "בינוני", הרי שכל אלה שהם בדרגה נמוכה ממך, הם רשעים, ו"רשעים - גם - בחייהם נקראים מתים", הרי שעל-ידי שאתה קורא לעצמך "בינוני" אינך משאיר חיים לאף אחד.

ולהבין כל זה באר היטב, - נוסף על השאלה דלהלן, שלפי המקובל ש"בינוני" הוא זה שיש לו מחצית מצוות ומחצית עבירות - כיצד יכול היה רבה לטעות טעות גדולה כל כך, לומר על עצמו שהוא "בינוני"? - ישנה כאן שאלה נוספת: באם "בינוני" הוא זה שיש לו מחצית מצוות ומחצית עבירות, הרי זה "מציאות" כזו, כיצד, איפוא, יכולה להיות מחלוקת בין רבה לאביי על דבר שהוא "מציאות"?

וגם להבין מה שאמר איוב [בבא בתרא פרק א']: ריבונו של עולם, בראת צדיקים, בראת רשעים כו' - והא צדיק ורשע לא קאמר! - והרי "צדיק" ו"רשע" לא אמר. הגמרא מספרת, שהמלאך שואל את הקב"ה על כל מי שעומד להיוולד, האם יהיה חכם או טיפש, גבור או חלש וכו', ואילו ביחס ל"צדיק" ו"רשע" לא נאמר שם שום דבר, שכן, זה נתון לבחירתו של האדם. כיצד, איפוא, אמר איוב: " בראת צדיקים, בראת רשעים"?

וגם להבין מהות מדריגת הבינוני - המלה "מהות" משמעה "מה הוא", והנה מהותו של "צדיק" הוא טוב, מהותו של "רשע" הוא רע, מהי, איפוא, מהות מדריגת ה"בינוני"? שבודאי אינו מחצה זכיות ומחצה עונות, שאם כן, איך טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני, ונודע דלא פסיק פומי' מגרסא, - שפיו לא פסק מללמוד תורה, עד שאפילו מלאך המות לא הי' יכול לשלוט בו, - כלומר, גם בכמות, לא החסיר אף רגע מללמוד תורה, וגם באיכות - היה לימודו בדרגה עליונה, עד כדי כך שמלאך המות לא היה יכול להפריע לו, ואיך הי' יכול לטעות במחצה עוונות ח"ו?

ועוד, - מתי יכולים לקרוא לאדם ''בינוני''? שהרי בשעה שעושה עוונות - עד שחוזר בתשובה, נקרא רשע גמור - ולא ''בינוני'', [ואם אחר-כך עשה תשובה נקרא צדיק גמור], - [הערת כ''ק רבינו: קדושין מט, ב. ובאור זרוע סי' קיב: צדיק גמור]; ואפילו העובר על איסור קל של דברי סופרים - מקרי רשע, - אפילו זה שעובר על איסור קל, כמו איסור דרבנן, ולא רק איסור דאורייתא, נקרא ''רשע'', כדאיתא בפרק ב' דיבמות ובפרק קמא דנדה. - כמו שאנו מוצאים, יתירה מזו, בפרק שני במסכת יבמות ובפרק ראשון במסכת נדה,

ואפלו מי שיש בידו למחות ולא מיחה - הוא עצמו לא עבר על שום עבירה, הוא רק לא מיחה במי שעבר עבירה, נקרא רשע [בפרק ו' דשבועות]. וכל שכן וקל וחומר במבטל איזו מצות עשה שאפשר לו לקיימה, - כל-שכן וקל-וחומר מי שמבטל קיום מצות-עשה שהיה בידו לקיימה, כמו, כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, שעליו דרשו רבותינו ז"ל - הפסוק: כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת וגו', ופשיטא דמקרי רשע טפי מעובר איסור דרבנן. - ברור הרי שהוא נקרא ''רשע'' יותר מאשר מי שעובר על איסור דרבנן בלבד,

ואם כן על כרחך הבינוני אין בו אפלו עון ביטול תורה, - גם עוון ביטול תורה, שמאד קשה להינצל ממנו, והוא אחד משלשת הדברים שאין אדם ניצול מהם בכל יום - הנה אף בחטא זה של ביטול תורה אין ה''בינוני'' נכשל,

ומשום הכי - ולכן, טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני* - מכיון שאומרים ש''בינוני אין בו אפילו עוון ביטול תורה, יוסבר כיצד טעה רבה לומר על עצמו שהוא ''בינוני'', שכן, גם אם רבה נזהר ונשמר בכל דבר, אף הקטן ביותר, ולא הפסיק מלימודו אף לרגע אחד, יכול היה לחשוב על עצמו שהוא ''בינוני''.

