פרק ל"ד

פרק לד. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן, שלעתים מסויימות, על האדם לזכך את נפשו ולהאיר אותה בשמחת הלב, על-ידי התבוננותו בענין יחוד ה' האמיתי, איך שהקב''ה יחיד ומיוחד, וכל הבריאה בטלה במציאות לגביו, כאילו אינה קיימת כלל.

והנה, מודעת זאת -

ידוע הדבר, ש"האבות הן הן המרכבה", -

כאמור, רומז המושג ''מרכבה'', לדבר שבטל לגמרי למישהו, ואין לו שום רצון אחר, מאשר רצונו של מי שהוא בטל אליו, כמו ''מרכבה'' שנתונה לגמרי לרצון הנוהג בה. שכל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפלו שעה אחת מלקשר דעתם ונשמתם לרבון העולמים בבטול הנזכר לעיל ליחודו יתברך. -

האבות עמדו תמיד בביטול במציאות להקב''ה, בהרגשתם התמידית את ייחודו האמיתי; ואחריהם -

היו אלה, כל הנביאים, כל אחד לפי מדרגת נשמתו והשגתו, -

התבטלותו במציאות של כל נביא, היה בהתאם לרום מדריגת נשמתו ולגודל השגתו, ומדרגת משה רבנו עליו השלום היא העולה על כולנה, -

על כל מדריגות הנביאים, שאמרו עליו: שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, -

משה רבנו היה בטל במציאות להקב''ה בצורה כזו, שדיבורו היה דיבור של השכינה. וכהתבטלות גרונו של האדם לדיבורו, כך היה ביטול גרונו של משה לשכינה, ומעין זה -

במשהו מהתבטלות האבות והנביאים, זכו -

כל, ישראל במעמד הר סיני, -

באותו מעמד, עמדו כולם בהתבטלות במציאות להקב''ה, בדמיון כלשהו להתבטלות במציאות של האבות והנביאים. רק שלא יכלו לסבול, -

ביטול רב כזה, כמאמר רז"ל שעל כל דיבור -

של עשרת הדיברות, פרחה נשמתן כו', -

אלא שהקב''ה החזיר להם את הנשמות ב''טל'' של תחיית המתים, שהוא -

''פרחה נשמתן'', ענין ביטול במציאות הנזכר לעיל. -

המוסבר לעיל. לכן -

מפני שלא יכלו ''לסבול'' את גילוי האור האין-סופי, עד שהשפיע עליהם ה''ביטול במציאות'', שהנשמה לא תוכל להישאר בגוף, מיד אמר להם לעשות לו משכן ובו -

במשכן, - קדשי הקדשים - להשראת שכינתו, -

שבקדשי הקדשים של המשכן, תשרה השכינה, שהוא -

השראת השכינה היא: גילוי יחודו יתברך, -

של הקב''ה, כמו שיתבאר לקמן. -

ומשחרב בית המקדש - אין להקב"ה בעולמו משכן ומכון לשבתו, הוא יחודו יתברך, -

מקום בו יבוא לידי התבטאות והתגלות, יחודו של השם יתברך. אחרי חורבן בית המקדש, אין מקום כזה בנמצא, אלא ארבע אמות של הלכה, -

בתורה בלבד מתגלה יחוד ה', שהוא -

ההלכה היא, רצונו יתברך וחכמתו המלובשים בהלכות הערוכות לפנינו. -

ומאחר שבהלכות התורה מלובשים רצונו וחכמתו של הקב''ה - זהו רצונו של הקב''ה שכך וכך יהיה פסק הדין, וחכמתו של הקב''ה היא ה''שכל'' של ההלכה - ורצונו וחכמתו של הקב''ה, הם דבר אחד אתו; הרי שבתורה ישנו הגילוי של יחוד ה'. ולכן, אחר שיעמיק האדם מחשבתו בענין ביטול הנזכר לעיל כפי יכלתו, זאת ישיב אל לבו: -

יתבונן בדברים הבאים: כי מהיות קטן שכלי ושרש נשמתי מהכיל, -

אינני מסוגל, בגלל קטנות שכלי ושורש נשמתי, להיות מרכבה ומשכן ליחודו יתברך באמת לאמיתו, מאחר דלית מחשבה דילי תפיסא ומשגת בו יתברך כלל וכלל -

אין בכוח שכלי ומחשבתי כלל וכלל, ''לתפוס'' ולהשיג את הקב''ה, שום השגה בעולם, ולא שמץ מנהו -

ולא משהו, מהשגת האבות והנביאים, -

על-ידי השגתם באלקות, היה בכוח האבות והנביאים להיות ''מרכבה'' ו''משכן'' להתגלות יחוד ה'; ואילו אני, כשאין בי אפילו שמץ מהשגתם, אי אפשר לי להגיע, על-ידי השגתי, למציאות של ''מרכבה'' ו''משכן''; אי לזאת -