והא דאמרינן בעלמא, - ומה שאנו אומרים בכל מקום, דמחצה על מחצה - מחצית מצוות ומחצית עוונות, מקרי - נקרא, בינוני, ורוב זכיות מקרי - נקרא, צדיק, הוא שם המושאל לענין שכר ועונש, - שם שאינו מציין את משמעותו האמיתית של הדבר, כי אם שואלים מלה מסויימת ממקום אחר, כדי להסביר בו פרט מסויים של הדבר. כך גם השמות ''בינוני'' ו''צדיק'' הם שמות מושאלים לגבי שכר ועונש, לפי שנדון אחר רובו, - ההבדלים בין צדיקים, בינונים ורשעים, נחשבים כאן רק בשייכות למשפטו של אדם, והוא נידון לפי רוב מעשיו, ומקרי - ונקרא, צדיק בדינו, מאחר שזוכה בדין, - לגבי פרט זה שיצא זכאי בדין, הוא נקרא ''צדיק'' כלומר ''צודק'',

אבל, לענין אמיתת שם התואר והמעלה, של מעלת ומדריגות חלוקות צדיקים ובינונים, אמרו רבותינו ז"ל: צדיקים יצר טוב שופטן, שנאמר: "ולבי חלל בקרבי" - שאין לו יצר הרע, כי הרגו בתענית; - דוד המלך הרג את היצר-הרע שלו על-יד תעניות. ברם, ברור הדבר שאפשר להרוג את היצר-הרע גם בדרכים אחרות. על-כל-פנים, מגמרא זו מובן שהמשמעות האמיתית של ''צדיק'' הוא זה שאין לו יותר יצר-הרע.

אבל, כל מי שלא הגיע למדרגה זו, אף שזכויותיו מרובים על עונותיו, אינו במעלת ומדריגת צדיק כלל. - אפילו לא במעלת ומדריגת ה''בינוני''. ולכן אמרו רבותינו ז"ל במדרש: ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור וכו' וכמו שכתוב: "וצדיק יסוד עולם": - כלומר, בכל דור ישנו צדיק שהוא יסוד העולם. דבר זה מובן רק על-פי מה שלמדנו ש''צדיק'' הוא זה שאין לו יצר-הרע לגמרי. שכן, אם ''צדיק'' הוא זה שיש לו רוב מצוות - מדוע הוא אומר שצדיקים הם כל כך מועטים? הרבה יהודים ישנם שיש להם רוב זכיות!

אך, ביאור הענין, - להבין מה הן מדריגות ה''צדיק'' וה''בינוני'', וכיצד בצדיקים עצמם ישנן כמה וכמה מדריגות, על פי מה שכתב הרח"ו - רבי חיים וויטאל, ז"ל בשער הקדושה [ובעץ חיים שער נ' פרק ב'], דלכל איש ישראל, אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נשמות, וכדכתיב: "ונשמות אני עשיתי", - נשמות לשון רבים, למרות שהפסוק מדבר אודות יהודי יחיד, כמו שנאמר לפני זה: ''כי רוח מלפני יעטוף",

שהן שתי נפשות: נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא, - כמו קליפת פרי, המכסה ומסתירה על התוכן הפנימי של הפרי, כך ברא הקב''ה כוחות המסתירים על החיות האלקית הפנימית שבכל דבר. ''סטרא אחרא'' - משמעותו, צד אחר, לא צד הקדושה, אלא הצד ההפכי מקדושה, וזהו נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא, והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף, וכדכתיב: "כי נפש הבשר בדם היא", - הנפש המחיה את גופו הגשמי של האדם, הוא הדם,

וממנה - מנפש זו, באות כל המדות רעות, מארבע יסודות רעים שבה, - יסודותיה של נפש זו הם רעים, שכן, היא באה הרי מקליפה ומרע, והם ארבעה במספר, שכן, כשם שכל דבר גשמי מורכב מארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר, כך גם כל דבר רוחני, כולל מציאותה של נפש זו, מורכב מארבעה יסודות רוחניים, שמהם באות המדות הרעות,

דהיינו: כעס וגאווה מיסוד האש שנגבה למעלה, - טבעה של האש להימשך ללמעלה, ומשום כך באות ממנה המדות הרעות כעס וגאווה: כעס הוא פועל יוצא מגאווה, שכן, כשאדם אינו מתגאה, הוא ממילא אינו כועס כשמישהו עושה דבר נגד רצונו.

ותאות התענוגים מיסוד המים, כי המים מצמיחים כל מיני תענוג, - כלומר, כל הדברים המביאים לתענוג, ומכיון שמים מצמיחים דברים המביאים תענוג, הרי זה אומר שבמים מוסתר ענין התענוג, והתאוה לתענוג באה, איפוא, מיסוד המים.

והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח, - כשם שהרוח אין בה ממשות, כך אין בהוללות, ליצנות, התפארות ודברים בטלים, שום ממשות והם נעדרי תוכן לגמרי.

ועצלות ועצבות מיסוד העפר. - כשם שהעפר בטבעו יש בו כבדות והוא נמשך ללמטה, כך גם עצלות, שהיא בעצם כבדות באברי האדם, עצבות ומרה שחורה, מביאות את האדם לנמיכת רוח ולכבדות.

וגם מדות טובות, שבטבע כל ישראל בתולדותם, כמו רחמנות וגמילות חסדים, באות ממנה. - מהנפש של הקליפה, אלא נשאלת השאלה: אם נפש זו מקליפה ומרע, כיצד באות ממנה מדות טובות? - על כך הוא אומר: כי בישראל, נפש זו דקליפה, היא מקליפת נוגה, שיש בה גם כן טוב, - ומטוב זה שבנפש זו באות ביהודי המדות הטובות הטבעיות, והיא - קליפה זו באה מסוד עץ הדעת, - שיש בו טוב ורע:

מה שאין כן נפשות אומות העולם, הן משאר קליפות טמאות, שאין בהן טוב כלל, כמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ט פרק ג: וכל טיבו דעבדין האומות לגרמייהו עבדין, - כל הטוב שעושים אומות העולם הוא לטובת עצמם, מכיון שנפשותיהם הן מקליפה כזו שאין בה טוב כלל.

וכדאיתא - וכמו שמצינו, בגמרא על פסוק: "וחסד לאומים חטאת" - שכל צדקה וחסד שאומות העולם עושין, אינן אלא להתייהר כו': - יהודי, כשעושה טוב, גם אם זה בא מצד טבעו הטוב, הרי כוונתו בכך היא לעזור לזולת. ראיה לכך: באם הזולת אינו זקוק לעזרתו, הוא מרוצה ושבע רצון. ואילו, באומות העולם אין כוונתם לעזור לזולת, כי אם למלא שביעות רצונם הם, להגדיל את שמם ולהתגאות. אמנם, גם בין אומות העולם ישנם יוצאים מן הכלל, והם הנקראים חסידי אומות העולם, שיש בהם מדות טובות, ומטיבים עם הזולת כדי לעזור לו ולא לטובת עצמם, שכן, הנפש שלהם איננה מהקליפות הטמאות לגמרי, כי אם מקליפת נוגה [הערת כ''ק רבינו: מפני שנלקחים מנוגה כו' כידוע בשער חהמ''צ בס' - לקוטי ביאורים לר''ה מפארטיש מז, ב. -].

מספרים על החסיד רבי הלל מפאריטש - מגדולי החסידים, גאון בנגלה ובקבלה, חיבר ספרים בחסידות ותשובות בנגלה, ובהיותו עילוי נפלא היה כבר בצעירותו בקי בהרבה ספרי קבלה - שבתחילה חשב את עצמו במדריגת ''צדיק'', ואילו משנהיה לחסיד חב''ד והחל ללמוד הפרק הראשון בספר התניא, אמר אימרה רוסית: צדיק ודאי שאיננו - הלואי בינוני.