מכיון שכך, אעשה לו -

להקב''ה, משכן ומכון לשבתו, -

באותה צורה שהיא ביכלתי, הוא העסק בתלמוד תורה -

שכאמור, תורה היא הרי ''משכן ומכון לשבתו יתברך'', כפי הפנאי שלי, בקביעות עתים -

ללימוד התורה, ביום ובלילה, כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה, -

עד כמה שכל אחד לפי השגתו ומצבו, מחוייב על פי ההלכה ללמוד תורה, וכמאמר רז"ל: "אפילו פרק אחד שחרית כו'". -

ופרק אחד ערבית, אם אין באפשרותו ללמוד יותר משני פרקים - הרי זו מצות תלמוד תורה שלו שנמשכת אצלו תמיד, והוא נעשה על ידי כך משכן ומכון לשבתו יתברך. ובזה ישמח לבו ויגיל, ויתן הודאה על חלקו בשמחה ובטוב לבב, על שזכה להיות אושפזיכן -

מארח, לגבורה -

להקב''ה, על-ידי התורה ש''ניתנה'' מפי הגבורה'', פעמים בכל יום, כפי העת והפנאי שלו, -

שיש לו ללמוד תורה, כמסת ידו -

כפי האפשרות שניתנה לו, אשר הרחיב ה' לו: -

ואם -

הוא חושב לעצמו ומחליט: ירחיב ה' לו עוד -

ויהיה לו יותר פנאי ללמוד תורה, אזי "טהור ידים יוסיף אמץ", -

אז, הוא מחליט, יקדיש יותר ויותר מזמנו ללימוד תורה, ו"מחשבה טובה כו'". -

אותה מחשבה טובה, שהחליט במחשבתו, ש"לכשירחיב" ילמד תורה יותר ויותר (עד לכל היום כולו), נחשבת כאילו אכן עשה כך (כמאמר חכמינו ז"ל: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"), וגם שאר היום כולו שעוסק במשא ומתן, יהיה מכון לשבתו יתברך, -

על-ידי, בנתינת הצדקה שיתן מיגיעו, -

מפרנסתו, שהיא -

נתינת הצדקה, ממדותיו של הקב"ה -

בהן צריך יהודי להתדבק, ואותן הוא צריך לעשות, "מה הוא רחום וכו'", -

אף אתה רחום, וכמו שכתוב בתיקונים: "חסד דרועא ימינא". -

חסד היא ה''יד הימנית'' של הקב''ה כביכול, כלומר: על-ידי ההתנהגות במדת החסד, נעשה האדם כלי ו''מכון'' ל''דרועא ימינא'', לחסדו של הקב''ה. ואף שאינו נותן אלא חומש -

מפרנסתו, זהו השיעור המירבי לנתינת צדקה - ממילא מוקדש לצדקה רק החלק החמישי משעות עבודתו במשך היום, כיצד, איפוא, הוא יכול בשאר ארבעת חלקי היום, שהוא מקדיש לצרכיו, להיות "מכון לשבתו יתברך"? - התשובה היא: הרי החמש -

שהוא נותן לצדקה, מעלה עמו כל -

שאר, הארבע ידות לה', להיות מכון לשבתו יתברך, כנודע מאמר רז"ל שמצות צדקה שקולה כנגד כל הקרבנות, ובקרבנות היה כל החי -

כל בעלי החיים, עולה לה' על ידי בהמה אחת, -

שהביאו לקרבן, וכל הצומח -

היה עולה, על ידי "עשרון סלת אחד בלול בשמן" כו'. -

שהיו מביאים לקרבן מנחה. כך גם במתן צדקה: על-ידי נתינת חלק אחד מפרנסתו לצדקה - מעלים גם את שאר החלקים. ומלבד זה, הרי בשעת התורה והתפלה עולה לה' כל מה שאכל ושתה ונהנה מארבע הידות לבריאות גופו, כמו שיתבאר לקמן. -

והנה, בכל פרטי מיני שמחות הנפש הנזכרים לעיל - אין מהן מניעה להיות "נבזה בעיניו נמאס", -

ושיהיו לו, ו"לב נשבר", ורוח נמוכה - בשעת השמחה ממש, -

באותו זמן ממש שהוא שרוי בשמחה, יכול שתהיה לו גם מרירות ולב נשבר וכדומה. מאחר כי היותו נבזה בעיניו וכו' - הוא מצד הגוף ונפש הבהמית, -

מהחשבונות המראים לו את שפלות גופו ונפשו הבהמית, והיותו בשמחה - הוא מצד נפש האלהית וניצוץ אלהות המלובש בה -

בנפש האלקית, להחיותה, כנזכר לעיל [בפרק ל"א]. -

ולכן, אין המרירות והשמחה סותרות ומפריעות אחת לשניה, כי כל אחת מהן נובעת מסיבה אחרת. וכהאי גוונא איתא בזהר: -

בדומה לזה נאמר ב''זוהר'': "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא, וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא": -